לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה

מחבר: שמואל חגי

מחניים, גיליון ע"ט, 1963

תקציר: המאמר עוסק בפרטים מחיי החצר הפרסית, והשתקפותם באגדות חז"ל, בעיקר סביב דמותו של אחשוורוש

מילות מפתח: היסטוריה , פורים, פרס, מגילת אסתר.

עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה

 הממלכה הפרסית נוסדה על ידי המלך כורש, ושלטונה נמשך משנת 539 עד שנת 333 לפני הספירה. השם פרס מופיע במקרא לראשונה ביחזקאל כז, י.

 
מפני חוסר מקורות היסטוריים קדומים לא ידוע אל נכון מהיכן באו ומה מקורם של הפרסים הקדמונים. כורש ייסד את השושלת הארכימנידית, וספרי עזרא נחמיה ודניאל הם עד היום מקור עיקרי לידיעת התנאים המדיניים והארגוניים של ראשית הממלכה. אחרי מות כורש בשדה הקרב מלך בנו קמביסס שארגן את הממלכה העצומה. סוריה וארץ ישראל נפרדו מבחינה אדמיניסטרטיבית מבבל, והיה להן פחה. המלך השני היה דריוש הראשון, אחריו מלך קסרקסס, אחריו ארתקסרקסס הראשון וסבורים כי הוא ארתחשסתא, אחריו: דריוש השני. אחריו ארתקסרקסס השני ואחריו ארקתקסרקסס השלישי שבימיו נפלה הממלכה בידי אלכסנדר מוקדון.
 
המלך אחשורוש הוא קסרקסס הנזכר שמלך בין השנים 485-465 לפנה"ס. הוא עשה מלחמה במצרים וענש את בבל, אבל נכשל במסעו ביוון ונהרג על ידי קושרים. הרודוטוס מספר עליו בספרו כי בימיו התחילה מלכות פרס לשקוע, ולא הועילו הניצחונות הזמניים של המלכים שמלכו אחריו.
 
קסרקסס היה נקרא "המלך הגדול". לפי התיאור הניתן לו על ידי מקורות אירופיים הוא נראה באמת כמלך הפכפך ומחוסר אופי. אבל במקורות מזרחיים דמותו יותר מלכותית. הוא עלה למלכות בהיותו כבן ל"ה. וקודם לכן היה משנה למלך בבבל. הוא זכה בשני ניצחונות חשובים, שקד להשלים מבצעים ארכיטקטוניים שהניח אביו, והוא השלים בשושן את הארמון שאביו דריוש התחיל לבנות. נשארו שרידי עמודים וכן כתובות המתארות את ניצחונותיו, ודיכוי המרידה באחת הארצות. הכוונה למרידה בבקטריה, כי משם יצא אחיו וטען לכתר אבל משהובטח לו כי יהיה הראשון לירוש המלוכה ויתר. הוא נהרג בקרב סלמיס. על פי הרודוטוס הושפע קסרקסס מיועציו ומנביא שקר אחד.
 
בתחילת מלכותו של אחשורוש התחילה במצרים תנועת מרד נגד הכובשים החדשים, והיסטוריונים סבורים כי התנועה פגעה גם ביהודה, כי מסופר בעזרא (ד, ד) שנשלחו כתבים למלך שבהם הואשמו היהודים בעוון נגד המלך. אף כי לא נזכר מה היה העוון. אחשורוש ביקר בארץ ישראל לפני בואו למצרים ודיכא את המרידה. המרידה דוכאה תוך שנה. יתכן שהדים ממרידה זו אנו שומעים באגדה שעל שם דיכוי המרידה עשה המלך אחשורוש את המשתה (תרגום א).
 
לאור זה מובנים דברי השטנה של המן על היהודים שמהווים סכנה לממלכה הפרסית. ואף אחשורוש הביע דאגה זו לאסתר (לפי תרגום ה, ג).
 
זמן קצר לאחר מכן הגיעה השמועה על המרד בבבל. אחשורוש דיכא את המרד מיד והעניש  ת בבל ביד קשה. הוא החריב את החומות שנבנו על ידי נבוכדנצר. הצלם הגדול שהעמיד נבוכדנצר ושנקרא בשם בל מרדוק, והיה משקלו שנים עשר טלנטים של זהב - נהרס והותך. וכך חרבה בבל והוטל עליה מס כבד, וסופחה לסוריה, ואף נאסר לקרוא את בבל בשמה.וקוימו דברי הנביא שלא יהיה לבבל שם ושארית. מכאן ואילך נקראו כלדיים (ראה נחמיה נ, כו).
 
אחשורוש הלך בדרכי אביו וביקש להרחיב מלכותו. הוא ערך פלישה ליוון. הפרסים היו בטוחים בניצחונם כי תחת ידיהם היו כל היוונים באסיה ואפריקה, ואף הספינות שלהם היו בידם, וגם מחצית היוונים שבאירופה היו בידיהם. בקרב סלמיס נחל אחשורוש תבוסה מכרעת, לעיני המלך שישב על כסא של כסף והסתכל בקרב. לבסוף הכריעו אותו התככים בחצרו, לאחר שורה של מפלות אחרות, ובסוף שנת 465 הוא נהרג בחדר משכבו על ידי חבורת קושרים שבראשה עמד ארתבנוס ועזר על ידו רב הסריסים אספמיסרס. הוא נקבר בקבר שהוא חצב בסמוך לקבר אביו. בנו דריוש היה צריך למלוך, אבל הקושרים שידלו את אחיו ארתקסרקסס להרגו ולמלוך תחתיו.
 
הפלישה ליוון נערכה בשנת 480 ומאה אלף חיילים השתתפו בה ואלף אניות. הפלישה היתה בדרך הים והיבשה, אבל אין זה נכון שהיא הותאמה יחד עם ההתקפה הקרתגית על סיציליה. אחשורוש רכש לצידו בדרכים דיפלומאטיות את תסליה וארגוס, אבל בינתיים בנו האתונאים צי גדול ועשו שלום עם הספרטנים. הספרטנים היו המבצעים והאתונאים בראשות תמיסטוקולס ערכו את התוכניות, וריכזו כוחותיהם בתרמופיליה וארתומיסיום. אבל הם נחלו שם מפלה וכל יוון המרכזית נפלה, והצי היווני נסוג לסלמיס. תמיסטוקולוס החליט לערוך קרב מכריע בסלמיס. בשנת 479 נחלו הפרסים מפלה ונשמד הצי שלהם. נתעוררו מריבות בערי החוף היוונים באסיה. בשנת 460 שוב נחלו הפרסים מפלה.
 
המגילה לפי התיאורים ההיסטוריים
התיאורים הניתנים במגילה על חיי החצר, החוקים, סדרי המדינה והחיים בפרס ומדי מתאימים יפה עם מה שנמסר מפי מקורות היסטוריים עתיקים. למשל: אהבת המותרות והמשתאות "כיד המלך" היו אחד מסימני ההיכר של בני המעמד העליון בפרס ומדי. הם היו פזרנים בעיקר על צרכי מזון, והורודטוס מספר כי הפרסים אוכלים מאכלים צנועים אבל הם ניתנים במידה גדושה. הפרסים היו להוטים גם אחרי היין. ומה שמסופר באגדה כי היו נותנים לאורחים כוס גדולה שהיו אנוסים לשתות אותה - מתאים למסופר במקורות היסטוריים עתיקים.
 
משתה היין היה המקום שבו היו דנים על עניינים חשובים, ולמחרת היו מחליטים עליהם אם לא מצאו כי הדעה מוטעית.
חוקי פרס ומדי היו חמורים מאוד. המלך היה יכול לעשות ככל העולה על רוחו, אבל הוא לא היה יכול לשנות גזירה שיצאה מפיו. ולכן מרובים הפירושים כיצד החליף אחשורוש את גזר דין המוות שחתם על היהודים, ומסתברת גם הדאגה הגדולה שעוררה הגזירה, כפי שנאמר במגילה בפירוש. גזר דין מוות היה ניתן על עבירות קלות כמו על עבירות חמורות.
 
הנשים היו יושבות בית. והיו מעודדים ריבוי נשים. ולכן מובנת סירובה של ושתי להופיע בפני  הנאספים. לעומת זאת היו נשי פרס המלכותית בטלות מעבודה, ודבר זה היה מביא אותן לידי שעמום. לעומתם היו נשי יוון עוסקות בטוויה ובשאר מלאכות יד.
 
ריבוי בנים היה סימן לאושר, וכך מתואר כיצד המן התפאר על עושרו ורוב בניו. לפי האגדה היו לו מאות בנים, ואין זה מוזר בתנאים של אותם הימים.
 
המלך והעם
בשום מדינה לא התרכזו כל כך חיי העם סביב ארמון המלך כמו בפרס. ואנו מתרשמים מקריאת המגילה על ליברליות עממית ועל קרבה יתירה בין ההמונים לבין חצר המלכות. המלך היה השליט המוחלט; המקור היחידי לחוק, ובאופיו היה תלוי כל גורל הממלכה. אם המלך היה הפכפך - היו גם חוקיו גורמים חליפות ותמורות בממלכה. ובמגילת אסתר אנו חשים כיצד ממלכה שלמה מתנודדת למשובת לבו של מלך טיפש. אבל מאידך היה צריך להיוועץ עם בני האצולה הנכבדים ביותר כפי שאנו קוראים במגילה. על הקרבה היתירה בין המלך לבין עמו, ובייחוד בני פרס, אנו למדים מהיסטוריונים עתיקים כגון ניקלאוס מדמשק, פלוטרך ועוד.
 
לבוש הארגמן המלכותי היה סימן ההיכר להדר המלך ובראשו היתה ה"טיירא" היא עטרת הזהב הנוצצת בצבע מבריק, והיא מגולפת בחרבות ה"פרספוליס". המלך לבש גם נזמים,  צמידים, שרשרות, ואבנט זהב, והוא יושב על כסא מלכות גבוה. בידו שרביט זהב מחודד, ומאחוריו עומד עבד ובידו מניפה לגרש זבובים.
 
מלך פרס מאחוריו עבדו
 
 
בראש החצר עמד מפקד משמר הראש שמעמדו היה חשוב מאד. רב הסריסים נחשב בין גדולי המלכות. ומלבדם היו למלך נושאי הגביע (אולי שומרי הסף), ציידים וכו'. קטסייס מספר שמדי יום ביומו היו 15 אלף איש אוכלים על שולחן המלך. בדרך כלל היה המלך אוכל לבדו, אבל פעמים היו אשתו וילדיו יושבים על ידו כפי שמסופר במקרא. במשתאות גדולים היה המלך יושב בראש, והיו משתמשים ב"כלים מכלים שונים".
 
כשעלה על כסא המלכות היה נוהג לבקר בהיכל אליל המלחמה והיה טועם ארוחת איכרים של פירות וחלב חמוץ. הפרסים היו נשבעים לו והיו מבקשים מאלילם שיגן עליו מכל התקפה.
 
ארגון החצר
במלחמה היה המלך מופיע במרכז השורה הראשונה והיה צריך לגלות אומץ לב. ובשעת ציד היה צריך לעמוד פנים אל פנים מול אריה או דוב. המלך היה משאיר ענייני המלוכה בידי שריו, והיה משתעמם מחוסר עניין, ואפשר לפרש שנדדה שנת המלך על פי פשוטו של מקרא. יש והמלך לא היה יודע קרוא וכתוב.
 
שבעת רואי פני המלך היו ראשי המשפחות הנכבדות ביותר, והיתה להם רשות להיכנס לבית המלך בכל עת שרצו. והם שימשו מועצה קבועה שבהם נועץ המלך. אזרח שמופיע בפני המלך צריך להשתחוות כשידיו מכוסות לגמרי. את המועצה של שבעת השרים היה המלך בוחר לכל ימי חייהם, והיו מורישים תפקידם לבניהם אחריהם.
 
המלכה היתה שלטת בחדר הנשים. אף היא לבשה "טיירה" והיו לה עבדים ושפחות משלה. כפי שאנו למדים גם מן האגדה. המלכה היתה נחותה לגבי אם המלך, ומרובה היתה השפעת הסריסים שהיו ממלאים את הארמון בתככים ומזימות, הארמון היה מעמסה על העם.
 
לשונם היתה פרסית עתיקה. כתב היתדות היה מורכב משלושים ושישה סימנים. ולטקסט הפרסי היה תמיד מצורף גם נוסח עילמי ובבלי, ובמצרים הוסיפו גם העתק בכתב החרטומים. האיגרות שנכתבו לכל עם ומדינה לא היו כתובות על לוחות חומר, אלא על דיפתראות של  קלף, ונכתבו פרסית וכתב ארמי. מה שגרם לכך שהארמית תפסה את לשון הפרסית. הכתבים שמצאו בישוב היהודי הצבאי בייב שהיה תחת שלטון דריוש נכתבו ארמית, וגם המטבעות הפרסיות היו בלשון הארמית. הסופרים הם שפישטו את כתב היתדות והכשירו את השפה הפרסית לשמש שפה רשמית.
 
אלילם היה "אהורא מזדא" והם היו רואים עצמם כמושלי העולם, אבל הם שאפו לאחדות והשתדלו לשלוט בצדק. הפרסים היו מנהלים מלחמותיהם בצורה אנושית, אם אפשר לומר כך, שלא כרומאים וכיוונים, וכן נהגו גם לגבי עמים אחרים מחוץ למדיים. כל האוכלוסייה היתה חייבת להתגייס לצבא, וגייסותיהם היו מורכבים מבני עמים שונים.
 
המדיים היו קרובים ללבם יותר מכל העמים שהיו משועבדים להם. ודריוש מזכיר אותם תמיד אחרי הפרסים. שושלת הארכמנידים סיגלו לעצמם כל מנהגי מדי, וכך ניטשטשו התחומין בין פרס ומדי ובמגילה אנו רואים ששתיהן היו ממלכה אחת.
 
כל פרסי המסוגל לשאת נשק היה צריך לעבוד את המלך. בניהם של האצילים היו מתגדלים יחד עם הנסיכים ב"שערי המלך". אחר כך היו נותנים להם אחוזות במחוזות, וכך נוצר מעמד מיוחד של תנועת התיישבות חזקה ששימשה מבצר עוז לאימפריה הפרסית.
 
אף כי ראו עצמם שליטי העולם דאגו לכך שענייני הממלכה לא יהיו מוזנחים, והיו משתפים את בני המושבות בניהול ענייניהם. ואף שיתפו עצמם בהחלטות צבאיות שונות, כפי שאנו למדים מספר עזרא.
 
שושן, שהייתה שוכנת במורד החדקל והפרת שימשה בירת האימפריה למעשה, אף כי להלכה היתה פרספוליס עיר הבירה, אבל היא היתה רחוקה. בשושן הקימו דריוש וארתקסרקסס את ארמונותיהם הידועים.
 
בימי גדולתה של הממלכה היו העמים המשועבדים נהנים מעצמאות פנימית. אצל הפניקיים היו מלכים, ובמצרים היו ראשי מחוזות. היהודים קיימו עצמאות רוחנית והעלו מסים למלך, אבל כל המלכים והשרים היו נחשבים לעבדי המלך.
 
לכל מחוז "סטרפיה" היה פחה והיה לו סופר שהיה כותב ושומר את המסמכים הרשמיים. הצבא סר למשמעתו של מצביא שהיה נקרא "קרנוס". למבצרים היו מפקדים מיוחדים (ארגא-פת). שלושת הפקידים הגבוהים לא היו תלויים זה בזה וקיבלו את פקודותיהם מן המלך עצמו. הדברים היו נשלחים בידי הרצים והאחשדרפנים בדרכים שהיו מוליכות מאזור לאזור. הדרך היחידה החשובה היתה בין שושן לסרדיס. למלך היה שירות של אנשי משטרה שהיו נקראים אוזניו ועיניו של המלך והיו מגיעים לשטחים המרוחקים ביותר והיו מלווים בשיירה של חיילים ואנשי צבא להגנתם. על פי הופעותיהם היה המלך מוציא את משפטו על ראשי המחוזות, ופעמים היה דן אותם למוות אם נמצא בהם עוול. ופעמים היו אנשי משמרם מצווים להוציא את גזר דין המוות. בימי חירום היה הפחה נוטל לידיו גם את הפיקוד הצבאי.
 
התפקיד הראשי של הפחה היה לגבות את המסים, והארצות היו מתחלקות לפי מחוזות  מסים. המסים שהעלו המדינות הכבושות היו עצומים, ומלבד הכסף והתבואות היו גם מספקות למלך נערים ונערות. סכום המס השנתי הגיע לארבעת מיליונים לירות שטרלינג בערך - וזה כולל רק את מס הכספים. הפחות היו מעלים את הסכום הנדרש ושוב לא היה עליהם כל פיקוח, והם ניצלו את העמים ביד קשה. בימי דריוש הראשון התחילו להופיע המטבעות הראשונות. הפחות דאגו לביטחון הפנימי, נטעו עצים והקימו ביתנים למשחקי ציד. משמר המלך היה מורכב מאלפיים פרשים ואלפיים רגלי, והם בני אצולה. בידיהם היו חניתות ארוכות שבקציהם היו תפוחי זהב או כסף. באגדת חז"ל מוזכר שעל יד כסא המלך עמדו חיילים ובידם גרזנים וכל מי שהתקרב היו הורגים אותו מיד. הכוונה לחניתות האלו שנראו כגרזנים, הם נשאו גם חנית קשת, ואשפה של חצים. כן היה למלך 10 בטליונים של אנשי צבא. הבטליון הראשון היה נושא חניתות מקושטות ברימוני זהב. ולעולם לא היה חסר אחד, כי אם אחד היה מת בא מיד אחר במקומו. ולכן היו נקראים בני האלמוות. הללו שימשו כצבא הקבע ושאר החיילים באו מבני הממלכה. לפעמים היה עומד ערב רב של חיילים מול פלנגה מוקדונית ולמרות יתרון במספר נפלו מהם רב.
 
המשפט היה מסור למלך. אבל בדיני ממונות עסקו גם שופטים אחרים. מסופר על קמביסס המלך שמצא את אחד השופטים אשם במקח שוחד. הוא ציווה להורגו ולאחר מותו להלקותו, ולחתוך עורו לרצועות, ובהן כיסו את כסא הדיין, והכריח את בנו ליישב על עור אביו ולדון. עונש דומה נתן גם ארתחשסתא הראשון. אבל העונשים לא היו קשים אם העבריין עבר פעם ראשונה. אם ראש המשפחה חטא והוצא להורג - נהרגו גם כל בני המשפחה. ואנו מבינים את העונש של עשרת בני המן. גם בפרס היו נוהגים להטיל מומים שונים בתור עונש, דבר שהוא זר למשפט התורה.
 
לפרסים הקדמונים לא היו היכלות לפולחן. והיו עובדים את האש. אבל לא ידוע עדיין בבירור אם בימיהם כבר נתקבל פולחן צורואסטרא. אחר כך נתקבל אליל המיתרא. העם עבד לארבעה היסודות: אור, מים, אדמה ורוח. כת המגיים היתה בעלת השפעה גדולה בפרס.
 
האמנות בפרס הקדומה היתה מושפעת מאמנות המזרח, אבל הארכיטקטורה היתה שונה מזו של אשור. וסבורים כי סגנון העמודים הגבוהים של הארמונות הובא ממצרים אחרי שנכבשה על ידי קמביסס. ואנו יודעים כי אומנים מצריים היו בונים את ארמון פרספוליס. התבליטים שם דומים מאוד לאלו של נינוה, הפרסים תרמו מרוחם בהרכב הסגנונות השונים שנטלו מעמים אחרים.