קורא מודרני מול הסיפור המקראי / ד"ר ניסן אררט
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

קורא מודרני מול הסיפור המקראי

מחבר: ד"ר ניסן אררט

שופטים יג-טז, שמואל א' א-ג, שמואל ב' יג

בשדה חמד, 1980

קורא מודרני מול הסיפור המקראי

התוכן:

הקדמה: המאפיינים של הסיפור המקראי
א. סיפורי שמשון ה"גיבור" (שופטים י"ג-ט"ז)
ב. סיפורי שמואל הראשונים (שמ"א א'-ג')
ג. סיפור אמנון ותמר (שמ"ב י"ג)
סיום
 הקדמה: המאפיינים של הסיפור המקראי
זה למעלה ממאה דורות מוצאים מיליוני בני-אדם עניין בסיפור-המקראי, מהו סוד עניין זה? - מהו כוחה הכובש של יצירה עתיקת-יומין זו? מהו שהופך אותה קריאה וקליטה בקרב אדם בן זמננו?
 
המענה לשאלות אלו טמון בהבנת טיבו של הסיפור-המקראי, שהוא "מודרני" בקווים העיקריים המאפיינים אותו:
 
א. הסיפור ממוקד באידיאה מרכזית, שגיבורים מעטים (שניים עד שלושה), בשיחם ובפועלם, מגלמים ומבטאים אותה.
 
ב. הגיבורים אינם "טיפוסים" (המייצגים תכונה מרכזית אחת) אלא אנשים חיים (על מעלותיהם ומגרעותיהם; בעלייתם ובירידתם) - עמם אפשר להזדהות.
 
ג. הדמויות מעוצבות במינימום פרטים הכרחיים (תיאורי-רקע מובאים בהקדמה לסיפור); מיעוט בתארים (לגיבורים); צמצום בציור קלסתר-הפנים או הלבוש.
 
ד. עומדים על מהות הדמות - מתוך מעשיה ומתוך דבריה; ללא אינטרוספקציה וללא פסיכולוגיזציה.
 
ה. מכאן העדפת הרצאת המעשה הקונקרטי על המחשבה וההרהורים; תהליכי ההגייה ומצבי הרוח - משתקפים מבעד למעשי הגיבורים ושיחם.
 
ו. השיחה - בבואת המעשה ומצבי הרוח - מקדמת את ההתרחשות; מכאן החשיבות של כל מלה: חסרה כיתירה.
 
ז. במקום שהתארים (תארי שם ופועל) מצומצמים - חשיבות מרובה לפועל "הגמיש" בלשון המקרא; ו' הרצף (ו' ההיפוך) מאפשרת "משחק" בזמנים.
 
ח. הסיפור מציע לנו אבני בניין, ציוני דרך, מגמות וכד'; ואנו, הקוראים, מתבקשים לבנות על פיהם, באמצעות רוחנו, את המבנה כולו.
 
ט. הכתיבה האינטנסיבית (אין זו ספרות פולקלוריסטית-הנאתנית) הפרגמטית (המגמתית) - תובעת מעמנו קריאה "בין השיטין" (על דרך "מילוי הפערים).
 
י. הסיפור המקראי אינו יחידה לעצמה. האידיאה ("המגמה") המבריחה את מסכת הסיפורים הסמוכים ליחידה מקיפה, נותנת לסיפור הבודד את משמעו הייחודי ("המסר").
 

 א. סיפורי שמשון ה"גיבור" (שופטים י"ג-ט"ז)

 
ננסה נא לראות, כיצד קווים מאפיינים אלה של הסיפור המקראי, אכן מאפשרים לנו לקרוא אותו ולמצוא בו עניין - על אף פער הדורות והזמנים, ולמרות ההבדל בהשקפת העולם שבינינו לבינו. נדגים את הדברים שהצענו לעיל במספר סיפורים - לקוחים מספרי "נביאים ראשונים".
 
אשת מנוח
הסיפור הראשון (פרק י"ג), בהשמיטנו את הפסוק הפותח (י"ג, 1) - המציע את מגמתו של ספר "שופטים" (החיבור המקיף) - מציג לפנינו, מיד, את שני גיבוריו:
 
"ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח (משלא נתייחס על אביו באלומר - דרך המקרא - כי היה אדם פשוט ודל; בניגוד ל"גיבור החיל" המיוחס) ואשתו (אין זכר כלל שמה)- עקרה ולא ילדה" (י"ג, 2)
 
בפסוק אחד בלבד מודעים אנו לרקע האירועים:
צרעה - המקום (צפונית לבית שמש נ.צ. 148.7-131.4);
דן - "המשפחה" (השבט);
העקרות (של האשה) - הבעיה.
מכאן ואילך התוודעותנו לגיבורי הסיפור באמצעות שיחם, שיגם ושתיקתם.
 
ואמנם: אישיותה של אשת מנוח (גיבורת הסיפור) - כאישה חכמה ונבונה - תתגלה לנו, משנשווה את דמות "מלאך ה'" (שליח ה') - הדמות המשנית, השלישית על גבי "הבמה", ואת דבריו בראשית הסיפור (פסוקים 5-3) - אל דמותו כ"איש" ואל דבריו בפי האשה אל בעלה (פסוקים 7-6) להלן: מלאך ה' בפתח הסיפור (אם משלימים אנו את "הפער" - בקוראנו "בין השיטין") מתגלה בדמות עובר אורח, המתרשם מן העובדה שהאשה עובדת בשדה לעצמה (כפי שאנו למדים מקריאת הסיפור, בהמשך, בסיטואציה המקבילה - פסוק 9 "ויבא מלאך האלוקים עוד אל אישה והיא יושבת בשדה ומנוח אישה אין עמה"); על כן מברך "האיש" את האשה העקרה (כפי שניתן להסיק מן העובדה, שאיש אין בעזרה - לא בעל ולא בנים - והיא, אפשר, נראית מרת נפש, וכמי שהזקנה קפצה עליה): "ויאמראליה: הנה נא את עקרה ולא ילדת - והרית וילדת בן". האשה שומעת. נדהמת ומחרישה. עוצרת בעד רגשותיה. מלאך ה' ממשיך (מלת הפתיחה: "ועתה") ומציג שני תנאים לברכתו:
האחד - ביחס אליה: "ועתה תשמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא";
והשני - ביחס לנולד:"כי הנך הרה וילדת בן ומורה (תער) לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן".
 
וכדי להסיר ספק מן האשה - המאזינה לדבריו ברוב עניין - באשר למשמעות היעוד "נזיר אלוקים" לגבי בנה, מוסיף מלאך ה' ומבאר: "והוא (דהיינו: הבן הנולד) יחל להושיע אתישראל מיד פלשתים"; כלומר: בנה יהיה "נזיר מלחמה" דווקא .
 
אולם האשה, היודעת את נפש בעלה (אדם קטן, חשדן וערמומי - כפי שנראה להלן), על אף היותה נרגשת מברכת "האיש" (עבור האורח - בראייה אובייקטיבית - האיש בסתם, כפי שהיא קוראה לו בסיטואציה המקבילה להלן - פסוק 10 - "הנה נראה אלי האיש אשרבא ביום אלי"), אינה נתפסת לפעולה ספונטנית. אדרבא: לאחר מחשבה מעלה בערמתה (בחכמתה החיובית) - להציג את האמת בצורה שתתקבל על דעת בעלה, העשוי לפקפק בסיפורה ואולי גם להיתפס לחשדות. על כן: בבואה לפני מנוח מתואר "האיש" בפיה בלשון סופרלטיבית (פסוק 6):
 
"ותבוא האשה ותאמר לאישה לאמור: איש האלוקים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלוקים נורא מאד".
 
כאן מפסיקה האשה את נשימתה לראות כיצד משפיעים דבריה על מנוח: רכישת אמונו ב"איש" חשובה לה בטרם תמסור לו את "ברכת" מלאך האלוקים - על תנאיה. מנוח (נראה להשלים את פער השתיקה) אינו מגיב. אפשר נועץ בה זוג עיניים תמהות ושואלות: "מה ההתרגשות אישה?!"; ואפשר מבטא מבע חשדני. על כן ממשיכה האשה כמתנצלת: מרוב התרגשות - "ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי" - אם תשאלני לשמו (כשם שאכן שאל מנוח את האיש, להלן, פסוק 17: "מי שמך") כדי לברר מהותו ומהימנותו. שוב הפסקה (קלה); ומאין תגובה דוחה מעם אישה, מגלה אשת מנוח את שנתגלה לה באמצעות איש האלוקים: "ויאמר לי: הנך הרה וילדת בן (מפסיקה קמעה לראות את תגובת בעלה. ושוב: באין תגובה שלילית ממשיכה, במלת הפתיחה "ועתה", בהצעת שני התנאים); ועתה: אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמאה, כי נזיר אלוקיםיהיה הנער מן הבטן עד יום מותו".
 
נשים לב: בערמתה (חכמתה) מוסרת אשת מנוח לאישה רק אותם דברים, מדברי "האיש", שאין היא יכולה להסתיר מאתו (את תנאי "הברכה"), מכיוון שמנוח חייב להיות שותף בקיומם. עם זאת משמיטה האשה את הביאור המפורט שנתן לה "האיש" למהות "נזיר אלוקים": "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים". אפשר חששה לקנאת האב "הקטן" (כפי שיתגלה בסמוך) בבנו, הנועד לגדולות...
 
ואמנם, להפתעתנו, למשמע הבשורה המרעישה, אין מנוח מגיב, לנוכח אשתו, בדרך כל שהיא. נראה, אפוא, כי חוסר התגובה - העדר ההתייחסות אל דברי אשתו - היא היא תגובתו:
שתיקתו "הרועמת" באה לבטא יחס של זלזול כלפי סיפור הבדים, שהעלתה אשתו (אם אמת הדבר: מדוע לא גילה לו האלוקים את הבשורה); ואפשר באה ההתעלמות לבטא יחס של בוז לסיפור מעורר החשדות של אשתו...
 
הנחתנו זו מקבלת את אישורה בניתוח דבריו של מנוח, אל האלוקים, בתמונה הבאה (פסוק 8):
 
"ויעתר (בקש) מנוח אל ה' ויאמר: בי ה' איש האלוקים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד".
 
לכאורה, למנוח, בקשה צדקנית מאוד: אין הוא מפקפק חס וחלילה בשליחות איש האלוקים; הוא רק מבקש לוודא את דבר שליחותו. אין בדבריו, בגלוי, כל רמיזה לחשדותיו במהימנות סיפורה של אשתו. ברם, ניתוח דבריו חושף את שמסתתר מאחורי בקשתו: מדוע משמיט מנוח מדבריו את האישור החוזר להוראה ביחס לאשתו, ומסתפק באישור ההוראה "מה נעשה לנער היולד" בלבד? האין זאת, משום יחסו השלילי המבטל כלפי אשתו (וכלפי האשה בכלל) כפי ששיערנו לעיל? האין הד, לפגיעה שנפגע מן העובדה שאיש האלוקים נתגלה אל אשתו דווקא (אם סיפורה אכן אמת...) - נשמע מבקשתו: "יבוא נא עוד אלינו" - כשהכוונה אליו דווקא (כפי שיתברר לנו, להלן, מתגובת אלוקים לבקשה)?
 
נראה לנו, כי מנוח, שנקלע לסיטואציה בלתי נעימה - המעמידתהו במקום נחות ביחס לאשתו; והוא אינו יכול לגלות - לא לעצמו ולא לאלוקים - את האמת בדבר היותו נפגע אישית מן ההתרחשות, כמתחסד וכצדקן, הריהו פונה אל ה', כביכול (האמת החלקית), כדי לוודא את מהימנות איש האלוקים - אך, למעשה, כדי לבדוק את מהימנות אשתו.
 
ברם אלוקים, היודע את האמת שבלבו של מנוח - המרמה את עצמו (ואת אלוקים) בעלותו על דרך הערמה - מעמיד אותו על מקומו (פסוק 9):
 
"וישמע האלוקים בקול מנוח; ויבא מלאך האלוקים עוד אל העשה (דווקא) – והיא יושבת בשדה ומנוח אישה אין עמה".
 
בצורה אירונית (מידה כנגד מידה) ממלא אלוקים ("וישמע האלוקים בקול מנוח") את בקשתו הגלויה ("האמת שלכאורה" - לפי השערתנו) לאישור מהימנות הופעת מלאך ה'. אולם, במכוון, (כמודגש בכתוב) אין מלאך ה' מתגלה אלא "אל האשה" דווקא "ומנוח אישה אין עמה". בקשתו הנסתרת של מנוח ("האמת לאמיתה") לתיקון הפגיעה שנפגע (משיתגלה מלאך ה' אליו דווקא) - אינה מתמלאת. אדרבא: מה שאפשר היה לבאר אך כ"מקרה" (התגלות מלאך ה' אל האשה) הופך עתה ל"מקרה מיוחד" (מלאך ה' אינו מתגלה למנוח אלא לאשתו דווקא).
 
אשת מנוח, היודעת (בחכמתה) את שהתחולל בלב בעלה (כפי ששערנו לעיל) - בשעה שהתעלם מן הבשורה שהביאה לו. כדרך שהביאה לפניו, בערמתה, - ממהרת, עתה, לנצל את הופעתו המחודשת של מלאך האלוקים על מנת ליישר את ההדורים (פסוק 10):
 
"ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה: הנה נראה אלי האיש אשר בא ביום אלי".
 
נשים לב: בערמתה נותנת, הפעם, אשת מנוח ל"מקרה" את הפרופורציות הנכונות: "האיש" בסתם - עובר אורח; ולא "איש האלוקים" "מלאך אלוקים נורא מאד" - כדרך שתיארתהו לעיל.
 
אולם, עם שהיא ממהרת להודיע למנוח על "המקרה" החוזר ונשנה, מקפדת אשת מנוח, הפעם, לשמור על כבודו. להוציא ממסירת העובדה (בצניעות רבה), אין האשה אף רומזת - כל שכן שאינה דוחקת בו - את שמן הראוי והנכון כי יעשה. בחכמתה יודעת היא כי עניינו וסקרנותו ידחפוהו, ממילא, אל שרצוי לה. ואמנם (פסוק 11):
 
"ויקם וילך מנוח אחרי אשתו"
 
על כורחו, שהרי היא בלבד עשויה להוביל אותו אל "האיש".
 
השערתנו בדבר קטנוניותו של מנוח - בייחוד היפגעותו מן העובדה שמלאך ה' נתגלה לאשתו דווקא - שבה ומתאשרת כאשר ננתח את שיחתו עם "האיש" (פסוק 11 בהמשך):
 
"ויבא אל האיש. ויאמר לו: האתה האיש אשר דברת אל האשה.
ויאמר: אני. (פסוק 12)
ויאמר מנוח: עתה (בחוסר סבלנות כנער הכהן בשמ"א, ב' 16) יבא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו".
 
מלכתחילה מתייחס מנוח אל מלאך ה' בזלזול כאל עובר אורח: "ויבא אל האיש". זלזול זה משתמע מפנייתו הגסה אל "האיש" - המועמד בדרגה שווה של זלזול עם "האשה" (אשת מנוח): "האתה האיש אשר דברת אל האשה"?
 
שלא כאשת מנוח, "האיש" משיב למנוח באותה מטבע: "אני" - נימוסי קצר - ולא יותר. אין "האיש" מתייחס יותר אל מנוח - הדרוך כולו לשמוע, עתה, מפי מלאך ה', אישית, את הבשורה שבישר לאשתו. שתיקת "האיש" פוגעת במנוח, המרגיש זלזול בכבודו. אי לכך פונה מנוח אל מלאך ה' בקוצר רוח ("ויאמר מנוח" לעומת "ויאמר מלאך ה' אל מנוח" - באריכות לשון – בסמוך): "עתה (בנוכחותי, אני "הגבר", דווקא) יבוא (אפוא) דבריך". - ובדומה ללשון שנקט בפנייתו בקשתו אל האלוקים (פסוק 8) - כן גם בפנייתו תביעתו, עתה, מן "האיש" - מתעלם מנוח מן "האשה" ושואל: "מה יהיה משפט הנער ומעשהו" בלבד.
 
לעומת קוצר רוחו של מנוח, ולשונו התקיפה התובענית - משיב לו, הפעם, מלאך ה' בניחותא (פסוק 13):
 
"ויאמר מלאך ה' אל מנוח".
 
בגופם של הדברים נוהג בו מלאך ה' כדרך שנהג בו אלוקים לעיל (פסוק 9: "וישמע אלוקים... ויבא מלאך האלוקים עוד אל האשה" דווקא...) מנוח מתבקש "להכיר" את מקומו; או ליתר דיוק: את העדר מקומו בכל פרשת הבשורה על הולדת בנו. לכל היותר - רומז לו "האיש" - בידיו לעזור ל"אישה" להישמר ולהיזהר בקיום נזירותה:
 
"מכל אשר אמרתי אל האשה (דווקא מדגיש מלאך ה') תשמר: (פסוק 14) מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל (מאריך ומפרט "האיש"; בזאת יכול אתה לעזור לה. אך באשר ל"משפט הנער ומעשהו" -בזה אין לך כל תפקיד. האשה יודעת בדיוק את שעליה לעשות:) כל (רומז ל"משפטהנער") אשר צויתיה(אותה בלבד) - תשמר (לעשות, היא, בלבד; לך אין כל מקוםבעניין זה)".
 
מנוח, שהבין כי הפסיד במערכה זו, מנסה, בערמתו, להציל את כבודו - משיברר טיבו של "האיש": האמנם מלאך ה' הוא? בלשון נינוחה ומפויסת פונה, אפוא, מנוח אל האיש (פסוק 15):
 
"ויאמר מנוח אל מלאך ה': נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים"
 
הזמנה לעובר האורח לעצור ולהשתתף עמם בשמחת הבשורה. אולם מלאך ה' רומז למנוח, כי אינו עבור אורח בסתם: (פסוק 16)
 
"ויאמר מלאך ה' אל מנוח: אם (לשון שבועה: אני משביעך שלא) תעצרני (ואםתעצרני אני נשבע כי) לא אכל בלחמך; ואם (אני משביעך שלא) תעשה עולה (ואםתעשה אני משביעך כי) לה' תעלנה" .
 
אולם מנוח, כיון שלא הבין את רמז, כי "איש" אינו אלא "מלאך ה'", כדברי המספר בהמשך:
 
"כי (כיון ש)לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא (על כן)(פסוק 17):
ויאמר מנוח אל מלאך ה': מי (אתה ומה) שמך (כדי ש) כי יבא דבריך וכיבדנוך".
 
בדרך ערומה זו מבקש, שוב, מנוח לברר את זהותו של "האיש"; והפעם משיב לו מלאך ה' ברמיזה שקופה: (פסוק 18):
 
"ויאמר לו מלאך ה': למה זה תשאל לשמי והוא פלאי"
 
דהיינו רומז לישות אלוקית מופלאה.
 
לאחר זאת לא נותר למנוח אלא לבחון את "האיש" על פי הדברים שהשביעהו לעיל (פסוק 16) אי לכך (פסוק 19):
 
"ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור (עולה) (ראה להלן פסוק 29) לה'".
 
ואמנם האיש הפלאי (והוא) (ראה פירושו של קויפמן על אתר) ומפליא לעשות (בעוד) "ומנוח ואשתו רואים" - כמפורט בסמוך (פסוק 20)
 
"ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמיימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח
(אותה שעה) ומנוח ואשתו (ה)רואים
(במחזה) - ויפלו על פניהם ארצה".
 
וכך, משנעלם "האיש" (פסוק 21):
 
"ולא יסף עוד מלאך ה' להראה אל מנוח ואל אשתו,
(רק) אז ידע מנוח, כי מלאך ה' הוא".
 
אותה שעה נתפס מנוח לפחד מוות - בשל רגשי האשמה, שהיו לו ביחס ל"איש", על שזלזל בו ופקפק בשליחותו: (פסוק 22)
 
"ויאמר מנוח אל אשתו: מות נמות! כי אלוקים ראינו!".
 
מנוח מכיר במופלאותו (אלוקותו) של "האיש"; וחושש מפני העונש שייענש על שפגע בו. ברם, אשתו החכמה, מרגיעה אותו בהגיון פשוט (פסוק 23):
 
"ותאמר לו אשתו: לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עלה ומנחה;
ולא הראנו את כל אלה (הנפלאות);
וכעת לא השמיענו כזאת (הבשורה על הולדת הבן)".
 
וכן, כעבור זמן (פסוק 24):
 
"ותלד האשה בן ותקרא (האשה) את שמו שמשון;
ויגדל הנער ויברכהו ה' (בשפע גופני)
ותחל רוח ה' (גבורה ואמץ לב) לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול".
 
בתיאור תמציתי זה של הולדת שמשון, וגדילתו עדי בגרות, מסתיים הסיפור. - בסיומו אינך יכול שלא לשאול: מהו המסר - שביקש המספר להעביר לנו - אודות שמשון ("הגיבור") באמצעות סיפור זה (על אודות מנוח ואשתו), המוצב בראש מסכת סיפורי שמשון?
 
נראה לנו, כי הכרתנו המוקדמת את מערכת היחסים הפרובלמטית בין מנוח - נעדר חוט השדרה, גס הרוח הקטנוני הערמומי - ובין אשתו - בעלת האישיות היציבה, עדינת הנפש החכמה הנבונה - לתוכה נולד שמשון הבן - בעל הכוח הפיזי הנשגב ובעל היעוד להיות מושיעם של ישראל - תעזור לנו לעמוד על טיב "בית גידולו" של הנער. כך נבין, כיצד בצל אם חרדה ואב חלש אופי (כמנוח ואשתו) "נתחנך" שמשון בנם - כילד מגודל, קפריזי אגוצנטרי, אימפולסיבי, "פרא אדם", עבד ליצריו, גס רוח ורודף נשים.
 
ואמנם: דמות שלילית זו של שמשון "הגיבור" - כפי שהיא מצוירת בסיפורים הנבחרים הבאים - בעל יצרים, אדיר כוח פיזי, פיקח ערום ("האנטי גיבור" המקראי, שהוא: הכובש את יצרו, התמים הישר ירא ה'), מועמדת בשיא שרשרת הסיפורים, בספר "שופטים", על אודות השופטים המושיעים, שרמתם האישית המוסרית הולכת ופוחתת. סיפורים אלה מכשירים את הקרקע לסיפורים אודות עליית המלוכה, המודרכת על ידי נביאי ה' - כמתואר בספר "שמואל" .
 
במגמה זו - להציג את שמשון כאישיות שלילית - לא דק המספר ליתן את סיפורי שמשון (שהיו לפניו באוספים ממקורות שונים על פי סדר כרונולוגי דווקא. כך, למשל, כבר חז"ל נתנו לבם, כי "תחילת קלקולו בעזה". רוצה לומר: פרשת האשה העזתית (פרק ט"ז) קדמה, כרונולוגית, לפרשת האשה התמנית (פרק י"ד). נראה לנו לשער, כי מחבר סיפורי שמשון ערך את הסיפורים, במכוון, סביב לנשים:
הסיפור הראשון (פרק י"ג), שהכרנו לעיל, סביב לאשת מנוח אמו של שמשון;
הסיפור השני (פרקים י"ד-ט"ו) סביב האשה התמנית - פילגשו של שמשון (כפי שנבאר בסמוך);
לאחר מכאן הובא הסיפור אודות האשה העזתית (פתיחת פרק ט"ז) - "הזונה", הנחותה בדרגה מן התימנית (ועל כן בא סיפור זה בכאן);
ולסיום: הסיפור סביב דלילה - האהובה הבוגדת – (העבריה -כפי שנשער להלן) – הגרועה בנשים, ומכשלתו הגדולה.
 

ב. סיפורי שמואל הראשונים (שמ"א א'-ג')

הדגמה נוספת ישמשו לנו סיפורי שמואל הראשונים. באמצעותם מבקשים אנו להראות כיצד  מטפל הסיפור המקראי באותה אידיאה באמצעות נפשות אחרות. שמואל, בדומה לשמשון,נועד להיות "נזיר אלוקים מבטן ומלידה". אולם בניגוד לאחרון, שנתגדל בצל קורתם של  מנוח ואשתו - ב"סביבה" בלתי מכוונת ובלתי מחנכת - ובגד בייעודו (כפי שראינו לעיל), - שמואל שנתחנך בבית חנה ואלקנה - היה לנביא ולשופט; ליורשו של עלי - מי שנכשל בחינוך

בניו.

 

אלקנה וחנה לעומת עלי

הרקע להבנת הסיפור, שוב, מוצע בפתיחתו (שמ"א, א' 2-1):

"ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים

ושמו אלקנה בן ירוחם בן תחו בן צוף אפרתי;

ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פנינה.

ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים".

 

הפרוט (הנראה כ"יתר") של "ייחוס" אלקנה (עד לדור רביעי לאחור) - לעומת העדר כל"ייחוס" אצל מנוח (כפי שראינו לעיל) בא לציין - כדרכו של המקרא - את מעמדו החברתי הגבוה של אלקנה כ"גיבור חיל".

אף שאלקנה ומנוח ניצבים לפני אותה בעיה קשה - עקרות האשה - שונה התייחסות אלקנה אל התופעה. אין זה רק עניין של יכולת כלכלית (אמידות אלקנה לעומת דלות מנוח) - בעת שהראשון (בדומה לאברהם) נושא לו אשה אחרת (פנינה) על אשתו האהובה (חנה), פתרון מוסכם מעין זה יש בו, כבר, מן המלמד על מערכת היחסים היפה - המבוססת על אהבה,הבנה, רגישות ועדינות - ששררה בין אלקנה וחנה (כפי שעוד נראה בהמשך), בניגוד למערכת היחסים הפרובלמטית שאפיינה את חיי הזוג מנוח ואשתו. כך, ראינו, כיצד מנוח נתייאש מן האמונה והתקווה, כי אשתו העקרה תלד בנים - עד כד גילוי חוסר אמון בבשורת "האיש";אם לא שחשד במהימנות סיפורה של אשתו, לעומתו אלקנה אף שהיו לו כבר ילדים מפנינה,לא נתעלם מצערה (המאופק) שלחנה אשתו האהובה, בהיותו "ירא אלוקים" הקפיד על מצוות התורה לעלות לרגל אל מקדש ה'; ובהזדמנות זו - בהשתחוותו לה' - התפלל, מן הסתם, כי תיפקד אשתו בבן (שם ד'):

"ועלה (נהג לעלות) האיש ההוא מעירו מימים ימימה

להשתחוות ולזבח לה' צבאות בשלה".

 

כאן מפסיק המספר את סיפורו, הנמשך בפסוק 4:

"ונתן (נהג לתת מדי עלותו לשלה) לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות וגו'".

 

בהערה מטעמו:

"ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'".

 

בהערה אינפורמטיבית ("מיותרת") תמימה כביכול זו, מכין אותנו המספר לקראת העימות שהוא מבקש כי נערוך (בסיפורי ההתקדשות של שמואל לנביא - פרקים א'-ג') בין נוהגם של אלקנה ירא ה' חנה אשתו ושמואל בנם - ובין נוהגם ("משפטם") של עלי הכהן הגדול ובניו בני הבלייעל.

 

את נועם הליכותיהם של אלקנה וחנה ואת עדינות נפשם (לעומת גסות רוחו של עלי וקהות רגשותיו) מבקש המספר להציג במאורע הדרמטי, הפותח בביטוי (פסוק 4): "ויהי היום ויזבח אלקנה", ועיקרו במשבר נפשי רגעי (סוף פסוק 7: "ותבכה ולא תאכל"), הפוקד את חנה,המאופקת והעצורה ברגשותיה, משך שנים, עד אותו יום - כפי שהמספר מפרט ומתאר את התנהגותה זו במאמר המוסגר (פסוקים 7-4):

"ונתן (אלקנה, בעת ש"עלה מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבח לה' צבאות בשלה"נהג לתת) לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות (בלא לקפח אותה או את ילדיה); ולחנה (לעומת זאת) יתן (נהג לתת)  מנה אחת אפים כי את חנה אהב (אע"פ ש) וה' סגר רחמה.  (ואף ש) וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה, כי סגר ה' בעד רחמה;  (ואע"פ ש) וכן יעשה (נהגה "צרתה" לעשות דבר זה)  שנה בשנה מדי עלתה בבית ה' - כן תכעסנה...  (בכל זאת, משך שנים, התאפקה חנה ולא הגיבה - עד לאותו יום, כאשר התפרצה) ותבכה ולא תאכל".

 

אותה שעה, אלקנה, הבעל האוהב והרגיש, מנסה להרגיע את אשתו בצערה (פסוק 8):

"ויאמר לה אלקנה אישה (ה"ייתור" לרמוז לדרך ההבעה: ברכות ובעדינות):

חנה! למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך

(השאלות התוכפות מביעות דאגה וחרדה לשלומה) -

הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים".

 

ולא חש אלקנה, כי בשעה שניסה לנחם את חנה באושר ("טוב") המאפיין את חייהם המשותפים - תוך שהוא מציג "טוב" זה בעמדה עודפת על ה"טוב" הנובע מגידול בנים, תחת להרגיע את חנה בצערה - בלא כוונה - הגביר את המשבר הנפשי אליו נקלעה אותו יום.אולם חנה, שלאחר שנתפרקה בבכי שבה אל איפוקה העצמי - אינה מגיבה, מילולית, על דברי הניחום של בעלה. התשקר בנפשה - ותקבל את דבריו - והיא אינה מסכימה עימהם? דווקא כאשה וכרעיה - להשלמת אושרם - אין היא יכולה להתייאש מן התקווה כי יפקדנה אלוקים בבן. עם זאת, נראה, כי למשמע דבריו הגיבה בחיוך של הבנה, ואפשר הרגיעה את אלקנה במגע יד עדינה או בלטיפה קלה. לאחר מכן עשתה פניה והמשיכה לשבת ליד השולחן, עד תום הסעודה, כנוהגה בשנים עברו.

 

אולם, משתמה סעודת הזבח וכל בני הבית, כמסתבר, עלו על יצועם - (פסוק 9):

"ותקם חנה אחרי אכלה (אחרי האכילה - סעודת הזבח)  בשלה (העיר) ואחרי שתה (אחרי השתייה)"

ותתייצב לפני ה' (כגרסת תרגום השבעים), בהיכל, שמחוץ לעיר שילה.

 

על פתחו של ההיכל - שומר על קדושתו שלא תתחלל על ידי שיכורים (גברים ונשים) בעקבות סעודת הזבח בעיר - מצאה חנה את "ועלי הכהן ישב על הכסא על מזוזת היכל ה' " . הערה זו מסבירה גם על שום מה נזהרה חנה לא להשמיע הגיגיה בקול רם. בייחוד, אם נניח, כי עלי היה כבר, אותה שעה, עיוור באופן חלקי (כמבואר בהמשך הסיפור) וחוש-שמיעתו היה, אפוא,מחודד. אי לכך: למרות סערת נפשה (פסוק 11):

"והיא מרת נפש (מתדיינת עם הקב"ה)

ותתפלל על ה' - (בקושי עוצרת בעד רגשותיה) ובכה תבכה - (עם זאת נזהרה) ותדר נדר ותאמר (בינה לבין עצמה - בלא שתשמיע קול: "מדברת על לבה" - כאמור להלן): ה' צבאות! אם ראה תראה בעיני אמתך וזכרתני (ופקדתני בבן) ולא תשכח את אמתך (להדגשת בקשתה)  ונתתה לאמתך זרע אנשים (בן זכר)  - ונתתיו לה' ("נזיר אלוקים" כשמשון) כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו".

 

עלי, שכאמור לעיל, בעיוורונו החלקי, לא היה מסוגל לראות את פניה של חנה בצערה (ולא הכירה מביקוריה בבית ה' בשנים שעברו) - ולעומת זאת הגיעוהו שמועות על התנהגותן המפוקפקת של "הנשים הצבאות פתח אהל מועד" (להלן ב', 22) - החל חושד בחנה (פסוק 12 )

"והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' - ועלי שמר את פיה (מבקש לעמוד על תוכן דבריה - אך) וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע (כמאפיין את אישיותה המאופקת והעדינה - כפי שראינו לעיל. חנה לא תזעק ולא תטיח דברים כלפי אלוקים.אך הכהן הגדול, האמור להיות האיש בעל שאר הרוח המבין לנפש בני עדתו, - בשיפוט מוטעה: "בעיוורונו") - ויחשבה עלי לשכרה".

 

מכאן הנזיפה שהוא נוזף בחנה (פסוק 14):

"ויאמר אליה עלי (בגערה):עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעליך (ולכי מאת פני ה' - כפי שמוסיף תרגום השבעים)".

 

חנה, היודעת על עיוורונו החלקי של הכהן הגדול; והמכירה, עם זאת, את התופעה של הנשים השיכורות, "בנות הבליעל", - מבינה לחרדתו של הכהן הגדול; ומוכנה לסלוח לו על שחשדה בשכרות. בעדינות נפשה עורכת חנה את דברי תשובתה לנזיפת הכהן בלשון מתנצלת - כשהיא חוזרת ומסבירה את מצבה הנפשי הקשה: (פסוקים 16-15)

"ותען חנה ותאמר (לאט לאט בעדינות): לא, אדני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי (ובשל מצבי הנפשי הקשה - בלא  שתפרוט מהו שכואב לה) ואשפך את נפשי לפני ה'.(הפסקה. עלי אינו מגיב. עלי אינו שואל מהו שמציק לאשה. אי לכך נאלצת חנה להתגונן):

אל תתן את אמתך לפני (כמו) בת בליעל (כמתחננת ומבקשת: אל נא תטעה בי! -בדבריה אלה, מבחינת המספר, מבליטה את "עיוורון" עלי ביחס לבניו, המוצגים - דווקא הם - כ"בני בליעל" להלן ב', 12) כי (שבה חנה ומתנצלת) מרב שיחי וכעסי (על עצמי) דברתי (העזתי לדבר עמך הכהן הגדול) עד הנה".

 

דברי חנה פקחו עיני עלי לראות, כי האשה שלפניו אינה בת בליעל. אף על פי כן אין עלי מתנצל בפניה על דבריו הבוטים כלפיה. יתר על כן: עלי, גם עתה, אינו מתעניין לדעת מהו שמדאיב את נפשה. תגובתו לדברי חנה מצטמצמת בברכה כללית שגרתית (פסוק 17):

"ויען עלי ויאמר"  (לא נאמר "לחנה". המספר רוצה לציין, כי גם עתה התייחסותו לחנה סתמית. אין דברי ברכתו - שמתוך הנימוס - מכוונים לבעיית קונקרטית; שהרי זו (עקרותה) לא הוצגה לפניו):

"לכי לשלום! ואלוקי ישראל יתן את שלתך (לשון של איחולים) אשר שאלת מעמו".

 

אולם חנה, יראת ה', התייחסה לדברי הנימוסין ולברכת האיחולין של עלי כאל הבטחה (נבואית), מאת הכהן הגדול משרת ה' בקודש, כי תיפקד בבן זכר. מרוב התרגשות לא מצאה מלים בפיה; ונסתפקה - מתוך רגש של ענווה - בדברי תודה קצרים לכהן הגדול על מעש החסד ("החן") שעשה עמה - האשה הקטנה (פסוק 18)

"ותאמר (מיד; בתגובה ספונטנית): תמצא שפחתך חן בעיניך..." - ולא יספה.

 

מלאת סיפוק מן ההבטחה האלוקית - לפי הבנתה את דברי עלי (פסוק 18 בהמשך)

"ותלך האשה לדרכה (מן ההיכל אל בעלה בעיר; ולאחר שסיפרה לו את שארע בהיכל ה': את דבר נדרה אשר נדרה וההבטחה שהבטיחה - לפי הבנתה - הכהן הגדול; ואלקנה מאמין לה - שלא כמנוח; - אותה שעה) ותאכל ופניה לא היו לה עוד. (וכך,למחרת היום), וישכמו (חנה ואלקנה כאחד) בבקר וישתחוו (הודו) לפני ה' (על "הבשורה". ואלקנה מצטרף, עתה, אל נדרה של חנה - כפי שמסתבר מהמשך הכתובים - פסוק 21 - "ויעל האיש אלקנה... ואת נדרו). וישבו (לאחר מכן - מלאי תקווה) ויבאו אל ביתם הרמתה - וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'".

 

ומכיוון שחנה האמינה, בכל לב, כי נפקדה כתוצאה מהענות ה' לתפילת נדרה באמצעות עלי,כאשר (פסוק 20):

"ויהי לתקפות הימים (כעבור שנה) ותהר חנה ותלד בן (כי אז החליטה) - ותקרא את שמו שמואל, כי (אמרה-חשבה) , 'מה' שאלתיו' ('שמואל' רומז בצלילו ל'שאול מאל') .

 

עם זאת: מתוך רצונה להעניק לרך הילוד בטחון בסיסי, שאם כמותה ובית כבית אלקנה עשויים ליתן לו - משכנעת חנה את בעלה לדחות את ביצוע הנדר לכמה שנים - בלא שיחששו מחמת אלוקים (כדרך שחשש מנוח מפני מלאך ה'). ואמנם בשעה שביקש אלקנה לעלות,כדרכו, מדי שנה, לבית ה'; ובהזדמנות זו לקיים את נדרו ביחס לשמואל (פסוקים 20-21):

"ויעל האיש אלקנה וכל ביתו (כמדי שנה) לזבח לה' את זבח הימים ואת נדרו - (אותה שעה)  וחנה - לא עלתה (סירבה לעלות עמו), כי אמרה לאישה (יהי הנער שאול לי על מנת שאוכל לחנכו) עד יגמל הנער (לסוף שלוש שנים) והבאתיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. ויאמר לה אלקנה אישה (בהבנה מלאה) : עשי הטוב (הנכון המושלם) בעיניך. שבי עד גמלך אתו (ללא כל חשש) אך (ובלבד שלא יהא במעשה זה משום הפגיעה במה שנראה  לו לאלקנה כנדר אלוקים מפי עלי) יקם ה' את דברו (והנער לא ייפגע מהפרה כביכול זו של הנדר)".

 

ואמנם (סוף פסוק 23) "ותשב האשה ותינק את בנה עד גמלה אתו". ומשגדל והיה לנער (סוף פסוק 25) "ויבאו את הנער אל עלי" - דווקא אליו - מתוך הנחה, כי על פי דברו נפקדה חנה; וודאי יגלה עניין בהתגשמות "נבואתו". (פסוק 26)

"ותאמר: בי אדני, חי נפשך אדני, אני האשה הניצבת עמך בזה להתפלל אל ה'".

 

חנה מניחה כי עלי, אף שהוא עיוור למחצה, יזכור את האירוע המיוחד - לדעתה – בשעה שהתפללה לה' ונדרה ליתן את פרי בטנה לה' (דבר מיוחד במינו גם בימים ההם); ותפילתה זו  (לפרטיה - כך הניחה בתמימותה) קיבלה את אישורו הנבואי של הכהן הגדול. אך עלי, לתדהמתה, אינו נזכר. עלי גם אינו מגיב כלל על דבריה. מנסה, אפוא, חנה להזכירהו – כשהיא נזקקת, במכוון, לדברי "נבואתו" (למעשה דברי ברכתו השגרתיים) -  "אל הנער הזה (המופקד בידך מעתה) התפללתי; ויתן ה' לי את שאלתי מעמו".  

ושוב אין תגובה. אך חנה ממשיכה (פסוק 28)

"וגם אנכי השאלתיהו (במכוון משתמשת בלשון דומה ללשון "נבואתו") לה' כל הימים אשר היה (במשמעות של יהיה)  הוא שאול לה'".

 

ואף שגם עתה לא גילה עלי כל התייחסות אישית לחנה או לאלקנה - "וישתחו שם לה'" - הודו לו על קיום "דברו" - והבינו, אף סלחו, לעלי הזקן החצי עיוור את "שכחת" האירוע הפרטי הגורלי עבורם.

 

שמואל הנער ובני עלי "הנערים"

העימות בין דמות חנה ואלקנה - הורי שמואל - ובין דמות עלי אבי חפני ופנחס - כפי שהוא  מצטייר בסיפור הראשון (פרק א'), נמשך בסיפור השני (המתחיל לאחר תפילת חנה - פרק ב', 11) - בעימות שבין שמואל ובין בני עלי. עימות כזה מוצג כבר בשני פסוקי הפתיחה (12-11):

"וילך אלקנה הרמתה על ביתו והנער (שמואל) משרת את ה' את פני (לפני) עלי הכהן; (ולעומת זאת) - ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'".

 

בהמשך מוסר לנו המספר - בפרוט יתר - תמונה חיה המשווה לנגד עינינו את התנהגותם הגסה והנפשעת של בני עלי עם אנשים ( תחילה) ועם אלוקים (לאחר מכן). זאת בניגוד גמור לנוהגו הנעים של שמואל - כפי שהמספר חוזר ומסכם בסופו של הקטע הסיפורי הזה (ב', 26):

"והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים".

 

התיאור פותח במה שכבר הפך להרגל ולנוהג קבוע ("משפט" - כביכול) אצל הכוהנים בני עלי - ביחסם אל העם - המתבצע על ידי "נער הכהן" שלוחם (פסוקים 14-13):

"ומשפט הכוהנים את העם (ביחסם על העם):

(בעת ש) כל איש זבח זבח - ובא (היה רגיל לבוא) נער הכהן (שלוחו), כבשל הבשר (בשעה שבשר הזבח היה כבר מתבשל), והמזלג שלש השנים בידו, (בצורה גסה היה תובע את חלק הכוהנים כשהוא מכה) והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור (סוגים שונים של כלי בישול בעלי גודל שונה) - כל אשר יעלה המזלג, יקח (עבור)  הכהן בו  (באמצעות המזלג - בכוח);  ככה יעשו (זה היה מנהגם)  לכל ישראל הבאים (בעת שבאו) שם (במקדש)  בשלה".

 

זאת ועוד: מנהגם זה היה נוהג (פסוקים 17-16):

"גם בטרם יקטרון את החלב (לפני הקטרת האימורים על המזבח - לפני שהותר הבישול הפרטי של הקרבן כבמקרה הראשון) ובא (נהג לבוא) נער הכהן (הנזכר לעיל) ואמר לאיש הזבח: תנה בשר לצלות לכהן (כיוון שאיני רוצה לקחת) ולא יקח ממך (הצורה "יקח" במקום "אקח" מוסרת את העגה התוקפנית של שלוח הכהן) בשר מבשל (כבמקרה הראשון) כי אם חי (כדי לצלותו). (וכאשר)  ויאמר אליו האיש (הזובח) קטר יקטירון (מן הדין שתחילה יקטירו) כיום (אפוא)  החלב (ואחר כך) וקח לך כאשר תאווה נפשך,  (נוהג היה הנער) ואמר (בלשון תקיפה, לפי הקרי) : לא!  (אלא) כי עתה  (דווקא עכשיו) תתן; ואם לא (תתן) - לקחתי בחזקה!".

 

בעוברו לתאר, בעימות, את "משפטו" של שמואל בנם של חנה ואלקנה (פסוקים 18-17):

"(בעוד ש) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים (הזובחים) את מנחת ה' (בשל נוהגם המושחת של בני עלי - "הנערים"), (לעומת זאת) ושמואל משרת את פני ה'  (בהיותו) נער חגור אפוד בד (מיוחד לו כלוי - בהיותו משמש, הוא דווקא, את עלי הזקן, בעיוורונו, כפי שמתואר בפרק ג' להלן) ".

בהמשך מוסר לנו המספר, מניין באה לשמואל מידת חסידותו, אף שנתגדל אצל עלי. מתברר, כי חנה אימו לא ניתקה את קשרה הנפשי החינוכי עם בנה, גם לאחר שמסרתהו לידי הכהן הגדול (פסוק 19):

"ומעיל קטן תעשה לו (תחת האפוד - להבדיל מן הכוהנים)  אמו והעלתה לו (שנה שנה) מימים ימימה - בעלותה את אישה לזבח את זבח הימים".

 

ומכיוון שעלי הכיר כבר את בני הזוג, כמי שהפקידו בידו את שמואל כנער משרת אישי לו -(פסוק 20)

"וברך עלי את אלקנה ואת אשתו ואמר (ברכה קונקרטית - בשונה מן הברכה הכללית שברך את חנה בפרק א'): ושם ה' לך זרע מן האשה הזאת תחת השאלה (ההשאלה ההפקדה  שהפקיד אלקנה את שמואל במקדש ה') אשר שאל (נתן) לה'.(לאחר מכן) והלכו (מאמינים בנבואת עלי כמו ב"דברו" אודות שמואל) למקומו (של אלקנה) ."

 

ואכן (פסוק 21)

"כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות".

 

וגם לאחר מכן הוסיפה, חנה, כמסתבר להשפיע על שמואל. ואמנם (שם בהמשך) "ויגדל הנער שמואל עם ה'". - זאת בניגוד לנוהגם המביש של בני עלי.

 

השפעה מחנכת חיובית, נמשכת זו, של חנה ואלקנה על שמואל - ותוצאותיה המושלמות - עומדות בניגוד לטיפול בכפפות של משי, שמטפל עלי הזקן - העיוור בבניו - בחולשת אופיו -כשהוא נמנע מלהפעיל עליהם השפעה ישירה ותקיפה, גם בעת שהשמועות המגיעות אליו קשות ביותר "גם עם ה' וגם עם האנשים". - זאת: בניגוד לתמונת הדברים המצטיירת משמואל (כמובא בסוף קטע סיפורי זה - על דרך העימות - פסוק 26):

 "והנער (ואילו הנער) שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים".

 

נראה לנו, אפוא, כי גם את פתיחת הקטע יש להבין על דרך העימות (פסוק 22):

"ועלי (ולעומת דרכם החינוכית של חנה ואלקנה - עלי) זקן מאד (ואע"פ שבתדירות)  ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת (ו' של דהיינו: שמע  את השמועה:) אשר ישכבון את הנשים הצבאות (הנאספות, הבאות להשתחוות) פתח אהל מועד".

 

על כך באה תגובתו בלשון רכה, מטיפה ומגומגמת (פסוקים 25-23);

"ויאמר להם: למה תעשון (יודע שנעשו מעשים קשים; עם זאת מתקשה לבטאם במפורש) כדברים האלה (נעצר בלשונו. מפסיק וממשיך) אשר אנכי שמע (המעשים - הפכו ל"שמועה" בלבד...) את דבריכם רעים (מסתבך בלשונו ומגמגם) ואת כל העם  (בדברים) אלה...  (מגמגם. נעצר. משנה את הנימה לרכה ביותר): אל בני! כי לוא טובה  השמעה (אין זו אלא "שמועה": רכילות שמרננים עליכם - לא כן הדבר?) אשר אנכי שמע מעברים (גמגום. הפסקה והשלמה: לא סתם אנשים רכלנים אלא) עם ה'...  (שוב  הפסקה. עלי מחכה לתגובת בניו. ותגובה אין. על כן שב להנחה הראשונית של מעשה  ולא שמועה בלבד. פנייתו תקיפה יותר. שימו לב:) אם יחטא איש לאיש (קיימת  אפשרות של התדיינות) ופללו (לפני) אלוקים (הדיין). (אולם)  ואם לה' יחטא איש (כפי שאתם חוטאים: "גם עם ה'") - מי יתפלל לו (מי יוכל לשמש לו טוען לפני ה').ולא ישמעו (בתדירות; למרות דבריו החוזרים ונשנים) לקול אביהם. כי חפץ (נגזר דינם) ה' להמיתם (בשל אי נכונתם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה).

 

ולעומת זאת (פסוק 26);

"והנער שמואל הלך וגדל (פיזית) וטוב (מושלם במידותיו) - גם עם ה' וגם עם אנשים (בניגוד לבני עלי) ".

 

הקץ לבית עלי והתחילה לשמואל הנביא

סיפור התקדשות שמואל הנביא לנביא פותח בכתוב (ג', 1): "והנער שמואל משרת את ה' לפני   עלי", והמצוי בפתח הסיפור הקודם (ב', 11) בעימות לבני עלי בני הבליעל. נראה לנו, כי גם במקומו, בפתח סיפורנו זה, לא בא אלא כדי לעמת את דרך התגלות ה', העדינה, לשמואל הנער - אל מול דרך הבוטה, שבה נתגלה ה' לעלי הזקן, בקטע הנבואי שלפני כן (ב', 36-27).

 

הקטע פותח בדיבור קשה לעלי ולביתו: (ב', 28-27)

"ויבא איש אלוקים אל עלי (בלא כל תואר) ויאמר אליו: כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך - ואתנה לבית אביך את כל אשר בני ישראל".

 

ולאחר שנזף בו על כפיות הטובה של בית עלי (פסוקים 28-27) מטיח הנביא בפני עלי את אשמת בניו בצורה מפורשת. לעומת דבריו החמקניים לבניו (ב', 23) "למה תעשון כדברים האלה" - אומר איש האלוקים (פסוק 29)

"למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צוויתי (להקריב כראוי במקדש) מעון;  (ואילו אתה לא נתת לבך להתנהגותם המבישה של בניך והעדפת)

ותכבד את בניך ממני להבריאכם (להיותכם משמינים) מראשית כל מנחת ישראל לעמי".

מכאן העונש: מידה כנגד מידה (פסוק 30) "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו": בית עלי יורחק מן המקדש, ויזדקק לחסד בית הכהונה החדש. זה יקרה בעתיד (למעשה עם הרחקת אביתר בימי  שלמה); אך האות לקיום נבואה קשה זו, כבר בקרוב: "וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופינחס - ביום אחד ימותו שניהם"

 

(בלא שיצוין כיצד ימותו; כל שכן שלא נאמר כאן ולא כלום על נפילת הארון בשבי - עם מפלת ישראל אותה שעה).

 

לסיפור הקדשת שמואל, גופו, הפותח בביטוי (ג', 2) "ויהי ביום ההוא", מקדים המספר את  ההערה הבאה (ג', 1):

"והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי;

ודבר ה' היה יקר (נדיר) בימים ההם: אין חזון (נבואי) נפרץ (מצוי)".  

בהערה זו יש המשך דרך העימות שנוקט בה המספר (כפי שראינו לעיל)  - בהעמידו את ייעוד "והנער שמואל" אל מול עתידם של בני עלי (כפי שנצטייר בנבואת איש האלוקים לעיל), זאת ועוד; הערה מקדימה זו באה לעזור לנו להבין את פשר התנהגותו המוזרה של שמואל בעת שנתגלה אליו אלוקים: א) שמואל היה רק נער בלתי מנוסה (בהתגלות אלוקית),

ב) שמואל שרת את עלי הזקן העיוור; ועל כן חשב, כי הוא הוא הקורא לו לעוזרו.

ג) בהיות דבר ה' בלתי שכיח, אותם ימים, לא העלה שמואל על דעתו כי ה' יתגלה אליו הנער  (ולא אל עלי הזקן).

 

הערות רקע, בכיוון זה, נראה לנו, שילב המספר גם בראשית תיאור האירוע עצמו. לאחר לשון הפתיחה (ג', 2) "ויהי ביום ההוא" מציין המספר את העובדה:

"ועלי שכב במקומו (בלשכתו) ועינו החלו כהות: לא יוכל לראות"

 

כי על כן היה לו שמואל נכון לשרתו ביום ובלילה. ואמנם באותו יום, עדיין לילה, בעוד (ג', 3)

"ונר אלוקים (נר התמיד, המועלה לפני ה' מערב ועד בוקר) (ראה שמות כ"ז 21-20; ויקרא כ"ד, 3-2) טרם יכבה - (על כן) ושמואל (עדיין) שכב (על מקומו - בלשכה - כלהלן  סוף פסוק 10: וילך שמואל וישכב במקומו; ולא ששכב) בהיכל ה' אשר שם ארון אלוקים".