לחץ כאן לתצוגת הדפסה

האליל דגון

מחבר: פינחס ארצי

שמואל א' ה-ו
האליל דגון

 

האליל דגון היה אלהי הפלשתים, כך אנו למדים משלושה מקורות במקרא המזכירים את פולחנו. שלושת המקראות האמורים מלמדים שהיו "בתי דגון" דהיינו מקדשים עצמאיים בשלושת המרכזים הפלשתיים החשובים ביותר: עזה, אשדוד ובית שאן. על פולחן דגון אנו קוראים בשופטים פרק טז, 23:
 
"וסרני פלשתים נאספו לזבח זבח גדול לדגון אלהיהם ולשמחה ויאמרו נתן אלוהינו בידנו את שמשון אויבנו".
 
מתוך פסוק 21 באותו פרק ברור שמקום המאורעות הוא עזה. לא צדקו אפוא החוקרים שסברו שרק מקדש אחד היה לדגון.
 
אשר למקדש המרכזי של דגון באשדוד, אנו למדים עליו בפרוטרוט מתוך שמואל א' פרק ה'. באשדוד עמד בית דגון ובו מעמדות פולחן, כוהנים וקוסמים שהיו מנחשים ומוסרים תשובות האליל על שאלות שהופנו אליו. כאן רואים אנו סרני פלשתים נאספים ב"בית דגון" מתוך אימה וחרדה. הסיבה היא: "כי הייתה מהומת-מות בכל-העיר" (ה', 11) בגלל החזקת ארון ה' אלהי ישראל במקדש דגון בשדה פלשתים.
 
אשר לבית דגון בבית שאן, מרכז השלטון המזרחי הקיצוני של הפלשתים בימי גדולתם, נזכר בפירוש בפרשת מפלת שאול בדברי הימים א' "וישימו את כליו בית אלהיהם ואת גלגלתו תקעו בית דגון" (י', 9). הקבלה מעניינת לפסוק הנזכר הראו ממצאי החפירות שנעשו במקום בשכבה החמישית אשר ראשיתה במאה הי"א לפני הספירה, היינו בתקופה הפלשתית-ישראלית הקדומה, נתגלו שם שני מקדשים הצמודים זה לזה; האחד המכונה "הצפוני" הוקדש כנראה לאלה, ועל כך מעידים הממצאים של פסלי עשתרת וכן אסטלה מצרים מוקדשת לאלה הכנענית ענת הידועה היטב בעלילות אוגרית. המקדש השני המכונה "הדרומי", הגדול בשניהם, הוא לפי סברת החוקרים מקדש דגון. סמיכות שני המקדשים הללו יכולה אפוא להסביר את מעשי הפלשתים בשאול המלך לאחר מותו. את ראשו של האויב המנוצח תקעו בבית דגון, את כליו שמו, ככתוב בסוף שמואל א', בבית עשתורת ואת גווייתו הוקיעו על חומת העיר.
 
אולם פרשה זו מוליכה אותנו לקראת תמונה מקיפה יותר על האל דגון ועל רקע מעמדו במזרח הקדום. כפי שהאלה עשתורת, או ענת, אינה אלת הפלשתים בעיקרה, כך גם האל דגון אינו מיוחד לפלשתים, את פולחנו אימצו להם הפלשתים בעת חדירתם לשטחי כנען בכובשם את המרכזים הפולחניים הוותיקים של אל זה. אולם מה שנרמז במקרא ובחקירות בית שאן אנו למדים כעת בפירוש מתעודות עתיקות.
 
ראשית ידיעותינו היא מתקופת סרגון מלך אכד (בערך במאה ה-כ"ד לפני הספירה), מכתבותיו אנו למדים שהאזור של הפרת העליון נחשב ארץ האל דגון. באותו חבל בארם נהריים התנשאו כבר בימים ההם מקדשי דגון, יושבי חבל הפרת העליון בימים ההם היו שמים. נמצאנו למדים כי עיקר פולחנו של דגון נתחדש במרחב השמי, תחילה בקרב "האכדים", השכבה השמית הוותיקה במסופוטמיה, אולם אחר כך התחזק והתגבר פולחן זה עם בואם של השמים המערביים, בסוף האלף השלישי ובראשית האלף השני. מתוך תעודות מארי, המרכז השמי המערבי הגדול על שפת הפרת במאה הי"ח, אנו למדים כי דגון היה נערץ שם על בית המלכות ומקדשים מרכזיים עמדו בערים תרכה ומארי ובמקומות אחרים. דגון המשיך להיחשב כאדוני האזור ובו היו קשורים גם פולחנים ומנהגי התנבאות אופייניים לשמיים מערביים. אף על פי שדגון לא היה הראשון בפולחן הרשמי היה כנראה פופולארי בגלילות הנהר פרת, משם הגיע עם תנועת השמיים ההם מערבה, לסוריה, ובאופן כללי לכנען.
 
הפלשתים הכובשים אימצו להם את פולחן דגון כדרך העמים האליליים שהיו מקבלים את האל המקומי אדוני המקום כדי שיהיה להם לעזר ולמחסה נגד אויביהם. זוהי הסכנה שמפניה מזהיר המקרא את בני ישראל הבאים להתנחל בארץ הכנעני. הפלשתים שילבו כנראה את מנהגיהם המקוריים בפולחן דגון המקומי, על כך מעיד למשל הזבח בעזה אשר נערך כנראה לא במקדש דגון אלא בבית של עמודים, ייתכן שבית זה נבנה כמנהג בתי האסיפה היווניים הקדומים שבתוכם היה מקדש זעיר. עדות לפופולאריות של דגון היא קרבת שמו למלה דגן, דהיינו תבואה; מלה מצויה באוגריתית בכנענית ובערבית ורומזת לקשר בינה ובין מושג יסודי וחיוני אשר הכל זקוקים לו. מעניין מאוד כי הקשר בין המושג תבואה (דהיינו קציר ויבול מבורך) ולבין השם דגון, דומה לקשר שבין האלה עשתורת ולבין המושג עשתרות הצאן - פריון הצאן. שילוב מעניין בנידון זה מצאנו בכתובת אשמנעזר מלך צידונים (סביב המאה החמישית לפני הספירה), כאן בשורה ה-19, מודיע מלך צידון כי מלך פרס נתן לו "את דור ויפו ארצות דגן האדירות אשר בשדה שרון"; אזורים פוריים אלה בגידול תבואה מכונים אפוא ארצות דגן; וייתכן כי השליט הצידוני מתכוון כאן לא רק לפוריות האזור אלא גם לשלטון דגון בתוכו.