לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מעשה הגבעונים

מחבר: דקלה גבאי

מכלול , גיליון י"ב, 1996

מעשה הגבעונים

 הגבעונים

הגבעונים השתייכו לאחד משבעת העממים - ל"חוי" (יהושע ט', ז), ושכנו בעיר גבעון, שהיתה "עיר גדולה... כאחת ערי הממלכה" (שם, י', ב). גבעון שכנה צפונית מערבית לירושלים, ונכללה בנחלת שבט בנימין, ולאחר הכיבוש נתנו את העיר לכוהנים. את הגבעונים אנו פוגשים לראשונה בספר יהושע, בפרקים המספרים על כיבוש הארץ. יושבי גבעון, שלא כשאר העמים שהיו בארץ, דחו את דרך המלחמה ובחרו בדרך אחרת, בדרך ערמה כדי להחיות את נפשם, כפי שתואר:

"וישבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי, ויעשו גם המה בערמה...

ויקחו שקים בלים לחמוריהם ונאדות יין בלים... ונעלות בלות ומטלאות...

וכל לחם צידם יבש היה נקדים". (שם, ט' , ג-כג)

כדי להטעות את יהושע ולהעמיד פנים כבאים מארץ רחוקה,

"ויאמרו אליו ואל איש ישראל: מארץ רחוקה באנו, ועתה כרתו לנו ברית" (שם שם ו)

בני ישראל נפלו בפח זה, משום שלא שאלו בדעת ה' וכרתו עמהם ברית:

"ויעש להם יהושע שלום ויכרת להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה". (שם, שם טו)

לאחר שלושה ימים, כשהתברר לישראל דבר המרמה, כעסו מאוד, אך לא פגעו בגבעונים בשל השבועה, אלא שיהושע קללם:

"ועתה ארורים אתם ולא יכרת מכם עבד וחטבי עצים ושאבי מים לבית א-להי". (שם, שם כג) בכך הפכו הגבעונים ל"נתינים" - למעמד של גר תושב.

כאשר היה מקדש ה' בנוב שרתו שם הגבעונים כחוטבי עצים ושואבי מים ובשכר זה סיפקו להם התושבים מבני ישראל מים ומזון.

בעת רדיפות שאול אחרי דוד, שאול חשד באחימלך, ששימש ככוהן גדול בנוב, כי נתן יד לדוד, ולכן דן אותו ואת כל כוהני נוב בדין מלך למיתה, ודואג האדומי ואנשיו היכו את כל כוהני נוב והחריבו את העיר והמשכן ששכן בה (שמואל א' כ"ב, יט). ממעשה זה של שאול נפגעו אף הגבעונים אשר שרתו בנוב, והם הרגישו שנעשה להם עוול גדול על ידי שאול. הגבעונים לא היו מוכנים לסלוח לשאול, גם שנים רבות אחרי מאורע זה, ולכן לא נענו להפצרותיו של דוד כאשר בא לנחמם ולפייסם בדברים, והם ביקשו להתנקם בבניו של שאול דווקא. בהמשך נשתדל לברר מה היה חטאו של שאול כלפי הגבעונים, עליו לא אבו הגבעונים למחול.

חטאו של שאול

בבואנו לעמוד על חטאו של שאול כלפי הגבעונים, מעניינת במיוחד העובדה שבכל המקורות המספרים על קורות שאול לא נמצא במפורש איזכור כלשהו של קשר בין שאול לגבעונים. ואמנם המקור היחיד המורה על הקשר ביניהם הוא פרק כ"א בספר שמואל ב', בו מסופר על הרעב שפקד את הארץ שלוש שנים בתקופת דוד. כשביקש דוד את פני ה' נאמר לו שזה בגלל מה שעשה שאול לגבעונים, אלא שמן האמור בפרקנו קשה לעמוד בבירור על מה שקרה בין שאול לגבעונים, וזה בשל סתירות לכאורה שנראות בין הפסוקים, כפי שנראה לקמן.

והנה המדברים בפרקנו אודות חטאו של שאול הם שלושה: הקב"ה, הכתוב, והגבעונים (שמ"ב, כ"א, א').

דברי הקב"ה: "אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבענים" (שם, שם ב).

דברי הכתוב: "ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה" (שם, שם ב).

דברי הגבעונים: "האיש אשר כלנו, ואשר דמה לנו, נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל" (שם, שם ה).

 

לכאורה יש סתירה בין מקורות אלה. מדיבורו הישיר של הקב"ה נראה ששאול המית את הגבעונים והרג בהם, ואילו מדברי הכתוב משמע ששאול רק ביקש להכות, אך בפועל לא היכה אותם. ותמוהים עוד יותר הם דברי הגבעונים עצמם אשר אומרים את שני הדברים גם יחד: "אשר כילנו" - כלומר הרג בהם "ואשר דימה לנו" כלומר שחשב להכותנו.

 

ואכן, הפרשנים התלבטו רבות כדי ליישר את ההדורים, ולבאר מהו המעשה החמור שעשה שאול, ומה היו המניעים למעשה זה, שגרם לכך ששבעה מבניו יוקעו בצורה כה אכזרית במשך שבעה חדשים. בשל סתירות אלו נחלקו הראשונים בינם לבין עצמם, וניתן לחלק את דעות הראשונים לשתי גישות עיקריות.

 

גישה אחת סוברת, ששאול לא הרג ממש את הגבעונים אלא כפי שכתוב "ויבקש שאול להכתם...", "ואשר דמה לנו". וכך אומרת הגמרא ביבמות (דף ע"ח ע"ב) על הפסוק "אשר המית את הגבעונים":

"וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים? אלא מתוך שהרג את נוב עיר הכוהנים מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".

 

רש"י בפירושו לתלמוד שם הסביר ששאול המית את כוהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים, שהגבעונים היו משמשים למזבח בתור חוטבי עצים ושואבי מים, ומעלה עליו הכתוב כאילו המית את הגבעונים. ומובא בילקוט שמעוני (רמז תתק"ל):

"רבי יוחנן אומר: כל הגוזל את חברו אפילו בשווה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאילו הרגו".

 

מסביר בעל "עבד המלך" (בפירושו לשמואל בראש פרקנו)

ש"אפילו אם אותה הריעותא לא נעשתה בפועל ממש, נחשב מן השמים כאילו הרגם ממש".

וכן כתב רש"י בפירושו לפסוק א: "על אשר המית את הגבעונים":

"שרבותינו פרשו שמתוך שהרג את הכוהנים שהיו מספקים להם מזון העלה עליו הכתוב כאילו המיתם",

וכן הסביר גם הרד"ק.

 

לדעת פרשנים אלה, שאול לא המית את הגבעונים בפועל, אלא מתוך שמנע מהם את פרנסתם העלה עליו הכתוב כאילו המיתם, וכדברי הרב יעקב פארדו ב"קהילות יעקב" (בפירושו לראש פרקנו), "שהגבעונים טענו שמתוך שהמיתנו ברעב הרי אנו כמתים". יוצא שהמפרשים הנ"ל קיבלו כעיקר את הפסוקים "ויבקש שאול להכותם ..." ו"ואשר דימה לנו", שאלה הפסוקים המתארים את מעשהו של שאול בפועל, ואילו הפסוק האומר "על אשר המית את הגבעונים" לא בא לתאר את המעשה בפועל אלא את מה שהעלה עליו הכתוב - כאילו הרגם.

 

גישה אחרת בין המפרשים גורסת ששאול הרג ממש מהגבעונים, כפי שמובא בתלמוד הירושלמי במס' קידושין פרק ד', דברים שרש"י הביא כפירוש ראשון לפס' א:

"כשהרג נוב עיר הכוהנים המית מהם ז': שני חוטבי עצים ושני שואבי מים ושמש וחזן וסופר".

(דברים אלה הביא גם בעל "מצודת דוד", שם).

 

גם הרלב"ג פירש על פי שיטה זו, בכותבו:

"ידמה שכבר המית מהם בקנאותו לבני ישראל ויהודה וכו'"

וכן כתבו גם הרב ישעיה, מטראני (מהדורת א"י ורטהיימר, ירושלים תשי"ט) רב סעדיה גאון (שדבריו הובאו בפירוש הרד"ק על אתר) ובעל "הכלי יקר".

 

לדעת פרשנים אלה, שאול הרג בפועל חלק מן הגבעונים, כפי שמשמע מן הכתוב "על אשר המית את הגבעונים". וזה שאמר הכתוב: "ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה", שמשמעו לכאורה, שרק ביקש להכות ולא היכה, פירושו: שביקש להכותם אלא שלא עלתה בידו, אך חלק מהם עלה בידו להרוג. וכך כתב הרלב"ג:

"ידמה שכבר המית מהם בקנאותו לבני ישראל ויהודה כמו שזכר אחר זה, וביקש להכותם כולם והשמידם מהתייצב בכל גבול ישראל כי הוצרכו לברוח".

 

יש מוסיפים שהעוול שנעשה לגבעונים לא היה רק בזמן המעשה עצמו, אלא שמתוך מעשהו של שאול נגרם לגבעונים סבל רב גם לאורך זמן, וזאת אפשר לראות מדבריהם של הגבעונים: "נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל" (שמ"ב כ"א, ה). מעשהו של שאול, גרם לכך שהגבעונים יתפזרו בכל גבול ישראל והעם יתייחס אליהם בבוז, כי גם אלה שנשארו בחיים הפכו להיות כמתים, כי חששו לגלות את זהותם.

 

וכן כתב הרלב"ג, שחטאו של שאול חמור בכך שכאן מתגלה זלזול בגבעונים, ולא היתה הקפדה על היחס המיוחד שישראל צריכים היו להתייחס אל הגרים.

לסיכום נוכל לציין בענייננו שלושה חטאים המיוחסים לשאול:

א. גזלת פרנסתם של הגבעונים, שבאה בעקיפין כתוצאה מהריגת נוב עיר הכוהנים.

ב. גירושם של הגבעונים ונדודיהם בארץ מתוך שנשארו מחוסרי כל, והבוז כלפיהם.

ג. הריגת שבעה אנשים מהגבעונים.

 

המניעים למעשהו של שאול

גם בהבנת מניעיו של שאול נחלקו המפרשים בהסבריהם. יש שסברו שמעשיו של שאול נבעו מתוך מגמה חיובית כשלעצמה, כפי שאומר הכתוב "בקנאתו לבני ישראל ויהודה", ויש מפרשים שראו במניעיו של שאול מגמה שלילית שנבעה מקנאה אישית, או מנקמה.

השוני בהסברים אודות מניעיו של שאול נובע מהדילמה, שמצד אחד נראה שהיה פה חטא ששאול נענש עליו, אך מצד שני, מלשון הפסוק "בקנאתו לבני ישראל ויהודה" משמע שהיתה פה קנאות חיובית לכבודו של העם. יצויין שמבחינה לשונית קנאה ל- משמעה לטובה לעומת קנאה מ- שהיא לרעה.

 

את שתי הגישות האלו ניתן לראות יפה בפירוש רש"י שמביא כאן פירוש פשט ודרש:

בקנאתו לבני ישראל": "

בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם ביקש להורגם,

וקנאה זו לטובה... זהו פשוטו.

ולפי מדרשו, לא אמר להרוג אלא את הכוהנים. וקנאה זו האמורה כאן

אינה לטובה כי אם לרעה, שידע שלא תמשך מלכותו מיום שלא שמר

מצוות הקב"ה בעמלק ומאז נתקנא בהם".

 

חלק מן המפרשים נטו להסביר שאכן כוונתו של שאול היתה חיובית והם לומדים זאת מהפסוק "בקנאתו לבני ישראל ויהודה", ששאול קינא לטובה. וכדברי ר' ישעיה מטראני: "שאול ביקש להכותם בגלל שרימו אותם ועברו על השבועה", וכן הסביר הרלב"ג: "ואחשוב מעשה זה בעבור התחבולה אשר הביאו בה ישראל להישבע להם". ולכן, במקום זה, שאול רצה להינקם בהם וסבר שהשבועה שנשבעו להם הנשיאים בימי יהושע בטלה ומבוטלת.

 

אולם מפרשים אחרים סוברים כי לא ייתכן ששאול קינא למעשה שהיה לפני דורות רבים, ולמה יעשה זאת דווקא עכשיו? עוד קשה להם: מדוע יעבור שאול על השבועה? אלא בוודאי היתה קנאתו על מה שהיה בזמנו או קרוב לזמנו. ולכן מסבירים פרשנים אלה את מניעיו של שאול בצורה שונה, והיו שנטו להסביר שמניעיו של שאול היו אישיים ומתוך נקמה.

 

וכך הסביר בעל "מצודת דוד":

"שאול ביקש להרוג את הגבעונים על שלא גילו אזנו בדבר מריבת דוד",

 

וכך מובא במפורש ב"מדבר רבה" פרשה ח':

"אף על פי שלא כעס עליהם שאול אלא בשביל קנאה שהיה על ישראל ויהודה ... ומה הקנאה? שלא היו מגלים לו היכן דוד מתחבא".

מפרשים אלה רואים במעשה הגבעונים מרידה במלכות, היות ושאול המלך רדף אחר דוד והיה להם לסייע ביד המלך, והם לא רק שלא סייעו למלך, אלא אף הסתירו את דוד וסייעו לו. בשל כך כעס שאול ודן אותם כמורדים במלכות המחויבים מיתה.

 

הסבר זה ניתן להבין לשתי פנים: האחד, שהיתה קנאה אישית של שאול על שכיסו ממנו את מקום דוד, ועל רקע מריבתו האישית עם דוד כעס שאול על הגבעונים וציווה להמיתם.

 

והפן האחר: שאול קינא לכבודה של מלכות וסבר שלא ייתכן שגר ותושב יכסה מהמלך ויסייע ליריב. וזה שאמר הפסוק "בקנאתו לבני ישראל ויהודה" - היתה פה שמירה על כבודה של מלכות ישראל ויהודה.

 

הרב צבי וולף, בפירושו לספר שמואל הביא בשם אביו:

"קנאתו של שאול היתה בהסירו את האובות והידעונים מהארץ",

כפי שהובא בשמואל א' פרק כ"ח פס' א, ומעשי הכישוף האלה היו מיוחסים לכל יושבי ארץ ישראל הקדומים (כולל הגבעונים). לדעתו לא תהיה זו הנחה רחוקה שעל ידי התעסקות של שבעה אנשים מהם בכישוף, הרגם בעוון זה, והניח שזה פוטר את עם ישראל ויהודה מהשבועה שנשבעו להם זקני ישראל בימי יהושע.

 

ב"דעת מקרא" הובאה סיבה אפשרית נוספת לקנאתו של שאול, קנאה שהיתה קשורה בהקמת הבמה הגדולה בגבעון, ששאול עקרם מגבעון לאחר שהוקמה בה הבמה הגדולה - עם חורבנה של נוב - וצדוק נתמנה לכוהן לפניה (דה"א ט"ז, לט). אפשר שלשם הקמת הבמה בגבעון היה צורך בשטח נרחב ואפשר ששאול הפקיע אותו מיד בעליו הגבעונים (ויש לזכור שגבעון ניתנה לכוהנים על ידי בני בנימין). מחמת זה פרץ סכסוך ביניהם וזהו שכתוב בקנאתו לבני " ישראל ויהודה" - בדבר שקשה לכלל האומה.

 

אחרים אומרים שמפני שערי הגבעונים ישבו על צמתי הדרכים ההולכות מן ההר לשפלה - חשש שאול שמא יתחברו הגבעונים לפלשתים ולכן ביקש לעקרם מישוביהם.

 

סיכום

נציין את המניעים האפשריים למעשהו של שאול:

א. קנאה על רמאותם בימי יהושע,

ב. מרידה במלכות בכך שעזרו לדוד,

ג. צרכי השעה (שכוללים ביעור הידעונים והאובות).

 

אחר שבררנו את מהות מעשהו של שאול ומה היו מניעיו, נברר האם שאול שגה בשיקוליו ולכן חטא במעשיו, או שמא באמת שיקוליו היו נבונים ומעשהו מוצדק?

א. קנאה על רמאותם של הגבעונים בימי יהושע

על מניע זה ניתן לאמר בפשטות שלא היה מוצדק, היות והשבועה היתה עדיין תקפה ועומדת, ולא היה לו לשאול להפר אותה, גם מחשש חילול השם.

ג. צרכי השעה

נראה שיש לדחות את ההנחה שהציווי להסיר את האובות והידעונים היה רלוונטי ביחס לגבעונים, ושהוא פטר את ישראל ויהודה מהשבועה שנשבעו להם זקני ישראל בימי יהושע. הרעב שפקד את הארץ רומז, ככל הנראה, שנעשה עוול לגבעונים, כי הם היו כבר גרים ויש לדון אותם כל אחד לחוד, על פי עדים והתראה. ואילו לגבי הגבעונים שלא חטאו - השבועה עדיין קיימת! על זה אפשר עוד להוסיף, שהיות והגבעונים ישבו בנוב, היתה לשאול נגיעה אישית לדון אותם עם הכוהנים שנחשבו במרידה, ולכן התחייב שאול במיתת בניו (הרב צ' וולף).

ב. מרידה במלכות

הסיבה המרכזית למניעיו של שאול היא שיתופם של הגבעונים במרידה במלכות מן הבחינה העקרונית של תורת ישראל.

הרב ש' פדרבוש כתב בספרו "משפט מלוכה", שמבחינה עקרונית של תורת ישראל, אין יתרון לבן תמותה אחד על השני, שכן כל אזרחי המדינה שווים לפני השלטון האלקי.

משום כך, יחסה של התורה למלך הוא רק כאשר אין ברירה והעם רוצה במלך. אם כן, רק זה הפורק מעליו עול תורה בזדון נחשב לבוגד ולא זה הממרה פי מלך בשר ודם.

 

לדעת הרב פדרבוש, אין בתורה מקור לדין מורד במלכות, ודין זה חודש רק בימי יהושע, אך לא בתור מצוות התורה, אלא כחוק שנתקבל על דעת נציגי העם "ויענו את יהושע לאמר... כל אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת" (יהושע א' טז-יח). לפי הרב פדרבוש, מקור החוק של המורד במלכות הוא בהסכמת העם ומתקופת יהושע והלאה היתה הזכות למלך ולבית הדין להעניש את המורד במלכות (אולם לא כן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים, כדלהלן.)

 

החוקים בדבר הבגידה במלכות צריכים, לדעתו, להיקבע בבית המחוקקים, ואם נציגי העם אינם מעניקים למלך או לנשיא תוקף כזה המחייב כל אזרח לציית לו, אין יסוד חוקי לענוש את המתגרה בו.

 

ואולם, הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ג', ח כתב: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו...". ובהמשך ההלכה שם משתמש הרמב"ם בניסוח "חייב מיתה", שהוא ניסוח ברור של חיוב מצד הדין ולא משום "חידוש" שחודש כביכול בימי יהושע. העם האומר ליהושע "כל איש אשר ימרה את פיך... יומת" (יהושע א', יח) אומר דברים אלה לא בעטיה של תקנה חדשה אלא כדבר ידוע ומוסכם, כדברי הרב יצחק לוי (בספרו "פרשיות בספרי הנביאים" - ספר יהושע): "ההלכה המקובלת ממשה רבנו בדין מורד במלכות". (שם עמ' יב-יג.)

 

על הגמרא במס' שבת נ"ו שעל דוד היה לדון את אוריה החיתי בסנהדרין ולא לשולחו למלחמה שימות בה על דעת עצמו, אומר המאירי, שראוי למלך לא לדון יחידי בדבר הנוגע לעצמו:

"מכל מקום, כל שבא להרוג מצד כבודו ונקמתו, ראוי לו לדונו בסנהדרין עד שלא יאמרו, כעס ונקמה מביאים אותו לכך".

 

הרב פדרבוש עמד על כך ששאול דן יחידי ולא שעה למחאתם של עבדי המלך שסרבו לשמוע להוראתו ובכך יש פגם.

 

מכל האמור לעיל נראה שאכן חטא שאול בגבעונים, וכפי שמפורש במדרש "במדבר רבה" (פרשה ה, ד) על חטאו של שאול:

"...ועל שביקש שאול להזדקק להם (לגבעונים) והרג הכוהנים שהיו מספיקין מזונותן - הרגתיו"

 

ר"י אברבנאל כתב בפירושו לספר שמואל ב', ששאול נענש בשלושה עונשים על שלושה חטאים:

1. על אשר לא שמר את דבר ה' בגלגל - נענש בכך שמלכותו לא תימשך לבניו אחריו.

2. על אשר חמל על אגג ומיטב הצאן במלחמת עמלק - נענש בכך שמלכותו נקרעה ונקצרו ימיו.

3. על אשר הרג בחרב את כוהני נוב - נענש באופן מותו, שגם הוא ושלושת בניו מתו בחרב.

 

והסביר ר"י אברבנאל (בפירושו לפרקנו) שעל כל החטאים האלה נענש שאול בימיו, אולם על חטאו כלפי הגבעונים נענש ביתר בניו כעבור שנים, בימי דוד. על השאלה: מדוע נענש שאול על מעשה הגבעונים רק אחר מותו, במות בניו הקטנים, כתב ר"י אברבנאל

"לפי שלא היתה הריגתם (של הגבעונים) כל כך חמורה כהריגת כוהני ה'",

כנראה התכוון אברבנאל להסבר שהבאנו לעיל ששאול רק גרם למותם של הגבעונים כשנכרת מטה לחמם בגין הריגת כוהני נוב, אך לא הרגם בפועל.