לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"תחת אהבתי ישטנוני"

האיבה לדוד ומניעיה

מחבר: פרופ' אברהם גרוסמן

שמואל כללי ושמואל א', ט"ז

מתוך: מים מדליו 75

תקציר: דוד אומר בתהילים ג',ב': "ה' מה רבו צרי" - המאמר סוקר את האיבה כלפי דוד במהלך חייו בתפקידיו השונים ומנסה להסביר את סיבותיה של האיבה.

"תחת אהבתי ישטנוני"

 

ספק אם היו בתולדותיה של האומה היהודית אנשים רבים שהיטיבו עמה כדוד המלך. בעלותו על כס המלוכה היה עם ישראל בשפל המדרגה, הן מבחינה צבאית והן מבחינה מוראלית. הפלשתים הכו רבים מישראל ובתוכם שאול ושלושת בניו והשתלטו על עמק יזרעאל. אמנם, אין במקורות עדות על השפעת המפלה הקשה על רוח העם, אך נקל לשער כי נפילת שאול ובניו וכיבושי הפלשתים, לא זו בלבד שצמצמו את גבולות הממלכה, אלא אף ריפו את הלבבות. ממלכת ישראל נעשתה למעשה מדינה וסאלית שהעלתה מסים לפלשתים. תוך זמן קצר לאחר עלותו לשלטון, הכה דוד את הפלשתים ואת אויבי ישראל ממזרח, הרחיב את גבולות הממלכה אל שיא גבולותיה מעולם והחל בהכנות מעשיות לבניית בית המקדש. בתיאור ראשית ממלכת שלמה נאמר:
 
"יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב אכלים ושתים ושמחים" (מל"א ד, כ).
 
אפיון זה יפה גם לסוף ימיו של דוד, לאחר שנסתיימו המלחמות שניהל ולאחר ניצחונותיו המרשימים. עיון שטחי בכתובים עלול להטעות וליצור רושם, כאילו כל ימי שלטונו של דוד היו ימי מלחמות. זאת בשל העיסוק המרובה בכך בכתובים, אך אין הדבר כן. המלחמות נמשכו בעשרים שנות שלטונו הראשונות של דוד. אך הימים שלאחריהם - עשרים השנים האחרונות - היו ימי שקט ושלווה.[1] דוד הקדיש באותה עת את מרב מרצו וכוחו לבניית מוסדות השלטון ולהכנות לבניית בית המקדש. למעשה, הוא חולל מהפכה דרמטית בחיי האומה היהודית בהשוואה לשנים עברו, הן מבחינת הגורל הלאומי והן מבחינת רווחתו של הפרט.
 
לאור כל זאת היינו מצפים שדוד יהיה אהוב ונערץ על כל בני עמו. והנה, בניגוד משווע למצב הטוב ולציפיות להערצה כללית לדוד, קמו עלי אויבים רבים. תפילתו "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" (תה' ג, ב), איננה מליצת לשון. אף שהיא נאמרה בעת הבריחה מפני אבשלום, היא משקפת את תחושתו הכללית של דוד, כפי שהיא עולה ממזמורים רבים בתהילים. תלונותיו החוזרות ונשנות על שונאיו אינן יכולות להתפרש כולן רק כלפי הרדיפה אחריו מצד שאול. מקצת מן המזמורים מאוחרים יותר, והם משקפים תחושה עמוקה של אדם נרדף. העובדה שתלונות אלה חוזרות ונשנות מלמדת עד כמה הן היו עמוקות ומושרשות בנפשו של דוד, ועוד נשוב לכך להלן. רמזים שונים בכתובי המקרא מלמדים שדוד לא היה אהוב אף על סביבתו הקרובה, וזאת בתקופות שונות של חייו. הפגישה הראשונה שלנו עם דוד בספר שמואל מלמדת שאף במשפחתו לא היה אהוב. אביו ישי והאחים אף אינם מזמנים אותו כלל למפגש עם שמואל, שבו עתיד היה להימשח אחד מבני ישי למלך, ואחיו הבכור אליאב נזף בו קשות בבואו לשדה הקרב, ערב מלחמתו בגולית.
 
גם בני ביתו הקרובים ביותר אינם משיבים אהבה על אהבתו. הבנים שלו אמנון, אבשלום ואדוניה, פוגעים זה בזה ובאביהם מבלי לקחת בחשבון כלל את רגשותיו של דוד ואת עומק הפגיעה בו ובמלכותו. ניכר בבירור שכבוד האב איננו יקר בעיני בניו, והם אינם חסים עליו כלל. כל זאת בניגוד משווע לאהבה הגדולה שהוא חש כלפיהם. אמנם, ברובד הא-לוהי העליון דוד נענש במעשים הללו של הבנים על חטאו עם בת-שבע:
 
"ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם... אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש" (שמ"ב, יב, י-יב).
 
אך ברור, שאין בכך כדי להסביר את ההתנהגות של הבנים מבחינת הרובד האנושי. התמיהה הגדולה מכולן היא על כלל ישראל; ההצטרפות המהירה של רוב עם ישראל אל המרידות של אבשלום ושבע בן בכרי היא מפליאה. הכיצד הם נעשו כפויי טובה ושכחו במהרה את כל הטובות שגמל עמם דוד?
 
דוד עצמו איש של אהבה היה. אהבתו לא-להי ישראל, לתורת ישראל, לארץ ישראל, לירושלים, לעם ישראל ולבניו שלו, לא ידעה גבולות. היא עוברת כחוט השני בספר מלכים, בדברי הימים ובמזמורי תהילים שנאמרו על ידי דוד.[2] עובדה זו יש בה כדי לחזק עוד יותר את התמיהה על יחסי האיבה כלפי דוד. הניגוד הגדול הזה בין אהבתו של דוד ובין השנאה כלפיו יכול להסביר את הקובלנות הקשות של דוד על שנאת החינם אליו, קובלנות העוברות כחוט השני במזמורי תהילים. גם בדברי חז"ל ניתן מקום נרחב לתיאור הפגיעות הקשות בדוד.[3]
 
האיבה לדוד על-פי מזמורי תהילים ומדרשי חז"ל
במזמורים רבים בתהילים, ששמו של דוד נזכר בכותרתם ('מזמור לדוד' וכדו'), מתוארות בהרחבה תחושות קשות של אדם נרדף. הביטויים שבהם נקט דוד מלמדים על ההיקף הרחב של אויביו - לפי ראייתו הסובייקטיבית - על הניסיונות לפגוע בו בדרכים שונות ועל רגשות הזעם והתסכול שלו. מדובר באנשים שהוא חשבם לידידיו והנה גם הם נתגלו לבסוף כאויבים וכשונאים. הלעג והדיבורים כנגדו הם שהכאיבו לו ביותר. נביא מספר דוגמאות שיש בהן כדי להעיד עד כמה חש דוד את עצמו נרדף ונבגד:
 
"בני איש עד מה כבודי לכלמה תאהבון ריק" (ד, ג);
"קרבם הוות קבר פתוח גרנם לשונם יחליקון" (ה, י);
"הושיעני מכל רדפי והצילני פן יטרף כאריה נפשי" (ז, ב-ג);
"פסו אמונים מבני אדם" (יב, ב);
"צרי יגילו כי אמוט" (יג, ה);
"איבי בנפש יקיפו עלי" (יז, ט);
"כל ראי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש" (כב, ז);
"סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני" (כב, יז);
"מכל צררי הייתי חרפה" (לא, יב);
"ישלמוני רעה תחת טובה... אל ישמחו לי איבי שקר... יבשו ויחפרו יחדו שמחי רעתי" (לה, יב; לה, יט; לה, כו);
"אהבי ורעי מנגד נגעי יעמדו וקרובי מרחק עמדו... ורבו שנאי שקר ומשלמי רעה תחת טובה ישטנוני" (לח, יב; לח, כ-כא);
"ישמו על עקב בשתם האמרים לי האח האח" (מ, טז);
"יחד עלי יתלחשו כל שנאי עלי יחשבו רעה לי" (מא, ח);
"גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב" (מא, י);
"חלקו מחמאות פיו וקרב לבו" (נה, כא);
"רבו משערות ראשי שנאי חנם, (סט, ה);
"ישיחו בי ישבי שער ונגינות שותי שכר" (סט, יג);
"זדים קמו עליו ועדת עריצים בקשו נפשי" (פו, יד);
"ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם. תחת אהבתי ישטנוני" (קט, ג-ד);
"אשר חשבו רעות בלב כל יום יגורו מלחמות... שננו לשונם כמו נחש... טמנו גאים פח לי" (קמ, ג-ו).[4]
 
לא מנינו כאן אלא חלק קטן מדברי דוד כנגד אויביו. ההתרשמות מהם ומן הדומים להם היא ברורה, ומלמדת עד כמה חש דוד את עצמו נרדף ועד כמה העיקה עליו תחושה זו. אמנם, יש להניח כי רבים ממזמורים אלה נאמרו בעת בריחת דוד מפני שאול ואנשיו ובעת הרדיפות אחריו במדבר יהודה, אך קשה לפרש את כולם על רקע זה. גם חז"ל ראו רבים ממקראות אלה כמתייחסים אל תקופת מלכותו של דוד, ובעיקר לאחר חטאו עם בת-שבע.
 
תלונותיו הקשות כנגד הצבועים - שהעמידו פנים שהם ידידיו - וכנגד אלה שלעגו לו ופגעו בו בפיהם, ראויים לתשומת לב מיוחדת. אפשר, שאין זה מקרה שבתיאור האדם האידיאלי במזמור טו ("ה' מי יגור באהליך") חזר דוד והדגיש את מוטיב שמירת הלשון. עניין זה נזכר שם לפחות שלוש פעמים, והוא הנושא המרכזי באותו מזמור. גם בדברי חז"ל ניתן מקום בולט לניסיונות לפגוע בכבודו של דוד, ובעיקר לאחר חטאו עם בת-שבע. זאת הן בהתייחסות ישירה אל החטא, הן ברמיזה עקיפה ועוקצנית אליו והן בדיבורים על העיכוב בבניית המקדש כל עוד דוד חי.[5] במסורות ובמדרשים הללו מתוארת עגמת הנפש הגדולה של דוד בעקבות דברי הלעג, כגון:
 
"ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו' - אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי, לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד הבא על אשת איש מיתתו במה?" (בבלי, בבא מציעא, נט ע"א).
 
במסכת ברכות נאמר, שדוד לא זכה לחלום חלום טוב מימיו.[6] יש להניח, כי ראייתו כאיש שנוא ונרדף היא המונחת ביסוד מדרש זה. מי שרבו אויביו ובזאת יהרהר ביום, כיצד יוכל לישון בשלווה בלילה ולחלום חלומות טובים? תחושת הסבל והרדיפה היא המונחת גם ביסודם של מדרשים אחרים. כגון:
 
"שכל אותן שבעים שהיה דוד חי היו בצרות ובעמל" (שוחר טוב, צ טו);
"אין שנה שאין בה שבר, אין חודש שאין בו שמועה, אין יום שאין בו צרה" (שם, קיט טו).
 
אויביו של דוד מתוארים כמי שהמשיכו לשונאו גם לאחר מותו:
 
"באותה שעה[7] נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה".
 
כעסו היה גדול במיוחד על אחיתופל ודואג האדומי שחז"ל הרבו לעסוק בהם. הם מתוארים כתלמידי חכמים וכידידים קרובים של דוד שנצטרפו לבסוף אל אויביו הגדולים.
 
כללו של דבר, הן במזמורי תהילים והן בדברי חז"ל מצטייר דוד כאדם רדוף שמקצת ידידיו נהגו עמו בצביעות ובכפיות טובה ונטשוהו ברגעים קשים.
 
דוד בנעוריו, בבית הוריו
שני מקורות מלמדים כי כבר בימי נעוריו בבית הוריו לא שבע דוד נחת. יחס האחים אליו, ואולי גם יחסו של האב, היה מסויג. העדות הראשונה היא ביקורו של שמואל הנביא בבית לחם בבואו למשוח את אחד מבני ישי למלך על פי ציוויו של הקב"ה. אין צריך לומר כמה היה שמואל אהוב ונערץ על כל ישראל, ומה גדול הכבוד שנפל בחלקה של משפחת ישי כאשר היא זומנה במיוחד מראש אל הזבח של שמואל, וישי נתבקש במפורש להביא לאותו מעמד גם את בניו. וכבר נאמר:
 
"ויבא בית לחם ויחרדו זקני העיר לקראתו" (שמ"א, טז, ד).
 
והנה, באופן מפתיע, ישי אף לא מצא לנכון לקרוא לדוד לאותו מפגש חשוב. רק בעקבות בקשתו של שמואל:
 
"שלחה וקחנו כי לא נסב עד באו פה" (שם, טז יא)
 
הובא דוד לאותו מעמד. דוד היה כבר באותה עת בחור מבוגר המסוגל להילחם עם הארי והדוב ועם גולית הפלשתי וידיד נפש של בן המלך יהונתן. לפי המדרש שיובא להלן, הוא היה אז בן עשרים ושמונה שנים. כיצד ייתכן שאביו ישי התעלם ממנו, למרות בקשת שמואל להביא את כל בניו לפניו?!
 
תמונה דומה עולה מדבריו הקשים של האח הבכור, אליאב, שהוכיח בלשון קשה ביותר את דוד על שהוא ירד אל המלחמה, שבה ניצב גולית כנגד צבא ישראל:
 
"ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר. אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת" (שם, יז, כח).
 
השימוש במילה 'ידעתי' מלמד כי בעיניו של אליאב מדובר בתכונה מוכרת וידועה משכבר הימים. מדוע דיבר על הזדון ורוע הלב של דוד שירד אל המחנה? הרי הוא נשלח על-ידי אביו לראות מה שלום האחים, ובוודאי סיפר להם על כך. יתר על כן, אליאב ידע כבר שדוד נבחר להיות המלך העתידי של עם ישראל, שהרי שמואל משחו למלך בנוכחות כל האחים, כמפורש בכתוב:
 
"וימשח אתו בקרב אחיו"(שם, טז, יג).
 
האמנם, אדם שה' בחר בו למלך וכבר נמשח על-ידי שמואל איננו צריך להיות עם צבא ישראל באותם ימים גורליים, במלחמה עם הפלשתים, הגדולים שבאויבי ישראל בכל תקופת השופטים? יש מחכמינו שדרשו על יחס האחים אליו את הכתוב בתהילים סט ט:
 
"מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי"
 
אף שלפי הפשט אפשר שביטויים שאולים הם, שבהם תיאר דוד אנשים שהיו קרובים אליו ומיודדים עמו ועתה התנכרו לו. עם זאת בספרות המדרש מסופר שאחיו של דוד שנאוהו ואף חפצו להורגו. [עיין במדרש "ילקוט המכירי" לתהילים קיח]
 
היחס המתנכר של בני המשפחה אל דוד בימי נעוריו נדון בילקוט המכירי לתהילים. מובאת שם השתלשלות דרמטית בשם 'מדרש', מבלי שצוין במפורש מהו מקורו:
 
'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה'. מדרש: הן בעוון חוללתי (תהילים נא ז), מלא כתיב בשני ווי"ן. פליגי בה תרי אמוראי במערבא. חד אמר: דוד בן אהיבה (=אהובה) היה, וחד אמר דוד בן שנואה היה. כיצד? ישי ראש לסנהדרין היה... ופירש מאשתו ג' שנים. לאחר ג' שנים הייתה לו שפחה נאה ונתאווה לה. אמר לה: בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור. הלכה השפחה ואמרה לגברתה: הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם. אמרה לה: מה טעם? שחה לה את הכל. אמרה לה: בתי, מה אעשה שהיום ג' שנים לא נגע בי. אמרה לה: אתן ליך (=לך) עצה, לכי תקני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגרי הדלת תכנסי את ואצא אני. וכך עשתה. לערב עמדה השפחה וכבת (!) את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא. עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה, יצא דוד אדום מבין אחיו... לט' חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום.[8] אמר להם ישי: הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן. והיה הדבר טמון עד כ"ח שנה. כיון שאמר לו הקב"ה לשמואל: 'לך אשלחך אל בית ישי הלחמי' (שמואל א, טז א), כיון שהלך הקריבו לו את אליאב... הקריב הב' והג' עד שבעת בניו. אמר לו שמואל לישי: 'התמו הנערים?' אמר לו: תמו.[9] אמר לו: הקב"ה אמר לו (=לי) לכה ואשלחך אל ישי, ואתה אומר תמו! אמר לו: עוד נשאר הקטן והוא רועה בצאן. אמר לו: שלח והביאהו. כיון שבא התחיל השמן מבצבץ ועולה. אמר לו הקב"ה לשמואל: שמואל אתה עומד ומשיחי עומד, קום משחהו כי זה הוא... וישי ובניו היו עומדין ברתת ואימה. אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותינו ולהודיע לישראל שיש לו (=לנו) בן פסול, ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ. כיון שנטל כוס ישועות שמחו כלן. עמד שמואל ונשקו על ראשו. פתח ואמר: 'ה' אמר אלי בני אתה' (תהילים ב ז). באותה שעה אמרה אמו: 'אבן מאסו הבונים', הבנים כתיב. אמרה: אי בן שמאסו אותך אחיך הייתה (=היית) לראש פנה ועלית על כלן. אמרו לה בניה: 'מאת ה' הייתה זאת', לפיכך 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'.[10]
 
ר' מכיר בר' אבא מרי, בעל 'ילקוט המכירי' - שכתב את ספרו בפרובאנס במאה הי"ד - לא ציין מהו מקורו של מדרש זה, ולא נדע מניין לקחו. מדרש יחיד הוא ואין לו מקבילות או רמזים בספרות המדרש הענפה.[11] אמנם מצינו מדרשים קדומים ששקעו ונסתרו ורק בתקופות מאוחרות יותר נתגלו עקבותיהם, אך ספק רב אם גם מדרש מוזר זה נמנה עימהם. על כל פנים, אילו היה מדובר במסורת קדומה ועתיקה שעברה בעם ישראל מדורי דורות, סביר היה שעקבותיו יימצאו גם במדרשים אחרים. שהרי דמותו של דוד - סמל לגאולת ישראל - הייתה אהובה ונערצה על המוני העם בכל הדורות, ובספרות המדרש הרבו לעסוק בה. מדרש זה שבילקוט המכירי אף עומד בסתירה לדרשה המובאת בתלמוד (שבת נה, ע"ב) על מעלתו הגדולה של ישי, אבי דוד, שנמנה עם ארבעה אנשים ש'מתו בעטיו של נחש', דהיינו, שלא היה בהם כל חטא ורק בגלל אכילת חוה מעץ הדעת והעונש שהטיל הקב"ה על המין האנושי בשל כך, נגזרה גם עליהם מיתה.
 
ייתכן מאד, שמי שבנה סיפור זה - ויהא זמן חיבורו אשר יהא - הושפע מן הכתוב: 'הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי' (תה' נא, ז). פסוק זה הוא תמוה, ואין בפירושים המוצעים על-ידי הדרשנים ומפרשי המקרא בימי הביניים כדי להסביר די הצורך את משמעות הביטויים 'חטא' ו'עוון'.[12] מכאן בא הדרשן לבנות את בניינו על חטא כלשהו שקשור היה כביכול בהתעברות אמו של דוד. אף ייתכן שהוא הושפע מן התיאור הקשה של יחס האחים אל דוד בימי נעוריו, כפי שפורט לעיל, ובמיוחד מן הכתוב
 
"מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי" (תה' סט, ט).
 
אפשרות אחרת היא שמדרש זה נוצר בימי הביניים המוקדמים בבבל על רקע הפולמוס הקשה בבית ראשי הגולה בבבל על מעמדו של בית בוסתנאי.[13] הפולמוס ניטש בעוז במשך כמה דורות. ידוע כי התומכים בבית בוסתנאי פיתחו ספרות ענפה כדי לטהר את בני המשפחה ולהכשירם, ובמיוחד לאחר שכמה מהם שימשו כראשי גולה. מספר מוטיבים משותפים קיימים בין מעשה זה, כפי שתואר בילקוט המכירי, ובין המסורות על הסכסוך על מעמד הבנים של ראש הגולה בוסתנאי. גם במעשה בוסתנאי הייתה הטענה שבוסתנאי לקח לו לאישה שפחה וכי הבנים מן האישה היהודיה הטילו ספק בייחוסם של אחיהם ונהגו בהם מנהג עבדים, עד שלבסוף הוכשרו ועלו לגדולה. ייתכן שאחד מסופרי החצר שלהם הוא שיצר את המסורת הנזכרת על ישי והשפחה וקנאת האחים כדי לטהר את בני המשפחה, תוך הדגשה כי ראש משפחת ראש הגולה - דוד המלך - סבל גם הוא מקנוניה דומה עד שטוהר.[14] בין כה ובין כה, ספק רב אם יש במדרש זה כדי לשמש הסבר אמיתי ליחס המתנכר של האחים אל דוד. את דבריו הקשים של אליאב אל דוד בשדה המערכה, נראה יותר לפרש מתוך קנאה בדוד שהוא נמשח למלך ולא אליאב, שהוא הבכור. יש להניח שגם האחים האחרים שהיו מבוגרים מדוד קינאו בו בשל סיבה זאת.
 
במדרש הגדול מובא הסבר אחר לאיבה כלפי דוד במשפחתו: יהירותו. אף שמואל נזכר בו כמי שזלזל תחילה בדוד:
 
"ולמה נקרא קטן שהיה מאוס בעיני אביו, מפני כשהיה קטן היה מתנבא ואומר עתיד אני להחריב את מקומות פלשתים ולהרוג מהם אדם גדול ושמו גלית ועתיד אני לבנות בית המקדש. מה עשה בו אביו? הניחו לרעות את הצאן. אמר לו שמואל, שלחה וקחנו, וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי. התחיל שמואל מזלזל בו. מיד קצף עליו הקב"ה ואמר לו קום משחיהו כי זה הוא, קום בגערה. אמר לו: קום מלפניו, משיחי עומד ואתה יושב? וכשמלך מה הוא אומר? אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה. הבונים זה שמואל וישי".[15]
 
דוד ובניו
האהבה שרחש דוד לבניו הייתה ללא גבול. אף כאשר אלה חטאו ופשעו בו, נכון היה להעלים עין מחטאיהם, ולא מצינו שהענישם על כך בעונש הראוי. הדוגמה הקלאסית לכך היא יחסו אל אבשלום. אך הבנים לא השיבו לו אהבה תחת אהבתו אליהם. הדברים נכונים לפחות כלפי שלושה מהם:
 
אמנון אונס את אחותו תמר, אף שיודע מה תהא גדולה הבושה שהמעשה יטיל על אביו ועל בית המלוכה כולו. אבשלום הורג את אחיו, אמנון, מורד בדוד, בא על עשר מנשותיו-פילגשיו של אביו לעיני כל ישראל,[16] ונכון לקבל את עצת אחיתפל להרוג את דוד. לא מקרה הוא שהמקרא מעמיד זה מול זה את היחס של דוד אל אבשלום ואת יחס אבשלום אליו. לאחר שאבשלום מרד באביו ופגע בו בצורה הקשה ביותר, מזהיר דוד את יואב ואת שרי הצבא שלא לפגוע בשום פנים באבשלום. לעומתו, אבשלום דורש את רעת אביו:
 
'ויאמר אחיתפל אל אבשלום... ואבא עליו והוא יגע ורפה ידים והחרדתי אתו ונס כל העם אשר אתו והכיתי את המלך לבדו... וישר הדבר בעיני אבשלום ובעיני כל זקני ישראל' (שמ"ב, טז ב-ג).
 
מה גדולה האירוניה הטמונה בשמו 'אב-שלום', בשעה שהוא הביא על עצמו ועל אביו רעה גדולה ומלחמה.
 
בסוף ימיו של דוד קפץ עליו רוגזו של בנו אדוניה בן חגית. הוא התעלם לחלוטין מאביו המלך, ובלא לשאול את הסכמתו, התנהג כמלך לכל דבר ולבסוף אף המליך את עצמו בחיי אביו (מל"א, פרק ב). ההתעלמות מדוד כמוה כמרידה בו, שהרי הוא היה באותה עת המלך הרשמי של עם ישראל. יש להניח שאבשלום שמר טינה קשה לדוד על שלא העניש את אמנון שאנס את תמר, אחותו של אבשלום. אך אין בכך הצדקה לעשיית דין לעצמו ולהריגת אמנון, ובוודאי שאין בכך כדי לשמש הסבר כלשהו למרידה בדוד לאחר שחנן את אבשלום והתיר לו לשוב לירושלים. אם כבר בתקופה זו היו לאבשלום תוכניות לרשת את המלוכה, ודאי שהיה לו דחף נוסף 'לסלק' את אמנון, הבן הבכור של דוד, שהיה אחד המועמדים העיקריים לירושה זו. ייתכן, שאבשלום ואדוניה מרדו בדוד גם בשל חששם משלמה. יש להניח שידעו על שבועת דוד לבת שבע כי שלמה בנה ימלוך אחריו, והם רצו להקדימו ולתפוס את המלוכה. הנסיבות הקשות של הנישואין של דוד לבת שבע, יכלו לעודד אנשים נוספים להצטרף אליהם ולהתנגד להמלכת שלמה. גם במדרשי חז"ל מודגש עניין זה, כגון:
 
"'יגעתי באנחתי' (תה' ו, ז) - שאמרו לו ראו זה שהרג את הרועה ושבה את הכבשה והפיל ישראל בחרב בני עמון והוא נשיא ישראל" (שוחר טוב ו, ט).
 
את יחסו הסלחני והאוהב של דוד אל בניו ניתן להסביר בשניים: ייתכן שנהג כך בשל היחס העוין אליו במשפחתו בימי נעוריו, שהביאו לרצון להשכיחו ולבחור בדרך הפוכה לחלוטין, בזכרו את סבלו בימי נעוריו. תגובות קיצוניות בנסיבות מעין אלה הן אנושיות ומוכרות, אך מסתבר יותר, שהוא ראה את עצמו אשם בעקיפין ביחס המחפיר הזה של הבנים. שהרי הסיבה 'העליונה' הראשונה שהביאה להשתלשלות הטרגית הזאת, ובמיוחד ביחס לאמנון ואבשלום, מקורה בחטאו של דוד עם בת-שבע. ממעשה זה - פינה ויתד לכל האירועים הקשים כולם. אמנם, ידיעת הבורא וגזרתו לא שללה מהם את הבחירה החופשית,[17] אך דוד ידע היטב כי בחשבונו של גבוה, הוא המניע והמסובב של אותם אירועים, שהרי הנביא נתן אמר לו זאת בתוכחתו. על כל פנים, ברור שאין בכך כדי להצדיק, ולו במאומה, את ההתנהגות המבישה של הבנים הללו.
 
 דוד ושבטי ישראל
היחס של המוני ישראל אל דוד ידע עליות ומורדות. יחסי אהבה והערצה כלפי דוד בראשית צעדיו כמנהיג, הידרדרו אל איבה גדולה עד כדי נכונות מפליאה להצטרף אל המורדים בו, יהיו אשר יהיו. אין בכתובים אינפורמציה מספקת כדי לגלות מתי חלה הידרדרות זאת, אך מסתבר, שהיא הייתה הדרגתית והגיעה לשיאה באמצע שנות מלכותו של דוד. בראשית פעולתו כאיש צבא בחצרו של שאול הוא היה אהוב ומקובל על כולם, ומקרא מפורש הוא:
 
"וכל ישראל אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם" (שמ"א, יח טז).[18]
 
יש לשער, שניצחונותיו הגדולים לאחר עלייתו על כס המלוכה הגדילו עוד יותר את האהדה הגדולה אליו. אך הייתה זו אהבה התלויה בדבר, והיא נמשכה זמן מוגבל בלבד. טבעו של אדם שידע סבל ומכאובים והוטב לו, לשכוח במהרה את ימי הרעה שעברו עליו ולשקוע בטוב שבהווה. ברור, שאין בעובדה זו לבדה כדי להסביר את התמורה הגדולה שחלה ביחס העם אל דוד, עת התחלפה האהבה באיבה. רק אכזבה גדולה ממלכות דוד יכולה לשמש הסבר לנכונות המפתיעה להצטרף בנקל ובמהרה אל המורדים בדוד. התמונה העולה מן הכתובים במקרא היא קשה. העם נתן את ידו למרד של אבשלום ושל שבע בן בכרי בלא מאמץ מיוחד של שני קושרים אלה ובלא הכשרה של לבבות ההמונים או מנהיגיהם מראש. אמנם, הכתובים מספרים כיצד החניף אבשלום לאנשי יהודה וישראל שבאו לפני דוד למשפט וכיצד רכש את אהדתם ואת לבם, אך ברור, שאין די בכך כדי להסביר את התמיכה הכללית במרד:
 
"ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך. ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכחים ושמע אין לך מאת המלך... והיה בקרב איש להשתחות לו ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו. ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל אשר יבאו למשפט אל המלך ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמ"ב, טו ב-ו).
 
מרד מעין זה חייב להישמר כסוד כמוס, כדי שלא יתגלה על-ידי דוד ועל-ידי אנשיו. כלי תקשורת מודרניים לא היו לו לאבשלום כדי להסית בעת הכרזת המרד את כלל אנשי יהודה וישראל כנגד אביו. בתנ"ך מסופר כי הוא 'שתל' מרגלים בכל שבטי ישראל:
 
"וישלח אבשלום מרגלים בכל שבטי ישראל לאמר כשמעכם את קול השפר ואמרתם מלך אבשלום בחברון" (שם, טו י).
 
כיצד די היה בתקיעת שופר ובהכרזה על המרד של אבשלום כדי להביא להצטרפות כללית מהירה ביותר אליו ואל הקושרים אשר עמו, עד שדוד נאלץ לברוח במהירות עם קומץ אנשים מירושלים? רק תחושה כללית של אכזבה קשה משלטון דוד ורגשי מרירות כלפיו ביהודה ובשבטי ישראל יכולים להסביר תופעה זו. במחי יד נשכח עברו המפואר, נצחונותיו הגדולים והטובות שגמל עם בני ישראל. לאחר כישלון המרד של אבשלום 'נזכרים' לפתע הכל בטובות הגדולות הללו:
 
"ויהי כל העם נדון בכל שבטי ישראל לאמר המלך הצילנו מכף איבינו והוא מלטנו מכף פלשתים ועתה ברח מן הארץ מעל אבשלום. ואבשלום אשר משחנו עלינו מת במלחמה ועתה למה אתם מחרשים להשיב את המלך" (שם, יט י-יב).
 
דברים פשוטים ונכוחים, אך מדוע לא נאמרו ימים ספורים לפני כן, כאשר הכריז אבשלום על המרד?! יתר על כן, זמן קצר לאחר שנהרג אבשלום מכריז שבע בן בכרי על מרד מחודש בדוד, ושוב נכונים כל שבטי ישראל (חוץ מאשר שבט יהודה) להצטרף אליו:
 
"ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי איש לאהליו ישראל. ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי" (שם, כ ב).
 
ברור כי לא היה סיפק בידי דוד ליתן דעתו לצרותיו של כל אדם מישראל. הוא היה עסוק בצורכי הכלל ולכך נתן את לבו. יש בכך כדי להסביר את ההתמרמרות של רבים מאנשי יהודה ואת הצלחתו של אבשלום 'לגנוב' את לבם במעשה החנופה שלו. אך אין להעלות על הדעת שהיה זה הגורם היחידי והעיקרי לנכונות להצטרף במהרה אל הקושרים.
 
בספרות המחקר הוצעו שלושה נימוקים עיקריים להסברת התמיכה במרד של אבשלום:
 
(1) העול האנושי והכספי הכבד בשל המלחמות הנמשכות של דוד. המלחמה בפלשתים ששלטו בישראל נתפסה כחיונית, אך המלחמות הגדולות בעבר הירדן המזרחי כנגד ארם, מואב ועמון נתפסו כמלחמות שאינן חיוניות בעיני רוב העם שבעבר הירדן המערבי. נימוק זה הוא בגדר השערה בלבד, ואין לו כל אחיזה בכתובים.
 
(2) המסים שהטיל דוד על שבטי ישראל. הוא בנה ממלכה ריכוזית ובתוכה מוסדות שלטוניים. לצורך החזקתם והחזקת הצבא היה עליו לגבות מסים כבדים שכללו גם תוצרת חקלאית וגם אנשים שיעבדו עבור המלך. במבנה השבטי הישן לא היו מסים מעין אלה מקובלים. מלכות דוד על מוסדותיה וצרכיה נתפסה, אם כן, כמי שהרעה את תנאי המחיה של נכבדי העם ושל המוני העם.
 
(3) הפגיעה בכוחן של המשפחות המיוחסות ביהודה ובישראל. במשטר השבטי שקדם למלוכה היו למשפחות אלה מעמד והשפעה מכריעים. אלה נפגעו ככל שנתבססה והלכה מלכות דוד על המבנה הריכוזי שלה.[19]
 
מסתבר, כי יש להוסיף עליהם נימוק כבד משקל: התחושה של שבטי ישראל שאין שוויון בנטל המס. רמזים שונים בכתובים מלמדים כי שבטי ישראל היו ממורמרים בשל תחושה עמוקה של קיפוח ושל העדפת שבט יהודה על-ידי המלך. סיוע חשוב לכך בכתובים הנזכרים על הרקע להצטרפות אל המרד של שבע בן בכרי. אמנם הכתובים במקרא הם כדרכם קצרים עד מאד, אך המסר העולה מהם הוא חד משמעי:
 
וכל עם יהודה העבירו את המלך וגם חצי עם ישראל. והנה כל איש ישראל באים אל המלך ויאמרו אל המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה ויעברו את המלך... ויען כל איש יהודה על איש ישראל כי קרוב המלך אלי ולמה זה חרה לך על הדבר הזה האכול אכלנו מן המלך אם נשאת נשא לנו? ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר עשר ידות לי במלך וגם בדוד אני ממך ומדוע הקלתני ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי? ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל (שם, יט מא-מד).
 
לכאורה, מדובר בריב של מה בכך: מי היה זכאי להעביר תחילה את המלך דוד את הירדן ולהשיבו לירושלים? אך העובדה, שפולמוס זה הביא את כל שבטי ישראל להצטרף אל מרד שבע בן בכרי, מלמדת עד כמה היו הרגשות קשים וטעונים. רק תחושה עמוקה של קיפוח מתמשך יכולה לשמש הסבר לאירוע זה. ומדוע חיו שבטי ישראל בתחושה כה קשה של קיפוח? האמנם הפלה דוד לטובה את שבט יהודה? ככל הנראה התשובה לכך היא חיובית, אך היו לדוד נימוקים כבדי משקל לעשות כן.
 
לפני שנבדוק את הרמזים לקיפוח, נתייחס אל דעה המקובלת על כמה חוקרים, כי תחילה נטה דוד חסד דווקא לשבטי ישראל, וזהו הרקע לנכונות של רוב שבט יהודה לתמוך במרד אבשלום. לדעתם, רק לאחר כישלון המרד, כשחש דוד במרירות של אנשי יהודה, הוא החליט לפייסם בהבטיחו להם כי מעתה יעדיף אותם על פני שבטי ישראל, ולכן החליטו האחרונים לשוב ולמרוד בו ולהמליך עליהם את שבע בן בכרי.[20] לדעתי, הסבר זה הוא מסופק. כאמור, בתנ"ך מסופר, כי עוד לפני הכרזת המרד של אבשלום בחברון הוא 'שתל' אנשים בכל שבטי ישראל, ובמועד מוסכם הם תקעו בשופר והכריזו כי אבשלום הוא המלך. בתנ"ך מודגש, כי מיד עם הכרזה זו הצטרפו כל שבטי ישראל אל המורדים (שמ"ב, טו י-יג). אם אכן בתקופה שלפני מרד אבשלום העדיף דוד את שבטי ישראל על פני שבט יהודה, מדוע היו נכונים שבטי ישראל להצטרף מיד אל מרד אבשלום? אין זאת כי גם להם היו קובלנות קשות ביותר ורגשי מרירות כלפי דוד.
 
מהם הרמזים הדקים שנותרו בכתובים להעדפה שהעדיף דוד את שבט יהודה? החשוב מכולם הוא רשימת הניצבים שמינה שלמה, ואשר תפקידם היה לגבות את מסי המלך (מל"א ד). רוב החוקרים סבורים, כי רשימה זו משקפת חלוקה אזורית קדומה לגביית מס ועבודה עוד בימי דוד המלך. נביא את סיכומו של ייבין בסוגיה זו:
 
יש ידיים מוכיחות שחלוקת מחוזות הארץ המסורה מימי שלמה כבר נעשתה בידי דויד, וככל הנראה צמחה לאט לאט עם התרחבותם של שטחי שלטונו ולפי צורך המסיבות המדיניות, ונראים הדברים שגם הטלת הכלכלה החודשית של מערכת השלטון על כל מחוז ומחוז לפי הסדר מקורה במחלקות של ימי דויד (דה"א, כז, א-טו)... במשך הימים לימד הניסיון את דויד שיש צורך לעשות תיקונים בארגון זה. וברשימה השנייה של שריו (שמ"ב, כ, כג-כז) אנו מוצאים עוד שר אחד נוסף: אדרם על המס, כעניין הסמוך גם לענייני הצבא, וכנראה המדובר כאן בעיקר במס עובד, כלומר גיוס אנשים לעבודות המלך בבנייה ושאר עבודות ציבוריות כיוצא באלו, וגם לענייני האדמיניסטרציה המשקית והכספית.[21]
 
שבטי ישראל העלו מס כבד, וזהו הרקע לתביעה מרחבעם לפני פילוג הממלכה:
 
"אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו" (מל"א, יב ד).
 
ייתכן מאד, כי כבר בימי דוד הוטל עול כבד על שבטי ישראל, אף יותר מזה שעל שבט יהודה. כאמור, הרחבת הממלכה היה בה גם משום הכבדת העול, שהרי צריך היה אנשי צבא ומשאבים כספיים כדי לבסס את שלטונו של דוד גם במקומות רחוקים. אמנם, דוד יכול היה למצוא הצדקה להטלת עול כספי כבד יותר על שבטי ישראל, שהרי העול הצבאי שבו נשא שבט יהודה היה כבד במיוחד וגדול לאין שיעור מזה של שבטי ישראל. במפקד של אנשי הצבא שערך יואב (שמ"ב, כד) מפורש כי הצבא מנה 500,000 איש מיהודה ורק 800,000 מכל שאר שבטי ישראל. דהיינו, שבט יהודה לבדו סיפק קרוב ל- 40% מכלל הצבא של דוד. העובדה שמדובר בצבא המילואים אשר לדוד,[22] איננה משנה עובדה זאת. ייתכן שדוד העדיף לבסס את צבאו בעיקר על שבט יהודה, בשל הנחה כי הוא יהיה נאמן לו יותר משבטים אחרים. על כל פנים, עצם המניין הנפרד של שבט יהודה מלמד כי אין לדבר באותה עת על איחוד מוחלט של כלל שבטי ישראל. הפיצול בין יהודה ובין ישראל בא לידי ביטוי בתחומים שונים, וכבר האריכו בזאת החוקרים.[23]
 
אפשר כי מבחינה עקרונית היה הצדק עם דוד וכי הוא היה ראוי לראות בשירות הצבאי העודף של אנשי יהודה חלק מן העול הכללי ולהקל עליהם בעול הכלכלי (מסים, יבול, שירות של אנשים וכדו'), ולהטיל עול כלכלי כבד יותר על שאר השבטים שסיפקו פחות חיילים לצבאו, אך לא כן הוא מן הבחינה הפסיכולוגית. שבטי ישראל לא עשו את כל החישובים הללו, ולא ראו את כלל הדרישות בפרופורציות שראה אותן דוד, הם חשו מקופחים. עדות ברורה לכך היא בתחושת העלבון העולה מדבריהם ערב הכרזת מרד שבע בן בכרי ("ומדוע הקילתני"). קנאה ותחושה של קיפוח ועלבון, הם מן הרגשות העזים ביותר המקננים בלבו של אדם. יש להניח, שהפגיעה במשפחת שאול וחיסולה ההדרגתי נזקפו גם הם לחובתו של דוד בעיני רבים משבטי ישראל, אף אם לא היה הדבר באשמתו. הכינוי שכינהו שמעי בן גרא 'איש הדמים ואיש הבליעל' (שמ"ב, טז ז) מסייע גם הוא להנחה זאת. לא בכדי ציווה דוד על שלמה בנו למצוא דרך להרוג את שמעי, כי הוא ראה בו יסוד מסוכן לממלכת שלמה. המעשה עם בת-שבע (כולל מות אוריה) התפרסם מטבע הדברים במהרה ברחבי יהודה, ואף דבר זה סייע לאבשלום ולאויבי דוד האחרים לציירו כאיש אנוכי חסר מעצורים המהלך בשרירות לבו.
 
סיכום:
האיבה לדוד בקרב בני משפחתו ובקרב שכבות נרחבות בישראל, ובמידה מסוימת גם ביהודה, עולה בבירור הן מן הכתובים במקרא והן ממדרשי חז"ל לסוגיהם, קדומים ומאוחרים גם יחד. איבה זו באה לידי ביטוי ברור לא רק בספרי נביאים ראשונים, אלא גם במזמורי תהילים. העדויות הרבות והמגוונות מלמדות שמדובר בתופעה שמצאה הדים ניכרים בעולמו הרגשי של דוד וביחס הסביבה אליו.
 
שני נימוקים עיקריים הוצעו בספרות המחקר להסברת איבה זו: העול האנושי והכספי הכבד בשל המלחמות הנמשכות; והפגיעה בכוחן של המשפחות המיוחסות בישראל וביהודה, שהיו להן עמדות כוח והשפעה במשטר השבטי שקדם למלכות דוד. על אלה יש לדעתנו להוסיף את תחושת הקיפוח של שבטי ישראל בשל עול המסים הכבד יותר שהוטל עליהם, בהשוואה לשבט יהודה שנשא בעיקר בעול המלחמתי.
 
חז"ל למדו מהעדפת יעקב את יוסף שייזהר אדם שלא לעורר קנאה בין בני המשפחה:
 
"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו" (בבלי, שבת, י ע"ב).
 
המסר העולה מן האיבה כלפי דוד ומן המרידות בו הוא כי דברים אלה נכונים לא רק ביחסי אבות ובנים, אלא אף ביחסי מלך אל נתיניו. תחושה של קיפוח - אף אם יש לה הסברים והצדקות - מולידה קנאה ושנאה שעצמתן עזה, וכדברי שלמה בן דוד:
 
"קשה כשאול קנאה" (שה"ש, ח ו).
 
הערות:


[1] לדיון מפורט באירועים בארבעים שנות מלכותו של דוד ראה: ש' ייבין, הערך: דוד, אנציקלופדיה מקראית, ב', ירושלים תשל"ג (3) עמ' 645-629, וראה במיוחד הטבלה הכרונולוגית המצויה שם, עמ' 642-641, ובה המאורעות המשוערים בחיי דוד מדי שנה בשנה. המלחמה האחרונה הנמנית שם היא בשנה ה- 17 למלכות דוד.
[2] אהבה גדולה זו יש בה כדי ללמד הרבה על דמותו של דוד ועל עולמו הרוחני והרגשי. עושר זה של רגשות הוא המונח גם ביסוד חטאו עם בת-שבע, בבחינת "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (בבלי, סוכה, נב ע"א). אלא שעניין זה על אף חשיבותו הרבה חורג מנושא דיוננו כאן. הרבה נכתב עליו, אך חומר חשוב רב בכמותו טרם נדון. נסתפק כאן בדוגמה אחת בלבד כעדות לאהבתו הגדולה של דוד את ישראל. בדברי הימים (א', כט א ואילך) מסופר, כי דוד אסף את ישראל וסיפר להם על התרומה הכספית הגדולה שלו לבניית בית-המקדש, והוא מעורר אותם בהדרגה לתרום גם כן. ההתלהבות גדולה, והמנהיגים והעם תורמים גם הם לבניית הבית, במקרא מודגשת השמחה הגדולה שהייתה בלב כולם בעת נתינת התרומה: "וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה', וגם דויד המלך שמח שמחה גדולה" (שם, פסוק ט). דוד פונה אל הקב"ה בתפילה, מדגיש את השמחה הגדולה בעת נתינת התרומות, והוא מבקש: "ה' אל-הי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם עליך" (שם, פסוק יח). דהיינו, אותו רגע גדול של נתינת כספים בשמחה ובהתלהבות, זכותו תעמוד לעולם לעם ישראל ויצרם ומחשבותיהם יהיו מכוונים אל הקב"ה. בנקל יכול היה דוד לתרום גם את יתרת הסכום לבניית הבית, לאחר תרומתו הגדולה והמכרעת, ולקרוא לבית המקדש על שמו ולהתפאר בבנייתו. אך הוא לא חשב על כבודו, אלא על עם ישראל, ורצה שכל אחד מהם יחוש שיש לו חלק אישי בבניית הבית. כך תהא ההזדהות עם הבית ותחושת הקרבה אליו גדולות בלב כל ישראל.
[3] לא באנו כאן לסכם נושא חשוב זה. הכתובים והמדרשים המובאים להלן הם בגדר מועט המחזיק את המרובה ויש לראותם כדוגמאות בלבד.
[4] דוגמאות נוספות מצויות במזמורים: ו, י, יא, כא, כה, כז, כח, לא, לא, נב, נד, נז, נח, נט, סב, סד, ע, קא, קלח, קמא, קמג. כל אלה מובאים על שמו של דוד ("מזמור לדוד" וכדו'). דוגמה אחרת רבת עניין הוא מזמור קיט, המובא בסתם, ועוסק הרבה בשבחה של התורה. כמעט בכל בית מהאלפא-ביתא, שעליהן בנוי המזמור, יש התייחסות גם לאויביו של המשורר.
[5] ראה, למשל, מדרש שוחר-טוב ג, ה; ד, ט; קכב, עא; בבלי, שבת, קה ע"א; בבלי, בבא מציעא, נט ע"א; מדרש דברים רבה, ה, ג.
[6]  "כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב", ברכות, נה ע"ב.
[7] השעה בה נפתחו בפני שלמה שערי קודש הקודשים, וזאת רק בזכות תפילותיו של אביו, דוד. בבלי, שבת, ל ע"א.
[8] דהיינו שונה בצבע שערו (או עורו) משאר האחים, ומכאן שישי איננו אביו. הדרשן קיצר, אך ברור שהנחתו היא שישי הסכים עם בניו, שאין דוד בנו שלו, שהרי לפי מחשבתו לא קיים יחסי אישות עם אשתו זה שלוש שנים.
[9] זאת הוספה מעניינת של הדרשן על המפורש בכתובי המקרא עצמם, בהם נאמר שישי קרא לדוד לאחר שאלתו של שמואל, ולא ניסה להסתיר את העובדה שיש לו בן נוסף. אחת ממטרות הדרשן היא להגדיל את האלמנט הנסי בבחירת דוד, אך בעקיפין הדגיש עוד יותר את האיבה לדוד.
[10] ילקוט המכירי לתהילים, קי"ח, מהדורת ש' בובר, ברדיטשוב תר"ס, עמ' 214. במהדורות שלנו הן בקרי והן בכתיב הנוסח הוא: 'הבונים'.
[11] אמנם ישי מתואר בספרות המדרש כאיש חשוב "שיצא באוכלוסין" (בבלי, ברכות, נח ע"א). גם כמה מן הכתובים שבמזמור קי"ח בתהילים נדרשו על גורלו של דוד שנהפך מרועה צאן למלך, וראה גם הערה 15 להלן, אך אין בהם כל רמז למעשה השפחה וכל הכרוך בו.
[12] נתלבטו בהבנתו כבר בדורות קדומים: "אמר דוד לפני הקב"ה: ריבון העולמים, כלום נתכוין אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא לצורך עצמו" (ויקרא רבה, יד, ה; מהדורת מ' מרגליות, ב, ירושלים תשי"ד, עמ' שח). בדרך דומה הלכו רוב מפרשי ימי הביניים.
[13]  ראה: ח' טיקוצינסקי, בוסתנאי ראש הגולה, דביר, א, ברלין תרפ"ג, עמ' 179-145 א' גרוסמן, ראשות הגולה בבבל בתקופת הגאונים, ירושלים תשמ"ד, עמ' 44-15. הובאו שם המקורות השונים לפרשת בוסתנאי.
[14] סופרי חצר שונים שכתבו באופן מגמתי כדי לפאר ולרומם את אדוניהם אכן פעלו במחיצתם של ראשי הגולה. ראה בספרות הנזכרת בהערה הקודמת.
[15] מדרש הגדול, דברים א, יז, מהדורת ש' פיש, ירושלים תשל"ה, עמ' לב.
[16] לאירועים אלה ראה שמואל ב', פרקים יג-יז.
[17] בשאלה עקרונית זאת דנו הרבה חכמי ישראל בימי הביניים. ראה, למשל, רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ה.
[18] עדות נוספת להערכה הרבה אליו מצויה בעובדה ששניים מבניו של שאול, יונתן ומיכל, אהבו מאוד את דוד, ולא עלה בידי שאול להפר אהבה זו.
[19] על המניעים המשוערים למרידות בדוד, ראה: ש' ייבין (לעיל, הערה 1) עמ' 635; מ' גרסיאל, מלכות דוד, מחקרים בהיסטוריה ועיונים בהיסטוריוגראפיה, תל-אביב תשל"ה; ח' רביב, מבית אב לממלכה, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשל"ט, עמ' 156-119 א' וייזר, על מרד אבשלום, - דברי מחקר, תל אביב תש"ח, עמ' 28-36.
[20] ראה: גרסיאל, לעיל הערה19
[21] ש' ייבין (לעיל, הערה 1) עמ' 639-638, וראה גם דבריו שם עמ' 635-633.
[22] ראה: י' ידין, צבא המילואים אשר לדוד ולשלמה, היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, עורך: י' ליוור, תל-אביב תשכ"ד, עמ' 361-350.
[23] ראה למשל בספרות הנזכרת 19 בהערה לעיל, וכן אצל: א' מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 222-167.