לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שופטים יא-יב: יפתח

מחבר: יהודה איזנברג

יהושע א

מתוך: לפני היות מלך, עיונים בספר יהושע

שופטים יא-יב: יפתח

יפתח פעל בעבר הירדן המזרחי. הוא שפט והושיע את השבטים שישבו בעבר הירדן במלחמתם במלך בני עמון ואת השבטים ששכנו קרוב לירדן, ממערבו.

 

המייחד את קורות יפתח הוא שני דברים: ויכוח היסטוריוסופי שניהל עם מלך בני עמון על זכותו של ישראל להחזיק בארצו וסופו הטראגי של ניצחונו, כאשר נשבע להעלות לעולה את היוצא ראשון לקראתו, ובתו הייתה זו שיצאה לקראתו.

 

הרקע לפעולתו של יפתח.

יפתח הוא "גבור חיל, והוא בן אישה זונה" (יא: א). אחיו מגרשים אותו, והוא אוסף סביבו "אנשים ריקים". בני עמון יוצאים למלחמה עם ישראל, וזקני גלעד מבקשים מיפתח להיות קצין ולנהל את המלחמה. יפתח מסרב תחילה, ולבסוף מסכים, בתנאי שאם ינצח את בני עמון - "אנכי אהיה לכם לראש" (יא: ט). אנו מבחינים מיד בהבדל שבין גדעון לבין יפתח: גדעון ניצח במלחמה, וכאשר הציעו לו לשלוט בישראל, הוא סירב ואמר "ה' ימשל בכם" (ח: כג), ואילו יפתח עוד לא ניצח, וכבר הוא מתכנן את קבלת השלטון.

 

הוויכוח עם מלך בני עמון

יפתח שולח למלך עמון שליחים, ושואל מדוע הוא מתקיף את ישראל. מלך עמון עונה:

"כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים,

מארנון ועד היבק ועד הירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום." (יא: יג)

על טענה זו משיב יפתח בנאום ארוך ומנומק לגבי זכותם של עמים לכבוש ארצות ולשבת בהן:

"ויאמר לו: כה אמר יפתח:

לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון...

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי, מלך חשבון,

ויאמר לו ישראל: נעברה נא בארצך עד מקומי.

ולא האמין סיחון את ישראל עבר בגבלו,

ויאסף סיחון את כל עמו, ויחנו ביהצה. וילחם עם ישראל.

ויתן ה' א-להי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום,

ויירש ישראל את כל ארץ האמרי יושב הארץ ההיא,

ויירשו את כל גבול האמרי מארנון ועד היבק ומן המדבר ועד הירדן.

ועתה, ה' א-להי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל,

ואתה תירשנו?

הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש,

ואת כל אשר הוריש ה' א-להינו מפנינו אותו נירש....

בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים

אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה. ומדוע לא הצלתם בעת ההיא?"

(שופטים יא: יטו-כו)

 

יש כאן שלושה נימוקים:

1. ישראל כבש את הארץ מסיחון מלך האמורי, שכבש את הארץ מעמון. אינך יכול לבוא אל ישראל בטענות על כיבוש שנעשה בתקופה שקדמה להם. - .

2. ה' הוא שכבש את הארצות מיד האמורי. כל עם יורש את מה שאלהיו מוריש לו.

3. בני ישראל יושבים באזור 300 שנה. מדוע לא באתם בטענות במשך כל התקופה הזאת?.

 

טענותיו של יפתח כוונו למטרה אחת: להראות למלך בני עמון כי הוא מתגרה מלחמה בלא צדק וכי הוא הצד המתקיף.

 

המלחמה והנדר

לאחר שסירב מלך עמון לקבל את טענות יפתח, יצא יפתח למלחמה. תיאור המלחמה כאן קצר ביותר, כי בסיפור חיי יפתח לא ניצחונו הוא העיקר, אלא המאורעות שהניצחון גרר אחריו:

"וידר יפתח נדר לה' ויאמר: אם נתון תתן את בני עמון בידי,

והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, ו

היה לה' והעליתיהו עולה.

ויעבר יפתח אל בני עמון להלחם בם ויתנם ה' בידו.

ויכם מערוער ועד באך מנית, עשרים עיר, ועד אבל כרמים,

מכה גדולה מאד, ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל.

ויבא יפתח המצפה, אל ביתו, והנה בתו יצאת לקראתו

בתפים ובמחלות, ורק היא יחידה, אין לו ממנו בן או בת.

ויהי כראותו אותה, ויקרע את בגדיו,

ויאמר: אהה, בתי, הכרע הכרעתני, ואת היית בעכרי.

ואנכי פציתי פי אל ה', ולא אוכל לשוב." (שופטים יא: ל-לה)

הסיפור נראה מובן, אבל בקריאה שנייה ושלישית מתגלה עד כמה הוא בלתי מובן, ורב משמעות.

מה בדיוק נדר יפתח? אנו קוראים:

"והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה',

והעליתיהו עולה."

מה פשר הצירוף "והיה לה' והעליתיהו עולה": יהיה לה' וגם יעלה עולה? או שמא יהיה לה' או יעלה לעולה? מה פירוש הביטוי "והיה לה'"? האם יהיה כוהן, או נזיר, או אולי קרבן? ומה פירוש "והעליתיהו עולה" - האם ביטוי זה מתייחס לאדם או לבהמה הראויה לקרבן? ואולי כוונת יפתח לומר "והיה לה'" אם אדם הוא, "והעליתיהו עולה" אם בהמה הוא?

 

דברי יפתח אינם חד משמעיים. נשים לב גם לתגובתו לכך שבתו היא היוצאת לקראתו: איזה פירוש לדבריו מחזקת התנהגותו? האם נבהל מכך שהקדיש את בתו להיות נזירה ומוקדשת לעבודת ה', או שמא תגובתו הקשה מעידה כי כוונתו היתה להקריב את בתו לעולה, להרוג אותה?

 

רבים מן הפרשנים הקדומים והחדשים מבינים כי יפתח נדר להקדיש את בתו לעבודת הא-להים.

"ותאמר אליו: אבי, פציתה את פיך אל ה'.

שה לי כאשר יצא מפיך,

אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאיביך מבני עמון.

ותאמר אל אביה, יעשה לי הדבר הזה:

הרפה ממני שנים חדשים, ואלכה וירדתי על ההרים,

ואבכה על בתולי, אנכי ורעותי.

ויאמר: לכי.

וישלח אותה שני חדשים,

ותלך היא ורעותיה ותבך על בתוליה על ההרים.

ויהי מקץ שנים חדשים ותשב אל אביה,

ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש.

ותהי חק בישראל.

מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי

ארבעת ימים בשנה." (יא: לו-מ)

המשך הסיפור אינו מאשר את הפירוש שפרשנו. אם בת יפתח הוקדשה לעבודת ה', מה האבל הגדול עליה? איך יהיה מאורע זה יום אבל לאומי, יום שבו בנות ישראל יוצאות לקונן על בת יפתח שהקדישה את חייה לעבודת הא-להים?

 

רמב"ן, הפרשן הגדול מספרד מן המאה ה- 13, כותב:

(רמב"ן לויקרא כז: כט)

"אם הדבר כן שבת יפתח הוקדשה לעבודת ה', הייתה בתו הבוכה על בתוליה ורעותיה עמה כזונות לקלס אתנן.

וחס וחלילה שיהיה חוק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה, מפני שלא נישאת לבעל, והייתה עובדת את ה' בטהרה..."

יש כאן משהו הרבה יותר נורא: יפתח מקריב את בתו לעולה. יפתח מקריב קרבן אדם. מאחורי הסיפור התמים והמעורפל מסתתר סיפור אימים על אב המקריב את בתו לקרבן, ומיד נראה כי הדבר נורא שבעתיים, כי קרבן טעות היה הקרבן. והפסוק מסתיר את המעשה בניסוח המעורפל:

 

"ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש." האב קיים את נדרו. מה בדיוק עשה לה? את זאת אין הכתוב מפרט. אנו נשארים בערפל הניסוח הכפול: "והיה לה', והעליתיהו עולה." ואנו מבינים כי עשה את השניים: בת יפתח הייתה לה'. כיצד? על ידי כך שהועלתה לעולה.

 

האם אפשר היה להתיר את הנדר?

דיני נדרים ידועים לנו מחומש במדבר, פרשת מטות. שם מפורש כי נדרים של אישה או של בת ניתן להפר. בתורה שבעל פה יש הרחבה לדין זה, ולמעשה יש אפשרות שחכם יתיר כמעט כל נדר בתנאים מסוימים. העיקרון הכללי של התרת נדרים קובע, כי ניתן להתיר נדר, אם מתברר שבשעה שנדרו אותו לא ידעו כיצד יתפתחו הדברים, ולכן הנדר נידר מתוך טעות.

 

מקרהו של יפתח הוא מקרה קלאסי של נדר שנידר מתוך טעות. יפתח לא העלה על דעתו כי בתו תצא לקראתו. עובדה: הוא קרע את בגדיו למראיה. האם לא יכול היה יפתח לבקש מחכם להתיר את נדרו? חכם היה באותם ימים: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן. חז"ל

במדרש רבא מתארים את המצב כך:

(מדרש בראשית רבה ס: ג)

"ולא היה שם פינחס שיתיר לו את נדרו?

אלא פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?

ויפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני הולך לי אצל פינחס?

בין דין לדין אבדה הנערה ההיא... ושניהם נענשו בדמיה של נערה."

 

מדרש אחר מרחיב את השיחה שבין יפתח לבתו, ומוסיף לה רבדים נוספים:

(ילקוט שמעוני, שופטים סז)

"ולפי שלא היה בן תורה, איבד את בתו...

אמרה לו בתו: שמא כתוב בתורה שיקריבו נפשות?

והלא כתיב "מן הבהמה מן הבקר"?

אמר לה: בתי, נדרתי "והיה היוצא..."

אמרה לו: הניחני ואלך אצל בית דין, שמא ימצאו פתח [התרה] לנדריך..."

 

יש הבדלים מעניינים בין מה שאנו קוראים בפסוק לבין מה שאנו שומעים מן המדרש: ההשלמה שבת יפתח משלימה עם גורלה, דבר שאנו רואים אותו בפסוק, נעלמת במדרש. בתיאור שבפסוקים מצאנו:

"ותאמר אליו: אבי, פציתה את פיך אל ה', עשה לי כאשר יצא מפיך, אחרי

אשר עשה לך ה' נקמות מאיביך מבני עמון." (שופטים יא: לו)

 

במדרש, לעומת זאת, הבת מתווכחת עם אביה, ומנסה לבטל את שנגזר עליה. היא מנסה לשכנע את אביה כי טעות נדרו, ומנסה למצוא מישהו שיתיר את הנדר וישחרר אותה מהתחייבות אביה. אך ללא תועלת: האב מתעקש לקיים את נדרו, מתעקש להמית את בתו, להקריב קרבן אדם.

 

נדרי מלחמה

הסבר מעניין, השופך אור על הוויכוח בדבר האפשרות להתיר את הנדר, נותן רמב"ן. בפירושו לחומש (ויקרא כז: כט) מסביר רמב"ן, כי יש סוג אחד של נדרים שאי אפשר להפר אותם: נדרי מלחמה.

 

נדרי מלחמה הם משני סוגים:

(א) נדר שכל האויבים הנמצאים בעיר שנלחמים נגדה יוחרמו.

(ב) נדר שכל מי שצריך להשתתף במלחמה ולא עושה זאת יוחרם.

 

בדרך זו מוסבר מעשה פילגש בגבעה. באותו מעשה עולים בני ישראל למלחמה על שבט בנימין, ורק יושבי יבש גלעד אינם מצטרפים למלחמה. כעונש על כך עולים בני ישראל על אנשי יבש גלעד והורגים אותם.

 

טעותו של יפתח, מסביר רמב"ן, שחשב כי גם נדרו הוא נדר מלחמה ואי אפשר להתירו. הוא חשב כי בסמכותו לידור נדר הקשור בקרבן אדם וכי גם נדר זה בעל תוקף. דבר זה אינו נכון, כמובן, ועל כך מעיר המדרש:

"ולפי שלא היה בן תורה, איבד את בתו..."

 

תוצאות הקרב בקרב שבטי ישראל

לאחר הניצחון רוצים הכול להיות שותפים לו. אנשי שבט אפרים, שלא השתתפו בקרב, עוברים את הירדן לגלעד, לעיר צפון, וטוענים נגד יפתח:

"מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך?

ביתך נשרף עליך באש." (יב: א)

טענה זו מוכרת לנו. לפני דור אחד טענו בני אפרים, אותו שבט בדיוק, טענה דומה לגדעון, לאחר שהכה את מדין:

"מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראות לנו,

כי הלכת להלחם במדין?" (ח: א)

 

תשובתו של יפתח מתגרה בבני אפרים, ומטיחה בפרצופם את האמת המרה על נאמנותם לבני עמם:

"איש ריב הייתי, אני ועמי ובני עמון מאד.

ואזעק אתכם, ולא הושעתם אותי מידם.

ואראה כי אינך מושיע, ואשימה נפשי בכפי,

ואעברה אל בני עמון, ויתנם ה' בידי.

ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי?" (יב: ב-ג)

 

תשובתו של יפתח מוצדקת: שמונה עשרה שנים שולטים בני עמון ביושבי הגלעד. שמונה עשרה שנים חיים בני אפרים בשלווה בארצם, ואינם באים לעזור ליושבי הגלעד. ועכשיו, לאחר הניצחון על בני עמון, נזכרים בני אפרים ששכחו לקרוא להם להילחם?

 

צודקת תשובתו של יפתח. אך נשווה לדבריו את תשובתו של גדעון לטענה דומה, בלתי מוצדקת גם היא: "

ויאמר אליהם: מה עשיתי עתה ככם?

הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר.

בידכם נתן א-להים את שרי מדין..." (ח: ב-ג)

 

תשובתו של גדעון הביכה את אנשי אפרים, וביטלה את גאוותם חסרת הכיסוי. לעומת זאת, תגובתו של יפתח הייתה הרת אסון. לא לחינם הגדיר אותו הפסוק כחברם של "אנשים ריקים" (יא: ג). לאחר ניצחונו של יפתח על בני עמון הוא ממשיך את תנופת הקרב, ויוצא להילחם ב...בני אפרים, על שהעליבו אותו.

 

יפתח אוסף את אנשי הגלעד, ומכה את בני אפרים, וכרגיל המלחמה העיקרית היא על מעברות הירדן. מי שתופס את מעברות הירדן שולט בדרכים וביכולת ההתקפה והנסיגה. אנו זוכרים את אהוד שתפס את מעברות הירדן כדי להשמיד את חיילי מואב במערב הירדן. יפתח תופס גם הוא את מעברות הירדן, כדי למנוע מפליטי אפרים לשוב לארצם. כיוון שהמלחמה היא בין שבטים יהודיים, צריך סימן היכר לזהות את בני שבט אפרים, וסימן זה נמצא: בני אפרים לא יכלו לבטא את העיצור ש'. הם ניסו להתחפש לבני שבט אחר ולהעמיד פנים שהם מבני הגלעד ולעבור את הירדן:

"והיה כי יאמרו פליטי אפרים אעברה,

ויאמרו לו אנשי גלעד: האפרתי אתה?

ויאמר: לא.

ויאמרו לו: אמר נא "שבלת",

ויאמר "סבלת", ולא יכין לדבר כן.

ויאחזו אותו, וישחטוהו אל מעברות הירדן.

ויפל בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף." (יב: ה-ו)

ארבעים ושניים אלף איש נפלו בגלל יהירותו וחוסר תבונתו של יפתח.

 

אישיותו של יפתח

כוחו של יפתח בפיו. יפתח יודע לנהל משא ומתן: הוא מנהל משא ומתן עם זקני גלעד, ומשיג מהם התחייבות "להיות להם לראש". הוא מנהל משא ומתן עם מלך בני עמון, וטוען טענות שאין למלך בני עמון תשובה עליהן.

 

אך כשם שכוחו של יפתח בפיו, כך גם כשלונו בדברי פיו: בפזיזות הוא נודר נדר להעלות לעולה את היוצא מפתח ביתו, ובלהט הוויכוח הוא נכנס לעימות מיותר עם בני אפרים הנעלבים שלא קראו להם להצטרף למלחמת בני עמון. לו היה מהסס מעט, לו היה נואם גרוע יותר ופולמוסן חלש יותר, לו הייתה בו גדלות רוח כשל גדעון, שידע להמעיט מערך ניצחונו, הייתה בתו נותרת בחיים, וגם ארבעים ושניים אלף מבני אפרים היו נותרים בחיים.

 

אך כוחו של יפתח בפיו, ורק בשני מקרים ניטל ממנו הדיבר: כאשר אחיו אומרים לו "לא תנחל בבית אבינו, כי בן אישה אחרת אתה" (יא: ב) - אין מילים בפיו, והוא בורח מפניהם. ושוב ניטל הדיבר מפיו כאשר בתו משלימה עם מר גורלה, ומבקשת יעשה לי הדבר הזה, הרפה ממני שנים חדשים, ואלכה וירדתי על ההרים, ואבכה על בתולי אנכי ורעותי" (יא: לז). יפתח אינו מסגול להוציא מפיו אלא מילה אחת: "לכי." אין ניחומים בפיו. חודשיים ימים עוברים ואין יפתח עושה דבר כדי להציל את בתו. חודשיים עוברים, והאיש הדברן אינו מצליח לשאול חכמים ולנסות להציל את בתו.

 

ריקים ופוחזים היו חבריו של יפתח. הוא נבחר להציל את ישראל, אך לא הצליח להתרומם מעל לנקודה שבה התחיל. חז"ל מסכמים את אישיותו של יפתח באמרם:

 

(מדרש תנחומא, סוף בחוקותי)

"גבר רש ועושק דלים" זה יפתח, שהיה רש בתורה... שהיה עושק את הדלים...