לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר...?"

עיונים בספר עמוס

מחבר: יהושע רוזנברג

עמוס ה

שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר...?"

 

מדבריו של הנביא בסוף נבואת התוכחה בפרק ה' משתמע לכאורה שהנביא מתנגד לעבודת ה' בדרך של הקרבת קרבנות:
 
"שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות, ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע... הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?"
 
מדבריו של הנביא ברור שהעם הקריבו קרבנות לה' "כי אם תעלו לי עולות". הנביא טוען שה' אינו חפץ בקרבנות. דבריו של עמוס מזכירים לנו את דברי ישעיה הנביא בן תקופתו:
 
"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטרת תועבה היא לי, חדש ושבת קרוא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, נלאתי נשוא. ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם. גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו."
 
אי אפשר שלא לחוש בנימת הזלזול אצל שני הנביאים. החגים אינם חגי ה' הם החגים שלכם. "חגיכם", "עצרותיכם", אומר עמוס, "חודשיכם ומועדיכם" מנבא ישעיה. את נגינת הנבל במקדש מכנה עמוס "המון", כלומר: רעש. את העליה לרגל מכנה ישעיה "רמיסת חצרות". האם מתנגד עמוס לקרבנות מכל וכל? במדרש במדבר רבה דרשו:
 
"שאל גוי אחד את ר"ע: למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקב"ה: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי? אמר לו רבי עקיבא: אילו אמר חודשי ומועדי שנאה נפשי - היית אומר. לא אמר אלא: 'חדשיכם ומועדיכם.'
 
אם הופכים את הקרבנות כבעלי ערך בפני עצמם, הרי הם אינם רצויים. אין ערך לפולחן חיצוני שאין טהרת הלב יחד איתו. שמואל אומר לשאול:
 
"החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים."
 
ללא שמיעה בקול ה' אין כל ערך למעשה הקרבנות. דוד המלך אומר במזמור נ"א בתהילים:
 
"כי לא תחפוץ זבח ואתנה, עולה לא תרצה. זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה."
 
אבל בסיום הפרק הוא אומר:
 
"אז תחפוץ זבחי צדק, עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים."
 
רק לאחר התשובה, לאחר שהלב טהור, רק אז יש ערך לקרבן כביטוי לתחושת הלב. לא ה' זקוק לקרבן. האדם זקוק לו כדי להביע את כניעתו לדבר ה'. רק אחרי שהאדם חי לפי דרישות התורה, מקיים מערכת יחסים בין אדם לחברו על פי מצוות התורה, רק אז הוא ראוי להקריב קרבנות. כך קרא ישעיה לעם:
 
"רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה".
 
עמוס תובע:
 
"ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן."
 
בתלמוד הבבלי מסכת מנחות דף ק"י ע"א נאמר:
 
"ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? ת"ל 'אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה'. ונאמר 'כי לי כל חייתו יער בהמות בהררי אלף, כי ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי'... לא אמרתי אליכם זבחו, כדי שתאמרו: אעשה רצונו ויעשה רצוני. לא לרצוני אתם זובחים. אלא לרצונכם אתם זובחים. שנאמר 'לרצונכם תזבחהו'."
 
ומבאר רש"י:
 
"צורך עצמיכם. לקיים מצוותי שתהא כפרה לכם בכך."
 
הקרבנות הם איפוא חסד הקב"ה עם ברואיו. ה' אינו חפץ בקרבנות אם אין מלווה להם תשובה וקיום אורח חים נכון. עליה לרגל ללא כוונה היא רמישת חצר בלבד. את דברי עמוס: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל"? רשאים אנו לבאר ברוח דומה. אין הנביא טוען שלא הקריבו קרבנות במדבר. פירוש כזה הוא מנוגד למסופר בתורה. עמוס אומר: עבודת הקרבנות לא הייתה המעשה החשוב בעת ההליכה במדבר. ה' לא התנה את חסדו עם ישראל בכך שיקריבו קרבנות. הדברים דומים לדברי ירמיה:
 
"כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם, למען ייטב לכם".
 
וכך גם דורש עמוס:
 
"דרשו טוב ואל רע למען תחיו, ויהי כן ה' אלוהי צבאות אתכם כאשר אמרתם. שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלוהי צבאות שארית יוסף"?