לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב"

עיונים בספר עמוס

מחבר: יהושע רוזנברג

עמוס ט

שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

"אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב"

 

הנבואה המסיימת את ספר עמוס, פותחת אף היא במראה. אך לעומת הפתיחה במראות הקודמים: "כה הראני ה'", פותח הנביא כאן: "ראיתי את ה' ניצב על המזבח", דברים המלמדים שהמראה חזק מקודמיו. גם תיאור הפורענות שתבוא על ישראל הוא החמור והחריף ביותר מבין נבואות הפורענות שבספר:
 
"ואחריתם בחרב אהרוג, לא ינוס להם נס, ולא ימלט להם פליט... ושמתי עיני עליהם לרעה ולא לטובה... הנה עיני ה' אלהים בממלכה החטאה, והשמדתי אותה מעל פני האדמה."
 
הנביא מפרט או מדגיש דברי פורענות שבנבואות קודמות. בפרק ב' פסוקים יד-טז אמר הנביא:
 
"ואבד מנוס מקל, וחזק לא יאמץ כוחו, וגבור לא ימלט נפשו... וקל ברגליו לא ימלט, ורוכב הסוס לא ימלט נפשו."
 
ובתחילת פרק ח'
 
"ואחריתם בחרב אהרוג, לא ינוס להם נס, ולא ימלט להם פליט".
 
פרק ט' סוגר את מעגל נבואות עמוס. הספר נפתח:
 
"דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע, אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנתים לפני הרעש. ויאמר: ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל."
 
פתיחתו של פרק ט' רומזת לפתיחה ההיא. בדברי עמוס:
 
"ראיתי את ה' ניצב על המזבח, ויאמר הך הכפתור וירעשו הסיפים ..."
 
יש הד לרעש. גם ישעיה הנביא מתאר את מראה הנבואה במילים דומות:
 
"וינועו אמות הסיפים מקול הקורא...".
 
יתכן והחוויה של רעש האדמה השפיעה הן על נבואת עמוס והן על נבואת ישעיה.
כמו בראש הספר גם כאן מזכיר עמוס את ראש הכרמל:
 
"ואם יחבאו בראש הכרמל, משם אחפש ולקחתים..."
 
וכנגד:
 
"ואבלו נאות הרועים"
 
אומר הנביא כאן, בפרק ט':
 
"ואבלו כל יושבי בה..."
 
ואולם עמוס אינו מסיים את נבואתו בפורענות. נבואת סיום הספר כולה דברי תקוה וגאולה. את פסוק ח פתח הנביא:
 
"הנה עיני ה' אלוהים בממלכה החטאה, והשמדתי אותה מעל פני האדמה",
 
אך מיד ממשיך הנביא:
 
"אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב נאום ה'."
 
ובפסוק המסיים את הספר:
 
"ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך."
 
בדברי הנחמה שלו משתמש הנביא בביטויים ובצירופי לשון דומים לאלה שבהם השתמש בנבואות התוכחה, וכאילו מבטל אותם. בקינה בפרק ה' קונן הנביא:
 
"נפלה לא תוסיף קום, בתולת ישראל, נטשה על אדמתה אין מקימה",
 
כנגד זאת מנבא כאו הנביא:
 
"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנפלת... והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם... ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם..."
 
בפרק ה' פסוק יא אמר הנביא:
 
"בתי גזית בניתם, ולא תשבו בם, כרמי חמד נטעתם, ולא תשתו את יינם",
 
וכנגד זאת בנבואת הסיום:
 
"ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם."
 
בנבואת הפורענות בתחילת הפרק אמר הנביא:
 
"וה' אלוהים הצבאות, הנוגע בארץ ותמוג ואבלו כל יושבי בה",
 
וכנגד זאת:
 
"והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה."
 
דברי הנחמה של עמוס ובעיקר:
 
"הנה ימים באים נאום ה', וניגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה",
 
רומזים לדברי משה בתחילת פרשת בחוקותי:
 
"אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשבע, וישבתם לבטח בארצכם".
 
על מטרת נאום התוכחה של משה בתחילת ספר דברים כתב רמב"ן:
 
"...וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במידת הרחמים. וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם..."
 
תוכחות הנביאים אינן באות לייאש את העם ולהפיל את רוחו, אלא לחזקו ולסייע לו לשוב. וכשם שבפרשת התשובה בדברים פרק ל' אומר משה:
 
"ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה, וגו' והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה, והטיבך והרבך מאבותיך"
 
כך מסיים עמוס את נבואתו:
 
"ושבתי את שבות עמי ישראל... ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך".