לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"על שלושה פשעי ישראל ועל ארבע לא אשיבנו"

עיונים בספר עמוס

מחבר: יהושע רוזנברג

עמוס ב

שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

"על שלושה פשעי ישראל ועל ארבע לא אשיבנו"

 

בנבואות שלושה וארבעה לעמים וליהודה מזכיר עמוס רק את החטא הרביעי אשר עליו לא ישיב ה' ובשלו ייענשו. בניגוד לכך, בנבואה לישראל מפרט הנביא את החטאים. יש המונים ארבעה חטאים כפשעי ישראל:

1) על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים.
2) השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו.
3) ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי
4) ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח, ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם.
יש המונים כאן שבעה חטאים, כצירוף של שלושה וארבעה. החטאים שמזכיר עמוס בנבואותיו הם מן התחומים שעליהם אמרו חז"ל "יהרג ואל יעבור": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך עיקר נבואתו של עמוס שייכת לתחום הקלקול החברתי-מוסרי שהוא מוצא בעם: לפגיעה בחלשים בגזל אביונים, בעושק משפטי, במעשי חמס ושוד. החטאים האלה המכונים בבראשית "חמס", מראים על שחיתות מידות, אשר אינה מאפשרת קיום חברה תקינה, חברה צודקת. דור המבול עבר על החטאים החמורים ביותר: "ותשחת הארץ לפני האלוהים", אך עונשם נחתם בגלל החמס. בבבלי סנהדרין דף ק"ח ע"א כתוב:
 
א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".
 
החמס אינה עבירה בין אדם לחבירו בלבד, הוא משחית את מידותיו של האדם ומרחיק אותו מאלוהיו. וכך מבוטא הדבר במדרש שמות רבה. על דברי איוב "על לא חמס בכפי ותפילתי זכה" שואל המדרש:
 
וכי יש תפילה עכורה? אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא לקב"ה ואינו עונה אותו, למה שתפלתו עכורה, שנאמר: "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס", אבל איוב שלא היה בעמלו גזל, הייתה תפילתו זכה.
 
עמוס רואה בחטאים שבין אדם לחבירו גם חטאים שבין אדם למקום והוא קושר בין הדברים:
 
"על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו. ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי."
 
הדגשה כזו של החטאים מבליטה את ההבדל בין חטאי העמים החוטאים נגד ישראל או עם אחר, לבין יהודה וישראל החוטאים לה' ולתורתו. ליהודה מנבא עמוס: "על מאסם את תורת
ה' וחוקיו לא שמרו..." ועל ישראל אומר הנביא: "למען חלל את שם קדשי".

אך בין תיאור חטאי יהודה לתיאור חטאי ישראל בולטת העובדה שחטאי יהודה נכתבו בצורה כללית בלבד, שנזכר החטא שהוא אב לכל החטאים כולם, מול הפירוט הרב של חטאי ישראל. נבואות עמוס מצביעות על הבדלי מעמדות חריפים בממלכת ישראל. העילית השלטת עושקת את הדלים והחלשים.

מנבואות התוכחה של עמוס משתקף פרק הזמן האחרון של מלכות ירבעם, כשדמשק וחמת
היו כפופות לישראל. תאור חיי תושביה של שומרון הוא של רווחה, עליצות, מותרות תפנוקים ותענוגות. מן הבחינה הכרונולוגית אלה הן נבואותיו האחרונות של עמוס. לאחר שמתאר עמוס את חטאי העם הוא מזכיר את חסדי ה' עם ישראל בעבר. הקטע פותח בוי"ו הניגוד:
 
"ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם..."
 
הנביא מזכיר את חסד כיבוש הארץ, את חסד יציאת מצרים והליכת ישראל במדבר, ואת הענקת הנבואה והנזירות לעם ישראל. לצד הטובות החומריות, מזכיר עמוס טובות רוחניות. חסדים אלה מטילים חובות על עם ישראל. אך עם ישראל מזלזל בחסדי ה'.
 
"ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים... ותשקו את הנזירים יין ועל הנביאים צויתם לאמר: לא תנבאו".
 
הפרק חותם בעונש שיבוא על ישראל. את הקטע המתאר את חסדי ה' פתח הנביא במילה "ואנכי", כך מתחיל גם תיאור העונש:
 
"הנה אנכי מעיק תחתיכם, כאשר תעיק העגלה, המלאה לה עמיר."
 
רש"י מבאר כי העגלה תלחץ על יושביה ותעצר מרוב כובד, ור"י קרא באר כי העגלה תתפרק מרוב כובדה. הנביא ממשיך ומתאר אויב שיבוא על ישראל.
 
"ואבד מנוס מקל, וחזק לא יאמץ כוחו, וגיבור לא ימלט נפשו. ותופש הקשת לא יעמוד וקל ברגליו לא ימלט ורוכב הסוס לא ימלט נפשו. ואמיץ ליבו בגיבורים, ערום ינוס ביום ההוא, נאום ה'."