אדם בורח מייעודו
מחבר: דוד נתיב
מתוך: חוג לומדי מקרא, אלון שבות
תוכן המאמר:
דרכים נוספות ומעניינות לעיון בספר יונה כשעורים לקראת יום הכפורים. תוך כדי חיפוש מהמסרים העולים מהספר מלשונו וממבנהו.
לקראת שיאו של יום הכיפורים הורו לנו חז"ל להתרכז בקריאת ספר יונה כולו.
מה ראו חכמים לקבוע עיון בספר זה טרם נעילת שער? אם תאמר, בשל תשובת אנשי נינוה הכלולה בו, די היה בקביעת פרק ג' כמפטיר ולא היה צורך בקריאת הספר כולו.
אך דומה, כי כוונת רבותינו להעמיד במרכז עיוננו את יונה ומעשיו ולא את תשובת אנשי נינוה בלבד. מסתבר שיש משהו בוויכוח הנוקב בין יונה הנביא לקב"ה, שאליו ראוי למקד את תשומת לבם של המוני בית ישראל, קודם לתפילת נעילה. מסתבר גם, שאין כוונה להדגיש דברים הנוגעים לנבואה ולבני עלייה, אלא עניינים בסיסיים הנוגעים לכולם ומשמעותיים ביום צום הכיפורים.
מהו עניין זה? עניין ראשוני בארבעת פרקי הספר, תוך כוונה לעמוד על מסגרתו, מורה לנו על ציר המאורעות: בריחת יונה מייעודו - מאלוקיו - מעצמו. ניתן לעקוב אחרי קו זה בעזרת צמד מילים מנחות: "קום-רד", המבטאות התקרבות אל הייעוד האלוקי, או התרחקות ממנו. (יצויין, כי אצל נביא חד-משמעית היא נסיגה או התקרבות זו, בשל בהירות היעד הבא בנבואה. כל זאת בניגוד לאדם הפשוט, שהיעד החד-משמעי מורכב ונסתר יותר).
קום קרא/וירד ויירדם
בפתיחת הספר מוצגת המשימה המוטלת על הנביא, בדבר ה':
"קום לך אל נינוה העיר הגדולה, וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני" (א, ב).
קום וקרא הם שני הפעלים המבטאים התעוררות והליכה אל היעד ואכן:
"ויקם יונה" (א, ג).
כאן מתחילה הבריחה של יונה מאלוקיו, מייעודו, מעצמו. הקב"ה שולחו מזרחה (לנינוה) והוא בורח מערבה (דרך יפו, תרשישה):
"וירד יפו וימצא אניה... וירד בה לבוא עמה תרשישה מלפני ה'" (א, ג).
הרוח הגדולה והסער הגדול, יראת המלחים וזעקתם ופעילותם הנמרצת אינם מדברים אל ליבו של יונה, ואף לא עוצרים את ירידתו:
"ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם" (א, ה)
ירידה אחרי ירידה בתוך ירידה הבריחה מלפני ה' כרוכה גם בירידה פיסית-טופוגרפית, גם בניתוק מן העולם הסובב, בשינה של בריחה מן המציאות.
רבים הם השלוחים לפני המקום, ואם אין איתני הטבע - הרוח, הים וספיחי פעילותם פורצות אל לב יונה, מזמן הקב"ה שליח נוסף, המעיר את יונה מתרדמתו ומנסה להחזירו לייעודו:
"מה לך נרדם? קום קרא אל אלוקיך..." (א, ו).
(דברי רב החובל בניגוד למגמת יונה היורד ונרדם ובהמשך לדברי הקב"ה: "קום לך אל נינוה... וקרא עליה"). גם דו-שיח זה אינו משנה את מהלכו של יונה, ואף למלחים הסובבים אותו מתברר:
"כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם" (א, י).
והבריחה נמשכת:
"ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים..." (א, יב)
ולאחר התלבטות קשה:
"וישאו את יונה ויטילוהו אל הים..." (א, טו)
["אמר ר' נתן: לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר, "שאוני והטילוני אל הים", וכן אתה מוצא באבות ובנביאים, שנתנו נפשם על ישראל..." (ילק"ש רמז תקנ)]
"וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושת לילות". ויתפלל יונה אל ה' אלוקיו ממעי הדגה, ויאמר: "קראתי... אל ה'..." (ב, א-ג).
כאן במעמקי הים, בבטן הדג, בשיאה של הבריחה, באה התפנית: יונה קורא אל אלוקיו:
"ותעל משחת חיי ה' אלוקי" (ב, ז). "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה" (ב, יא).
שוב ניצב יונה בשתי רגליו על הקרקע, בנקודת המוצא:
"ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר: קום לך אל נינוה העיר הגדולה, וקרא אליה..." (ג, א-ב).
ואכן:
"ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר ה' ונינוה היתה עיר גדולה... מהלך שלושה ימים, ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד, ויקרא..." (ג, ג-ד).
וקריאתו זו של יונה מחוללת פלאים:
"וירא אלוקים את מעשיהם... וינחם האלוקים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה" (ג, י).
יונה הנביא אינו שותף לשמחת הצלחתו:
"וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו. ויתפלל אל ה' ויאמר: ... על כן הקדמתי לברח תרשישה... ועתה קח את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי... ויצא יונה מן העיר..." (ד, א-ה).
יונה ממלא את שליחותו וממהר להסתלק מן העיר קשה עליו השהייה שם, ועדיין מלווה אותו ההתלבטות הנוראה וחווית הבריחה - והוא יוצא את העיר:
"ויעש לו שם סוכה, וישב תחתיה בצל, עד אשר יראה מה יהיה בעיר" (ד, ה).
ועדיין שיאו של הוויכוח הנוקב לפנינו, והוא מתרחש במקום ההוא, מקדם לעיר. בריחת האדם מן היעדים העולים מצרכי הדור והעם, היא תופעה אנושית. היא כרוכה בירידה אחר ירידה, ומביאה לידי בריחה מן המציאות.
סיכום גרפי של פיסקה זו מתאר את תנועתו הגיאוגרפית-טופוגרפית של יונה, המקבילה במקרה זה אף לעלייתו-ירידתו הרוחנית, תחשוף בפנינו את הסימטריות של הספר, יהיה ציור סמלי-משמעותי, שייקל עלינו את זיכרון מהלך העלילה. (הגרף הוא בצורת ציפור-יונה עפה).
שלוחי המקום
אחד היסודות, המלווה את הימים הנוראים בייתר שאת, ואף עובר כחוט השני בספר יונה הוא עניין ההשגחה. כבר נזכר הדבר בפסקה הקודמת כי רבים השלוחים לפני המקום, אם גלויים ואם נסתרים, וכולם מדברים אל האדם, כל שליח בשפתו הוא; אנו, אוזננו צריכה להיות כרוייה לשמוע את הדברים, לקלוט אותם.
בארבעה מקומות בספרנו מודגשת ההתערבות האלוקית בעזרת הפועל "וימן". דומה, כי עיון קצר במקראות אלה ייתן לנו מספר קווי מחשבה בעניין ההשגחה.
"וימן ה' דג..." (ב,א)
"וימן ה' אלוקים קיקיון..." (ד,ו)
"וימן ה' האלוקים תולעת..." (ד, ז)
"וימן אלוקים רוח קדים חרישית..." (ד, ח)
המילה "וימן" - ויזמן, באה לציין את ההתערבות האלוקית הנסתרת, הנעלמת. כאילו דרך מקרה נזדמן אותו נברא במחיצתו של יונה.
יש כאן דרוג של גודל ועוצמה: דג גדול, עץ, תולעת, רוח חרישית; וגם מגוון של צורות בריאה, מבחינת הקשר אל האדם. הם לא נזדמנו במקרה, צירופם מורה כיוון ברור.
נבראים שונים מגייס הקב"ה כשלוחיו לאדם, להשיבו לייעודו, לאותת לו ולהודיעו את דבר ה': דומם, צומח וחי, מן-הים, היבשה והאוויר, כולם עושים דברו של הבורא. מול מציאות מורכבת רבת אירועים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: לאן פני הדברים? מה משמעות האירוע?
בדברים שלמעלה הודגשו מגמות כלליות בהשגחה, כפי שנראו לי, כעולות מן הפסוקים. דומה, כי אף בחירתם של נבראים אלה או אחרים לשמש כשלוחי דרחמנא משמעותית במסגרת מגמת השליחות.
אנסה לפתח אפשרות זו לגבי אחד מארבעת השלוחים שנסקרו לעיל - הדג.
את תשומת לבי משכה הדגשה לשונית כפולה. בתיאור הנלווה לנינוה אין הכתוב מסתפק בהזכרת שמה סתם וטורח להציגה בצירוף נינוה - עיר גדולה. (ראה א, ב; ג, ב-ג; ד, יא) ובמקום אחד אף מאריך הכתוב:
"ונינוה הייתה עיר גדולה לאלוקים, מהלך שלושת ימים" (ג,ג).
ההדגשה הלשונית השניה היא:
"וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה. ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות" (ב, א-ב).
שתי הדגשות אלה, הנראות כמיותרות, יוצרות משוואה מוזרה: נינוה גדולה, שלשת ימים = דג - גדול, שלשת ימים.כיוון מחשבה מעניין לפתרון משוואה זו בא לידי בעזרת פירושו של אליקים בן מנחם על ספר יונה (א, ב ובהערה 7 שם, בתוך פירוש "דעת מקרא" לתרי עשר חלק א' בהוצאת מוסד הרב קוק).
נינוה, אשר ישבה על גדת החידקל, סומנה בכתב היתדות האשורי על ידי צורת דג בתוך בית. אפשר שמקורו ההיסטורי של סימול זה כרוך בהיותה של נינוה מקור ובית לדגים משובחים, והיה זה סימן היכר מרכזי בפרסומה. אפשר שגם השם נינוה נקרא על פי הסימון כלומר: נוה (בית) של נון (דג בארמית).
לאור זה משמעותי מאוד זימונו של הדג דווקא בהשבת יונה לשליחותו. כביכול אומר הקב"ה ליונה: אתה בורח מבית הדג (נינוה) העיר הגדולה, מהלך שלשת ימים, אתה תשוב לשם דרך הדג, שישמש לך כבית במשך שלושת ימים. ואכן מן הדג הגדול, לאחר שלושת ימים, פונה יונה אל נינוה העיר הגדולה, מהלך שלשת ימים.
מהי הרעה
השורש ר.ע.ה. חוזר ונשנה בספר פעמים רבות בהקשרים שונים ובמשמעויות שונות. יש והוא משמש במשמעות של צרה -אסון, ויש - במשמעות מעשים רעים ומעוותים, יש כעונש ויש כהטרדה קשה ומכאיבה. גם הקב"ה וגם יונה, וגם המלחים וגם הכתוב נזקקים לרעה - ודומה, שסידור הדברים יסייע בידינו להבנת אחת ממגמות הספר.
בהנמקה לשליחות יונה אומר הכתוב:
"...וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני" (א, ב).
מעתה ייסוב הדיון סביב מעשה אנשי נינוה, ושרשרת האירועים שבעקבותיה. ב"דיון" ייטלו חלק הקב"ה, יונה ואנשי נינוה.
אנשי נינוה, השומעים את קריאת יונה, נוקטים שורה של פעולות אשר מגמתן:
"וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם..." (ג, ח).
והכתוב מסכם תהליך זה:
"וירא האלוקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה (=מעשיהם הרעים), וינחם האלוקים על הרעה (=העונש) אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (ג, י).
משמע, אנשי נינוה מבינים כי מעשיהם רעים הם, ויש לשוב מן הדרך אשר הלכו בה. הקב"ה מקבל את תשובתם, וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות להם. ומה חושב יונה על אירועים אלה?
"וירע אל יונה רעה גדולה (=כאב) ויחר לו... על כן קדמתי לברח תרשישה, כי ידעתי כי אתה ק-ל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד ונחם על הרעה (=עונש)" (ד, א-ב).
ליונה ראייה אחרת, ואין הוא שותף להסכמה שבין הקב"ה ואנשי נינוה על סופו המוצלח של התהליך. הוא רואה דווקא את תשובת אנשי נינוה וקבלתה על ידי הקב"ה כרעה גדולה, עד כדי יציאה מן העיר ובקשת המוות. שם, מחוץ לעיר, יושב לו יונה תחת הקיקיון שזימן לו הקב"ה
"להיות צל על ראשו, להציל לו מרעתו" (ד, ו).
מוקדם יותר בהיותו באנייה, עומד יונה במחלוקת דומה עם מלחי האנייה. בין שאר האמצעים שנוקטים המלחים כנגד הסער הגדול, מציין הכתוב:
"ויאמרו איש אל רעהו: לכו ונפילה גורלות ונדע בשלמי הרעה הזאת לנו..." (א, ז).
ובנפול הגורל על יונה,
"ויאמרו אליו: הגידה לנו באשר למי הרעה (=הצרה) הזאת לנו..." (א, ח).
כאשר המלחים נוקטים במילה "רעה" הם מתכוונים לסער הגדול המאיים על חייהם.
יונה, העונה לשאלתם בהמשך השיחה, יועץ להם:
"שאוני והטילוני אל הים... כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (א, יב).
לגביו אין זו רעה. זו תופעת טבע המשרתת את מטרתו. לכל הסובבים מהווה הסער הגדול - רעה, ואילו ליונה זה סער גדול גרידא. אפשר שדיוק קטן זה אינו משמעותי כשלעצמו, אבל מקבל הוא משמעות עמוקה בהקשר לעניין המרכזי.
העמדת הקיקיון (להציל לו מרעתו) מול אנשי נינוה (וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם) עומדת בסיומו של הספר, בשאלה הרטורית:
"אתה חסת על הקיקיון... ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה יותר משתים עשרה רבו אדם... ובהמה רבה"? (ד, יא).
בבחינת: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?
בדרך זה מבקש הקב"ה לומר ליונה כי מערכת המושגים שלו על טובה ורעה, על ראייה כוללת ועל שכר ועונש, דורשת בדיקה מחודשת. בריחת האדם מייעודו משבשת את מערכת המושגים הבסיסית ביותר שלו, הוא מתכנס בתוך ראייה מצומצמת ובונה לו מערכת משלו של טובה ורעה, שונה מזו של אלוקים ואנשים.
במסגרת מצומצמת זו לא נדונה נקודת ראותו של יונה הנביא, אשר עמוקה היא ונוקבת: על מה ולמה ברח? כיצד חשב לברוח מלפני ה'? ועוד. לשאלות אלה, ולעומק ראייתו האידיאית של יונה הנביא, ראוי שייוחד מאמר נפרד.
אבל לא מקרה הוא שהכתוב משאיר את השאלה המרכזית הזאת פתוחה. לכל אורך הספר אתה מחפש תשובה, מדוע ברח יונה, מדוע אין הוא רוצה בתשובת אנשי נינוה, והתשובה איננה כתובה. דרכו של אדם כרוכה בלבטים, במאבקים פנימיים, בשיקולי-דעת מכריעים ובכישלונות חלקיים. אבל ההחלטות הנכונות בשלבי הביניים וסיכויי הצלחתם תלויות כל הזמן בראייה נכונה של היעד; הבורח מפני ייעודו ייקלע בכל שלב לדרך ללא מוצא וימצא את עצמו חס על קיקיון, ולא רואה את טובתם של אדם ובהמה.