לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חזון זכריה

מחבר: ב. צ. לוריא

פרק ב', א-ט

בית מקרא, גיליון קי"ז, 1989

תקציר: המאמר מברר מהם "ארבע הקרנות" ומיהם "ארבעת החרשים" שבחזון זכריה.

מילות מפתח: זכריה ; אדום; עמון; מואב; פלשת; גזל;

חזון זכריה

 

הנביא רואה בחזונו ארבע קרנות והמלאך מסביר לו, שהן אשר זרו את יהודה, ישראל וירושלים.

כדי להבין את דברי החזון עלינו לברר תחילה באיזה מסיבות נאמרו הדברים.

אנו עומדים בימי שיבת ציון; בראש הישוב, שרובו הם שבי הגולה, עומדים שני מנהיגים: זרובבל בן שאלתיאל - הפחה, ויהושע בן יהוצדק - הכהן הגדול. כתוצאה מן השטנה שהגישו הכותים לשלטונות בפרס פסקה העבודה בבנין בית-המקדש. הישוב, המוקף אויבים סביבו, מדוכדך והנביא רואה לנכון לעודד אותו. הוא קורא לעם: "נקום ונבנה". זוהי מגמתו של הנביא בחזון שלפנינו.

את האמור בפסוק ב', על ארבע קרנות "אשר זרו את יהודה את ישראל וירושלם" רגילים לפרש: אשר הגלו והפיצו, מלשון זרה - לפזר, להפיץ.

קרן - לשון כוח, שלטון. ולמה ארבע קרנות? ההגליות היו בזו אחר זו: בתחילה אשור לחוד, בשנית - בבל לחוד. ואין כוח שלישי וכוח רביעי שהגלו את בני ישראל.

הנביא מדבר על ארבעה כוחות אשר עשו רעות לבני ישראל ומגמתם היא להתנחל בארץ ולזרותה; לפי הפירוש המקובל - לפזרה. את מי עליהם לפזר? הרי אנו עומדים בימי שיבת ציון. לפיכך פירוש זה אינו סביר.

מי הם הקרנות החורשים רעה על הארץ? אלה הם העמים מסביב: אדום, עמון, מואב ופלשת, שבשנות הגלות הרחיבו את גבולותיהם ונטלו לעצמם כל חלקה טובה מאדמות יהודה ואפרים. נדגיש כי מדובר פה לא בבני אדם אלא בארץ יהודה וירושלים.


הדים למצב זה אנו מוצאים בדבריהם של ירמיהו ויחזקאל:

על גזל אדמת יהודה על ידי בני עמון אומר ירמיהו:
 
"הבנים אין לישראל, אם יורש אין לו? מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב"?! (מ"ט, א)
 
מעשים אלה של השכנים - עמון, מואב ואדום - הגיעו גם לאוזני בני הגולה ויחזקאל מאיים עליהם:
 
"ואמרת לבני עמון שמעו דבר ה'... יען אמרך האח אל-מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה" (כ"ה, ג) [ואדמתם הפקר]. בני קדם יעלו על ארץ בני עמון ונתתיה למורשה [להם] למען לא תזכר בני עמון בגוים.
 
העונש הצפוי למואב בגלל גזל אדמות ישראל הוא חורבנה על ידי שבטי המדבר:
 
"הנני פתח את כתף מואב... לבני קדם...".
 
דברי יחזקאל על אדום חמורים מאוד:
 
"והכרתי ממנה אדם ובהמה ונתתיה חרבה".
 
ייתכן שהנביא, בהיותו בגולה, לא ידע שנבואתו זו על אדום כבר התקיימה. הנבטים כבשו את הר שעיר וגרשו את האדומים משם.

הפלשתים גם הם הרחיבו את גבולם ועליהם אומר הנביא:
 
"והכרתי את כרתים והאבדתי את שארית חוף הים" (יחזקאל כד, ג-טז).
 
לפי זה נפרש את המלים "זרו, לזרותה" - הפכו לישובי זרים. גורל זה צפוי גם לירושלים: גם היא תיהפך לעיר נכריה.

את השינוי לטובה רואה הנביא בארבעה חרשים. חרש מהו? - יש בידו כלי עבודה שבהם ניתן לגדע את קרני השור, כלומר - להתגבר על השונא.


"ארבעה חרשים" אלה קמו להוריד את הפולשים שהתמקמו ביהודה וישראל "כפי איש לא נשא רעהו", כשלא היה כאן שלטון וכל אחד עושה כעולה על רוחו.

בסיום החזון בא תאור ירושלים בדמיונו של הנביא במלוא תפארתה. היא לא תהיה עוד עיר זרה; פרזות תשב מרוב אדם ומקדש ה' בתוכה.