לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרשת ציצית - פרשה שכולה חינוך

מחבר: פרופ' משה ארנד

במדבר, פרק ט"ו

שמעתין, גיליון 100, 1990

תוכן המאמר:
פרשת ציצית (במדבר טו, לז-מא)
1. מבנה הפרשה
2. תיבת 'ציצית' ומשמעה
3. טעם הסמל וחשיבותו (לט-מ)
4. סגנון של דואליזם


פרשת ציצית - פרשה שכולה חינוך

 "פרשת ציצית מפני מה קבעוה, אמר רב יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה (ס"א: ששה) דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות ודעת מינים, הרהור עבירה והרהור עבודה זרה". (ברכות י"ב, ע"ב).

 

 

אכן כל ששת הדברים המנויים במימרא זו של ריב"ח מוזכרים או רמוזים בפרשת ציצית, אבל פשר צירופם, ובמיוחד כוחו של צירוף זה להסביר את קביעת הפרשה בקריאת שמע, טעונים בירור. הלוא, לכאורה, שישה דברים אלה אינם כלל מעור אחד:

 

- שניים מהם כוללניים ביותר, האחד חיובי - עול מצוות, והאחד שלילי - דעת המינים ; - שניים מהם פרטיים וחיוביים; מצווה מן המצוות - מצות ציצית , ומאורע היסטורי, חסד מחסדי  הבורא לעמו - יציאת מצרים ;

- ושניים מהם שליליים, מתוצרי היצר הרע: הרהור עבירה , היינו הרהור בענייני ערווה, והרהור  ע"ז - כמשמעו.

 

כדי לעמוד על משמעות הדברים, הבה נעיין תחילה בפרשה עצמה.

 

 

 

פרשת ציצית (במדבר טו, לז-מא)

 

(לז) "ויאמר ה' אל משה לאמר

(לה) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם

ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדורותם

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת

(לט) והיה לכם לציצת

וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם

אשר אתם זונים אחריהם

(מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם

(מא) אני ה' אלקיכם

אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים

אני ה' אלקיכם".

 

1. מבנה הפרשה

חמישה פסוקים בפרשה:

הראשון שבהם (לז) - דיבור הצעה,

והאחרון (מא) - חתימה וסיום;

שלושת הפסוקים שביניהם מהווים את גוף הפרשה ומתחלקים לשני דיבורים:

(לח) עצם המצווה: ה' פונה אל משה ומצווהו לומר לבני ישראל את מצות עשיית הציצית ונתינת פתיל התכלת עליה.

הפנייה היא אל משה בלשון נוכח ("דבר... ואמרת..."), ואילו בני ישראל "נסתרים" ("ועשו להם... בגדיהם לדרתם ונתנו...");

(לט-מ) טעם המצווה: ה' מדבר אל בני ישראל ומסביר להם את תכלית מעשה הציצית.

 

פסוק החתימה (מא) הוא המשכו של הדיבור השני, ועל כן הוא פונה אל בני ישראל בלשון נוכח; ואילו בפסוק ההצעה (לז) אינו מזכיר את בני ישראל, ונראה שהוא מוסב על פסוק (לה) לבדו או, לפחות, אליו בעיקר.

 

 

ובסיכום:         (לז) – הצעה                      

}   ה' אל משה          

                    (לח) - עצם המצווה

 

                    (לט-מ) - טעם המצווה          

}   ה' אל בני ישראל

                    (מא) - חתימה

 

בבואנו עתה להתחקות אחר משמעותו של מבנה מיוחד זה, נציין שיש בו משום הפרדה בין הלכה ל"אגדה", היינו בין הלכה למה שאינו הלכה. הלכות המצווה נאמרו למשה רבנו, והוא אשר נצטווה לאמרם לבני ישראל; הוא אשר יסביר וימחיש להם את פרטי הביצוע, הוא אשר יתן להם את ההוראות האופרטיביות, את התורה שבעל-פה. לעומת זאת, התוכן האגדי הקשור במצווה, היינו טעם המצווה, שורשה ותכליתה, שהצגתם תופסת את שלושת הפסוקים האחרונים, כולל החתימה שבפרשה, תוכן זה והסברה זו נמסרים במישרין מאת נותן התורה אל בני ישראל.

 

אם איננו טועים, הפסוקים לט-מא הם הקטע הארוך ביותר בתורה, המוקדש להסברת טעמה של מצווה יחידה. ואולי אין זאת אלא משום שלאמיתו של דבר פסוקים אלה מסבירים לא רק את טעם מצות ציצית, כי אם את תפקידן החינוכי של המצוות כולן. ואם יתברר לנו, שאכן כן הוא, נוכל להבין, שהסברה עקרונית ומקיפה כזאת - מן הראוי היה שתיאמר בניסוח של דיבור ישיר ושתיחתם חתימה מודגשת ומלאה ע"י המצווה, נותן התורה.

 

2. תיבת 'ציצית' ומשמעה

המלה 'ציצית', העומדת במרכז פרשתנו ומופיעה בה שלוש פעמים, אינה מצויה במקרא אלא במקום אחד נוסף, הוא הכתוב ביחזקאל (ח', ג) "ויקחני בציצת ראשי". ברור, שמבחינה גזרונית היא קרובה לשם העצם ציץ , שמשמעו פרח (או קישוט בצורת פרח), ולפועל הציץ או צץ , שמשמעו הוציא פרחים, צמח או הצמיח. גם שם העצם וגם הפועל מופיעים לעיתים קרובות ובהקשרים שונים, ואין קושי בביאורם. יוצא דופן הפסוק בשיר השירים (ב', ט) המתאר את דוד הרעיה "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", אך גם הוא מובן יפה, שכן עד היום הזה אנו אומרים על מי שמסתכל ומשקיף בהיחבא, מאחורי וילון או דרך חור המנעול וכיו"ב, שהוא "מציץ". והנה לימדונו חכמינו (מנחות מ"ב, ע"א), "אין ציצית אלא ענף ", וכן מ"ב מ"א, ע"ב) "אין ציצית אלא יוצא, ואין ציצית אלא משהו".

 

על יסוד כל אלה ברור לגמרי, ש"ציצת ראש'" שביחזקאל מציינת קבוצת שערות, אולי מעין בלורית, ושהציצית שבפרשתנו מציינת קבוצה של פתילי חוטים: פתילי חוטים על כנפי הבגד - אפשר לומר עליהם, שהם "מציצים" כביכול, שהם כעין ציצים או ענפים היוצאים מן הבגד ושאינם אלא בשיעור של משהו ביחס לבגד כולו, וכדברי רש"י בפירושו למנחות (מ"א, ע"ב, כנ"ל): "תלוי ויוצא מן הכנף משהו".

 

בקיצור מופלג, כדרכם, פירשו את תיבת 'ציצית' רש"י ונכדו רשב"ם בפירושיהם לפסוק (לח) שבפרשתנו:

רש"י: "ועשו להם ציצית, על שם הפתילים התלויים בה, כמו ויקחני בציצית ראשי".

רשב"ם: "ציצית" כמו בציצית ראשי, קבוצת פתילים תלויין בשער הראש".

אך כבר אמרנו; ש'ציצית' מופיעה בפרשתנו שלוש פעמים, וההוראה "קבוצת פתילים" אינה נראית מתאימה אלא בפסוק (לח) לבדו: ועשו להם קבוצת פתילים על כנפי בגדיהם... ונתנו על הפתילים האלה (או: עם הפתילים האלה) פתיל תכלת; חלק מן החוטים שבקבוצה לא יהא אפוא 'לבן' אלא תכלת. בהגיענו לפסוק (לט) ולביטוי "והיה לכם לציצית" אין המשמע הזה נראה עוד מתאים: אמנם לא-ברור מהו הנושא הדקדוקי של "והיה" זה - הציצית או פתיל התכלת המוזכרים שניהם לפני כך, אך בין כך ובין כך אין המאמר מובן. הלוא אין טעם לומר "והיה (הציצית) לכם לציצית", וגם לא "והיה (פתיל התכלת) לכם לציצית", אם 'ציצית' היא קבוצת פתילים! לכן פרש רשב"ם את המלה 'ציצית' שבפסוק (לט) בשונה מן פירושו הנ"ל וכתב: "והיה לכם לציצית . הציצית הזה יהי לכם לראייה, שתראו אותו, כמו מציץ מן החרכים".

 

לפי זה יש לנו כאן תופעה מסוימת של לשון נופל על לשון, והמלה 'ציצית' משמשת בשני הפסוקים הרצופים - פעמיים במשמע אחד (קבוצת פתילים) ופעם במשמע אחר לגמרי (ראייה, הצצה) .

 

מעניין שגם רש"י הביא ביאור זה וכתב בהמשך לביאור הנ"ל: "דבר אחר: ציצית על שם וראיתם אותו כמו מציץ מן מהחרכים". אלא שרש"י על כל פנים לפי הנוסח שלפנינו - אמר את שאמר כ"דבר אחר", כלומר כפירוש אלטרנטיבי, לאמור: רצונך תפרש ציצית: פתילים; רצונך, תפרש: ראייה, היינו דבר שמציצים בו. ואולי התכוון לומר, שבשני הפסוקים משמשת 'ציצית' ב"משנה הוראה", כלומר שבכוונה נבחרה מלה זו כדי לרמוז לשתי הוראותיה גם יחד.

 

מכל מקום ולפי כל הפירושים כוונת הכתובים ברורה, והיא לצוות עלינו עשיית פתילים ונתינתם בכנפי בגדינו כדי שראייתם תעלה בתודעתנו תכנים ורעיונות מסויימים. והנה, דבר מוחש, שיעדו להעלות בתודעה תכנים מופשטים, כגון דברי רוח, רגשות וערכים וכיוצא באלו, מכונה "סימבול", ובלשוננו: סמל. לפי זה "והיה לכם לציצת" פירושו: ציצית הכנף ופתיל התכלת הנתון עליה יהיו לכם לסמל .

 

3. טעם הסמל וחשיבותו (לט-מ)

בשני פסוקים מרכזיים של פרשתנו מבאר הכתוב את יעדו של 'סמל' הציצית. אך כדי לעמוד כראוי על טיבו ועל אופן תפקודו של סמל זה, מן ההכרח לא רק לברר פרטי הלכה - כמה פתילים, כיצד לשזור אותם, היכן מקומם המדויק, ועוד - אלא גם להשיב על כמה שאלות יסוד. הנה אחדות מביניהן:

 

(א) כיצד, באיזה אופן, תביא ראיית הציצית לידי זכירת המצוות ולידי עשייתן?

 

(ב) מדוע ראייה זו וזכירה זו מוזכרות בפסוק לט וחוזרות ונזכרות - בתיווכה של מילת הקישור 'למען' - בפסוק מ?

לשון אחר: איך להבין את לשון הפסוקים, שתבניתם היא:

"...וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם... למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי... ?"

 

הן תבנית לשון זו - לא זו בלבד, שיש בה משום חזרה הנראית מיותרת לגמרי, אלא היא גם מנוגדת, לכאורה, לכל תחביר הגיוני הייתכן שיאמר הכתוב: "עשו כזאת וכזאת למען תעשו כזאת וכזאת"?!

 

(ג) מהו בדיוק פירוש הביטוי "לתור אחרי הלבב ואחרי העיניים, ומה פשר הניב - המופלג בחריפותו - "אשר אתם זונים אחריהם"? לשון זנות, כידוע, מכוונת לחטאים שבתחום העריות, ואילו הצירוף "לזנות אחרי" משמש במקרא בקשר לעבודת אלילים ולספיחיה: המושאים של "לזנות אחרי" הם הבעלים, המולך, האובות והידעונים, גם שעירים, גילולים, שיקוצים ואפילו אפוד, אך בשום מקום לא איברים מאיברי האדם, כמו בפסוקנו!

 

אכן, שלוש שאלות אלה ודומותיהן אינן צדדיות; הן נוגעות לעומק משמעותה של הפרשה, ואע"פ שקשות הן, שומה עלינו לנסות להשיב עליהן, ולאו דווקא לפי הסדר שבו מנינו אותן.

 

שמא מותר להעלות את הדיעה, שבפרשה קטנה זו באה התורה להשיב על שאלה קיומית בסיסית, הנוגעת לכל אדם, ושאת תשובתה היא מנסחת כמצווה המחייבת את בני ישראל דווקא. השאלה היא: לפי מה יכוון האדם את חייו ואיזו דרך יבור לו? באיזו מבין שתי האפשרויות היסודיות העומדות לפניו יבחרו האם יקשיב ויציית לקול שמחוצה לו, לקול אביו או לקול רבו, לקולו של איש מוסר או של מורה הלכה, לקולו של מאן דהו, שיציע לפניו נורמות כל שהן, בקיצור האם ינהג לפי מערכת חוקים הטרונומית? או שמא ידחה כל חוק המגיע אליו מבחוץ ויחפש את החוק הפנימי שלו, ההולם את אישיותו ואת אופיו המיוחדים וירכז כוחותיו למאמץ שיטתי, ממושך, כן ואף אדיר - למצוא את דרכו האוטונומית? הבוחרים בדרך השנייה והממליצים עליה בעקיבות שוללים את תוקפם ואת כוחם המחייב של חוקי דת ושל חוקי מוסר, כל עוד לא אומצו ע"י האדם בן החורין, לאחר שבחנם וקנאם קנין רוחני. שיטתם האקסיסטינציאליסטית אינה מודה בקיומה של איזו אסנציה, של איזו מהות ערכית, אופיינית לאדם או מוטלת עליו באשר הוא אדם, והיא גורסת, ששומה על כל יחיד לגלות בכוחות עצמו את חוקיותו ואת ישותו, שכן ה'אקסיסטנציה קודמת לעולם לאסנציה'. לפי השקפה זו אין האדם אלא "מה שהוא עושה מעצמו", ולעולם "לא יהיה אלא מה שתכנן להיות", ועל כן לעולם תהא רובצת עליו לבדו האחריות למה שהוא.

 

לא כאן המקום להתעמק בטיעונים פילוסופיים, ואף לא נוכל לדייק בניסוח הנחותיה הבסיסיות של "תורת" האקסיסטינציאליזם. אך הפילוסוף הצרפתי ז'ן פול סרטר נתן ביטוי נמרץ ומוחש להשקפתו, כאשר סיפר על התשובה שנתן לאחד מתלמידיו בשנת 1940, לאחר "המלחמה המוזרה" בין גרמניה הנאצית לצרפת ולאחר תבוסתה של זו האחרונה. באותה התקופה בא אל סרטר סטודנט צעיר ופנה אל מורהו (שגם הוא לא היה אז אלא בן 35) בבקשת הדרכה בסיטואציה המיוחדת, שבה מצא את עצמו: אביו של אותו סטודנט - נהנתן קל דעת היה, נוכל המוכן לבגוד הן במולדתו והן באשתו; אחיו הבכור נפל זה עתה חלל בעת התקפת הגרמנים ביוני 40; אמו שכולה ועזובה, ורק הוא, בנה היחיד שנותר לה, מהווה לה מקור נחמה, שבלעדיו לא יהא לה עוד טעם לחיות. אך צו השעה, כן חש הצעיר, הוא להציל את המולדת ואת האנושות ע"י הצטרפות לצבא צרפת החופשית, ההולך ומתארגן באנגליה בראשות הגנרל דה-גול, כדי להמשיך ולהלחם בגרמניה ובמדינות "הציר". במה יבחרו במילוי חובתו לאמו קשת הרוח והאומללה, או במילוי החובה למולדת ולערכיה - חרות, שוויון, אחווה וכיוצ"ב, שעה שהם נתונים בסכנה נוראה, שעה שאפשר עוד להצילם מידי רודן פושע ואכזר המאיים על העולם כולו? ברור לחלוטין, שמילוי שתי החובות גם יחד אינו בגדר האפשר, וסרטר נתבקש לסייע לתלמידו בהכרעה הגורלית הזאת.

 

את תשובת הפילוסוף ניתן לסכם בערך כך:

"יכול אני לעזור לך בבירור פרטיהן של שתי האפשרויות העומדות לפניך, ובמיוחד בהערכת סיכויי ההצלחה. למשימה הפרטית, המצומצמת, של סיוע ועידוד לאמך יש סיכויים טובים להצליח: צעיר ונמרץ אתה ותוכל לדאוג לצרכיה, להימצא הרבה במחיצתה ולהשפיע עליה גילויי אהבה. מילוי המשימה הלאומית והכלל-אנושית מוטל בספק הרבה יותר: אין ודאות, בעת מלחמה, שבכלל תגיע לאנגליה, ואם תגיע, מי יודע, אם תתקבל לצבא דה-גול, אם תזכה באימון אנשיו ואם יעמידו לרשותך את הכלים ואת ההזדמנות לתרום תרומה משמעותית להצלת מולדתן המובסת ולהצלת ערכי האנושיות הנדרסים ברגל גאווה ע"י מעצמת הרייך השלישי - ודאי תאמר, ובצדק, שאין לבחור חובה לפי "סיכויי הצלחה"; אך עלי לאכזב אותן ולהסביר לך, שאין בשום דוקטרינה ובשום תורה תשובה מן המוכן לדילמה שלך ולא לשום דילמה דומה. גם לא יועיל לך לפנות אל מנהיג או אל כומר או אל מלומד כל שהוא, שכן אין בכך אלא הונאה עצמית: תשובתם תהא דו-משמעית, או שתהא מובנת מאליה וקבועה מראש, אף ידועה מראש, על יסוד מעמדם הפרופסיונאלי. כן, כך הדבר: שום אדם לא יוכל להכריע בשבלך ובמקומך; בן חורין אתה; בחר, כלומר המצא! המצא את ההכרעה הנכונה בעיניך, הנכונה לך!"

 

לדעת אקסיסטנציאליסטים מסוגו של סרטר אין הנחיה הטרונומית תקפה, לא רק ברגעים הנדירים, שבהם אנו עומדים בפני הכרעות גורליות וכבדות-משקל כמו זו שבפניה עמד הסטודנט, אלא בכל חיינו, בכל זמן ובכל הנסיבות. ולא נותר לאדם אלא להתנסות בכל אשר לבו חפץ ובכל אשר נקרה לדרכו, ללמוד ולהיווכח, כך שמתוך סכום התנסויותיו וחוויותיו תלך ותצמח הישות שלו, כלומר האסנציה הסובייקטיבית והאוטונומית שלו.

 

לולי דמיסתפינא, הייתי אומר, שפרשת ציצית באה לשלול תכלית שלילה ולאסור באיסור מוחלט השקפה זו ודרך החיים המבוססת עליה. היא מגדירה אותן במלים "לתור אחרי הלבב ואחרי העיניים", כלומר להיגרר אחרי שרירות המחשבה הסובייקטיבית הבלתי מודרכת (="לבבכם") ואחרי החושים, שהמפתה ביותר שבהם הוא חוש הראייה (="עיניכם"); והיא דנה ומוקיעה דרך חיים כזאת במלה אחת, במלה "זנים". לאמור: דרך זו של התעלמות גמורה מכל גילוי שכינהון - מכל חוק אלוקי ומכל הבטחה אלוקית - אינה אלא זנות, המביאה לידי עבודת אלילים - קרי: הערצת ההבל - ולידי גילוי עריות - קרי: התמכרות להנאות אסורות. הלב והעיניים, אמרו חז"ל, ורש"י הביא דבריהם, "הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות: העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה" .

 

סופה של הדרך האקסיסטנציאלסטית - זנות (סוף לט), וסופה של הדרך המנוגדת לה והמותווית בתמרורים זוהרים בפרשתנו - קדושה: "והייתם קדושים לאלקיכם" (סוף מ); אלה שני הטרמינלים, שתי התחנות הסופיות, ואין בלתם.

 

תמרורי הדרך אל הקדושה בהירים בתכלית, חדים וקצרים, והם מנחים את האדם בבטחון גמור; הם מוליכים אותו בשלבים, והשלבים הם: ראה-זכר-עשה: "וראיתם...וזכרתם...ועשיתם... למען תזכרו ועשיתם...". אמנם ראייה יש גם בדרך הפסולה ("...ואחרי עיניכם"), אך הראייה ההיא עומדת בסימן התעייה, בסימן החיפוש והתיור, בסימן ההליכה אחרי העיניים. שונה ממנה, מנוגדת לה, הראייה המביאה לידי קדושה: היא אינה "הליכה אחרי העיניים", כי אם מיקוד העיניים בחפץ מסוים - "וראיתם אתו" - בחפץ שהותקן על פי מצות ה' למטרת קידוש האדם.

 

אכן לא בסיגופים ולא בהתבודדות, לא בשיכרון חושי ולא באקסטזה, לא בהתרחקות מן החברה ומענייני העולם הזה מתקרבים בני ישראל אל הקב"ה, ולא באלה הם מתקדשים. הדרך אל "והייתם קדושים לאלקיכם" מתחילה במעשה מצווה מוחש: 'ועשו להם ציצת'. ובראייתו של מכשיר המצווה, של 'תשמיש המצווה'. אתה רואה את ציצית הכנף עם פתיל התכלת ואתה זוכר ,היינו מעלה לתודעתך, את כל מצוות ה', וסופן שאתה עושה אותן; וכמידת עשייתך, בהיקף ובאינטנסיביות, כן מידת התקדשותך.

 

מעשה המצווה המוחש הוא ראשיתו של תהליך ההתקדשות, ועל כן אינו לעולם בבחינת מעשה פטישיסטי; אמנם בתנאי אחד, שהנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין, הגדירו במלים אלה:

"לימדנו בזה מעשה המצוות, שלא נחשבו למצווה אלא אם עושה ומאמין עכ"פ שהוא מצווה ועושה, לאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצווה כלל, אין בעשייתו נחשב למעשה, וזהו אחרי לבבכם, ופי' בגמ' ברכות פ"א (י"ב, ע"ב) - זו מינות".

 

אמור מעתה: העושה מצווה כהלכתה אולי אף בהידור, אך מתוך פנייה אחרי לבבו - אין בעשייתו משום מצווה. גם לדעת האומר "מצוות אינן צריכות כוונה" (ע"פ עירובין צ"ה, ע"ב ועוד), העדר האמונה בעצם היות המעשה מצווה מאת ה' וביצועו של אותו המעשה מתוך מניעים זרים, כגון אמונה תפלה או לשם הזדהות לאומית או חברתית - יש בהם כדי לשלול מן העשייה את ערכה הדתי ואולי אף משום הפיכתה למעשה מינות ח"ו. מבחינה חינוכית יש בדברים אלה כדי להטיל ספק חמור בערכם ובצדקתם של מעשי שידול למיניהם הבאים להביא בני אדם אחרים, מבוגרים ובעלי דיעה, לידי ביצוע מצוות - הנחת תפילין וכיו"ב - "ללא אמונה במצווה כלל". כוונתם הטובה של המשדלים אינה מועמדת כאן בספק, אך מעשיהם נראים, לאור הנ"ל, לפחות כבעייתיים. אמנם חז"ל הם שאמרו "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ', ע"ב), אך הכל תלוי בטיבו של "שלא לשמה" זה.

 

ניסינו להשיב על השלישית מבין השאלות שהעמדנו, היינו לפרש את הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" פירוש חינוכי מכוון לימינו, - וארכו הדברים. נבוא עתה לדון, וביתר קיצור, בשתי השאלות הראשונות, שבמידה מסוימת כבר ענינו עליהן אגב אורחא.

 

את הקשר שבין הציצית והתכלת לכלל המצוות, זכירתן ועשייתן, הסבירו חכמי המדרש באמצעות גימטריא ודרכי דרש מובהקות, ומקצת דבריהם ידועים לכול מתוך פירוש רש"י לפרשתנו (במיוחד לפסוק לט ובסוף הפרשה). אנשי מדע והיסטוריונים שיערו, שבימי קדם היו הציציות סימן אצילות ושהתורה כיוונה אפוא לחייב את בני ישראל להיראות כאצילים ואנשי מעלה, העושים את כל מצוות ה'. חז"ל צירפו את הציצית לתפילין ולמזוזה וראו בהם מעין "מלאכים" שלוחי שמים, הבאים להזכיר לאדם את נוכחות ה' - בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" - כדי להצילו מחטא:

 

"ת"ר: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן... רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר (קהלת ד', 'ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר (תהלים ל"ד, ח) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (מנחות מ"ג, ע"ב).

 

הציצית נמנית אפוא עם המצוות המקיפות ומסבבות את ישראל משום חיבתם לפני המקום וכדי לחלצם ממכשול; ככל המצוות היא בבחינת מלאך הצלה, שהמתבונן בו מתעלה לזכירת מצוות נוספות ולקיומן, שכן "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה" (שם). לעיל ראינו, שביצוע מצווה מתוך מניעים זרים כמוהו כ"הליכה אחרי העיניים" ושהוא עשוי להיות בבחינת מינות. הציצית, התפילין והמזוזה הם מערכת הסמלים והמדים, המזכירים ל"לובשיהם", שמצוות ה' הן המעשים הנכונים שעליהם לעשותם, אך גם שהמעשים הנכונים כולם - מצוות ה' הן ושבתור כאלה חייבים לבצעם. בתפילין ובמזוזה הדבר כתוב במפורש על הקלף, ואילו הציצית והתכלת הן מעין דרגות ייצוג ואצילות לחיילים בצבא ה'. ודאי, "וזכרתם את כל מצוות ה'", "ועשיתם את כל מצוותי" - שניהם כמשמעם, אך אולי פירושם גם כן: וזכרתם כי כל המצוות - מצוות ה' הן, ובתור כאלה עשו אותן!

 

ומכאן לשאלה, מדוע סידרת השלבים זכירה עשייה מוזכרת פעמיים. בעל 'העמק דבר' עומד עליה באריכות ומשיב עליה לפי דרכו:

"הענין דשתי זכירות הללו - לבן ותכלת - באות לשני אופני הנהגת האדם מישראל: האחד מי שחיי בדרך הכבושה לרבים, עוסק בענייני פרנסה, ומכל מקום עליו לשמור לעשות מצווה בזמנה; השני מי שמופרש לעבודת ה' ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת ה', וגם עליו לשמור מצווה בזמנו ולא לקפח מעשה המצווה בשביל דביקות ח"ו... ועל אלו שני אופני חיי הישראלי צוה ה' לעשות חוטים לזכרון..."

 

בהמשך דבריו מסביר הנצי"ב, שפסוק לט מדבר בחוטי הכנף (הלבן) מכוון לאלה שחייהם 'בדרך הכבושה לרבים', ופסוק מ' מדבר בחוטי התכלת ומכוון 'לאדם המעלה השקוע באהבת ה". מאלה ומאלה תובעת התורה, שיזכרו מעשה המצווה בזמנה ולא ישכחוהו לא מרוב טרדתם בעסקים ולא מתוך "התקשרות במחשבות גבוהות".

 

דברי הנצי"ב צריכים עיון, ומכל מקום הם נראים רחוקים מפשוטו של מקרא: הלוא אין בכתובים רמז לכך, שהם עוסקים - זה בלבן וזה בתכלת, וגם לא לכך שהם מופנים - זה לעוסקים בפרנסתם וזה לשקועים באהבת ה'. גם החשש, שישכחו לקיים מצווה בזמנה, אין לו אסמכתא בפרשה, שכן לשון זכירה שבפסוקיה אין עניינה "שלא לשכוח" מרוב טרדה או מחשבה. שמא מותר לנו לנסות ולפרש את היחס שבין שני הפסוקים בדרך שונה.

 

כבר הטעמנו בדברינו הקודמים, שהתורה מתווה לפנינו בפסוקים אלה את דרך ההתקדשות. והנה, היא עושה זאת תוך הבחנה בין שני שלבים, שלב של "סור מרע" תחילה ושלב של "עשה טוב" אחרי כן.

 

 בשלב ראשון (פסוק לט) - נמנעת ההדרדרות לתהום הזנות.

 

 בשלב השני (פסוק מ) - נסללת המסילה אל "והייתם קדושים לאלקיכם".

 

תיבת 'למען' - המפרידה בין שני השלבים ומקשרת אותם זה אל זה - אינה באה כאן לציון התכלית, אלא לציון התוצאה: "למען תזכרו ועשיתם..." - אין להבינו כקשור אל תחילת פסוק לט:

 

וראיתם אותו וזכרתם... למען (כדי ש)תזכרו ועשיתם..., אלא יש להסבירו כקשור אל סופו של אותו הפסוק:

 

ולא תתורו אחרי... אשר אתם זונים אחריהם, למען (כן ש)תזכרו ועשיתם... והייתם קדושים...

 

במלים אחרות: כוונת שני הכתובים ניתנת בערך להיתרגם לניסוח זה: ראיית הציצית (ופתיל התכלת) תביא לזכירת המצוות לצורך עשייתך, ובכך תציל אתכם מלתור אחרי לבבכם ועיניכם ומלזנות אחריהם, כך ש - בהיעדר סרסורי עבירה, באין עוד שטן מפריע, תוכלו לזכור ולעשות את כל מצוותי ולהיות קדושים לאלקיכם! ולשון הפסוקים מסייעת לתפיסתנו, שכן בפסוק הראשון מודגשת הזכירה (=ההעלאה אל התודעה), והעשייה רק נלווית אליה:

 

"וזכרתם את כל מצות ה' / ועשיתם אותם";

 

ואילו בפסוק השני אין הזכירה אלא מעין שלב הכנה טפל ומשני:

 

"למען תזכרו / ועשיתם את כל מצותי ".

 

4. סגנון של דואליזם

אולם הכפילות המתמיהה הזאת - "וזכרתם... ועשיתם" / "תזכרו ועשיתם" - אינה "כפל הלשון" היחיד בפרשת ציצית. אדרבה, מי שאוזנו כרויה לדקויות שבסגנון יבחין, שבולטים בה ייתורי לשון וחזרות, תקבולות של מלים וניבים, במידה המצביעה בבירור על כך שיש כאן תופעה משמעותית.

 

נמנה כאן שמונה ביטויים, המצויינים ב"שניות" כזאת או אחרת:

 

1. ויאמר... לאמר (לז)

2. ועשו... ונתנו... (לח)

3. ציצית על כנפי.. על ציצית הכנף (לח)

4. וזכרתם... ועשיתם (לט)

5. לבבכם... עיניכם (לט)

6. תזכרו ועשיתם (מ)

7. וזכרתם ועשיתם... תזכרו ועשיתם (לט-מ)

8. אני ה' אלקיכם... אני ה' אלקיכם (מא)

 

ונציין בקצרה: ביחס לפריט הראשון: עשרות פעמים מצאנו בתורה את הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר", ולעתים קרובות מצאנו פעלים שונים -- אמר, דבר, צוה, נשבע, ועוד -- מצורפים ל'לאמר" אך הנוסחה 'ויאמר ה' אל משה לאמר" אינה מצויה אלא חמש פעמים בלבד.

 

וביחס לפריט האחרון: יש במקרא כתובים הרבה שנאמר בהם "אני ה' אלקיכם" בתחילת הפסוק או בסופו, אך יחיד הוא פרקנו במקרא כולו בכך, שהוא גם פותח בביטוי זה וגם מסיים בו.

 

תופעות אלה לא נעלמו, כמובן, מעיני פרשנינו, והם ביארו בדרכים שונות את הכפילויות ואת החזרות. רש"י - בעקבות המדרש - פירש את הכפל שבחתימת הפרשה; את דברי הנצי"ב לפריט השביעי שברשימותינו כבר למדנו לעיל; ור' מאיר שמחה הכהן עמד על נוסח ההצעה המיוחד שבתחילת הפרשה.

 

אולי ניתן לומר, שכל סגנונה של פרשה זו עומד בסימן המספר שתיים, בסימן של דואליזם; ודואליזם זה יפה גם לתוכנה, הכולל בין השאר:

- שני פריטי מצווה: הלבן והתכלת;

- שני סרסורי עברה: הלבב והעינים;

- שתי דרכים מנוגדות לחייו של אדם: דרך הזנות ודרך ההתקדשות.

לדעת הנצי"ב, כפי שראינו, הכתוב גם פונה אל שני סוגים של מקיימי מצוות ומדבר על 'שני אופני עבודת ה", והפרשן אף חוזר ומדגיש השקפתו זו ומבסס אותה בפנים שונות:

 

לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שווין: זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה, וזה לגמילות חסדים - והכל לשם שמים. וגם בתורה אין כל דרך לימוד שווה, וגם במעשה המצוות איתא בפרק כל כתבי (שבת קי"ח, ע"ב): "אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית". והיה מר זהיר במצות שבת ומר במצוות ציצית, והרי זה כדאיתא בירושלמי... ובמכילתא פרשת בשלח (פרשה ו, לשמות י"ד, לא): "תניא כל העושה מצווה אחת באמנה" כו'. ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת (י"א, ט) והלך בדרכי לבך - מה שלבו נמשך אחריו... ועל זה קאמר: 'או בדרך שתרצה' אפילו מה שאינו בכל מצוות התורה כלל, רק שהוא עושה לשם שמים ובדביקות באלקיו, הרי זה טוב? - על זה כתיב: "ולא תתורו אחרי לבבכם..."

 

קשה להכחיש, שדברי הנצי"ב 'ואם בא אדם לשאול... על זה אמר קהלת והלך בדרכי לבך, מזכירים את סיפור הסטודנט ואת התשובה, שנתן לו סרטר; ועם כל הדגשת 'להבדיל' בין הפילוסוף הנכרי האתיאיסט לראש הישיבה הגאון, מן הראוי לעמוד על השווה ועל השונה שבדבריהם. נראה לנו, שהיוצא מדברי הנצי"ב הוא, שלמרות איסור "ולא תתורו" אין החינוך לתורה ולמצוות עומד בסתירה מוחלטת לאידיאל האישיות האוטונומית, ובוודאי אין להסיק מפרשת ציצית, שיש לאלף בני אדם לאיזו הליכה בתלם סטנדרטית, תוך דיכוי כל נטיית לב אינדיווידואלית וכל גישה מקורית, נונ-קונפורמיסטית. אין הכתוב מגנה אלא את התרים אחרי... היינו הדוחים - כסרטר - כל הנחייה הטרונומית והמסרבים לקבל גם עול מלכות שמיים וגם עול מצוות. אך המקבלים על עצמם את עול המצוות כתשתית הטרונומית מחייבת, נותר להם כר נרחב להפעיל את כישוריהם ואת נטיותיהם, את טעמם ואת השקפותיהם - בקיצור: את אישיותם - באופן עשייתם את מצוות ה'. ההלכה מכירה ערכים חיוביים רבים, שמחוייבותנו להם אינה בבחינת "תורה אחת" לכל, אלא בבחינת "איש כמסת נדבת ידו"; יש מנהגות ויש מידת חסידות, יש לפנים משורת הדין ויש הידור מצווה, ועוד ועוד, ולא על כל אלה כופין. אך דווקא משום שאין כופין (ואפילו על מידת סדום), מחנכים ומתחנכים לקראת כל ה'ערכים' האלה ולקראת כל הראוי, הישר והטוב, - וזאת מתוך מגמה להצמיח אישיות אוטונומית, בת חורין, סגולית ומקורית בשמירת המצוות, אישיות ההולכת בדרכי לבה בעבודת ה'. תשובת סרטר לתלמידו ביחס לשאלה הספציפית ששאל - אולי אין היא סותרת את דרך התורה; הכללתה, היינו הכפירה בתקפותה של כל מערכת מצוות הטרונומית, היא הפוסלת את משנתו האקסיסטנציאליסטית.

 

ונדמה לנו, שביטוי קולע ונמרץ לתפיסה פדגוגית ועיונית זו נתן לפני כ- 90 שנה הרב ר' מאיר שמחה הכהן בספרו על הרמב"ם, אור שמח:

"...ונראה לי לבאר דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבנו ע"ה, דתורה אחת יהיה לכם כתיב, (אבל) וחיוב המצווה גבול יש לה, כמו נטילת אתרוג בניענוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיו"ב, ולכן לא כתבה תורה מידות רק ברמז... ולכן אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו... וכן בגאוה וכיו"ב, וכן לפנים משורת הדין וביקור חולים וקבורה וכו'... ונמצא מצוות תלמוד תורה אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכל זאת אינו נחשב למפריע מצוות ת"ת... וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו וכן לפי טוהר נפשו של אדם...

 

לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב ת"ת לכל ישראל ונתן תורת כל אחד בידו; ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה. לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזו האמיתית של ת"ת: קרא שמע בשחרית, קרא שמע בערבית - קיים והגית בה יומם ולילה, כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית - כבר קיים מצוותה; אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה, כל איש לפי ערכו ומהותו..."

 

הדגשנו משפטים אחדים בדברי הרב, משום שאנו רואים בהם את ההצדקה, ואף את התביעה, שהחינוך היהודי לא יכוון לגידול צבא של הולכי בתלם חדלי אישים וחסרי ייחוד רוחני, כי אם לעיצוב אישים אוטונומיים המחויבים לתורה ולמצוות ללא סייג ויחד עם זאת "מהלכים בדרכי לבותיהם" בעבודת ה' ומצטיינים ומדקדקים בתחומים ההולמים את נטיותיהם. המרכיב ההטרונומי של החינוך הדתי הוא תנאי לכל, אך המרכיב האוטונומי עשוי להתגלות כיסוד המכריע לדורות.

 

פרשת ציצית מפני מה קבעוה בקריאת שמע? - מפני שכל גופי תורת החינוך תלויים בה:

* מצוות ציצית, המדגימה את תחילת הדרך אל יעד האדם היהודי - להיות קדוש לאלקיו; * יציאת מצרים, אותו "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו", אותו מאורע היסטורי, שבו הפודנו מיד מלכים היה לנו לאלקים ואנו היינו לו לעבדים; כלומר בסיסן המשפטי, כביכול, של כל מצוות התורה;

* הרהור עבירה והרהור עבודה זרה, ההתמכרות לתענוג החושני והאלהת ההבל, שרק הן מרחיקות את האדם מאביו שבשמים, ואשר הן, מאז ומעולם, הופכות את החינוך להכרחי, לחיוני ולמלאכת קודש .

כן נראה לנו לברר את דברי רבי יהודה בר חביבא, שבהם פתחנו את מאמרנו.