לחץ כאן לתצוגת הדפסה

המדיינים במזרח הירדן - בימי משה

מחבר: זאב ח. ארליך

במדבר פרקים כ"ב-כ"ה, ל"א; יהושע פרק י"ג

מתוך: הצופה י"ח בתמוז, תשנ"ו

תוכן המאמר:
לזיהויו של צור ומשמעות הזיהוי, לביאור היחס שבין ישראל למדיין.

המדיינים במזרח הירדן - בימי משה

 

עם כיבוש מזרח הירדן על ידי ישראל, אנו מוצאים מנהיגים מדיינים מעורבים בפעילות המואבית נגד ישראל, בפרשת בלעם:
 
"ויאמר מואב אל זקני מדיין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו..." (במדבר כ"ב, ד);
"וילכו זקני מואב וזקני מדיין וקסמים בידם ויבואו אל בלעם..." (במדבר כ"ב, ז).
 
נמצאנו למדים כי לדעתם של המואבים היה לזקני מדיין קשר כלשהו עם בלעם (להלן). לדעת חז"ל נשלחו זקני מדיין דווקא אל בלעם מכיוון שמשה: "מנהיג שלהן במדיין נתגדל" (במדבר רבה כ', ד).
 
להלן נראה כי ייתכן שגם לבלעם היה פרק כלשהו של גידול בארצם של אלו - המדיינים. מלבד קללותיו-ברכותיו של בלעם, המצוינות בבמדבר כ"ד, הרי שהוא הציע הצעות נוספות
 
"וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן (=ותקראנה) לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן" (במדבר כ"ה, א-ב).
 
מתברר, כי לא רק בנות מואב היזנו את ישראל, אלא גם, בעיקר, בנות מדיין. מעשהו של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, היה כנגד בן שבט שמעון ובת נשיא מדיין:
 
"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל..." (במדבר כ"ה, ו).
"ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ושם האישה המוכה המדיינית כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדיין הוא" (במדבר כ"ה, יד-טו).
 
זאת ועוד:
 
"וידבר ה' אל משה לאמור. צרור את המדיינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדיין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור" (במדבר כ"ה, טז-יח).
 
ולאחר המלחמה במדיין, מתברר העניין באופן הברור ביותר:
 
"וישבו בני ישראל את נשי מדיין... ויקצוף משה... ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'" (במדבר ל"א, ט, יד-טז).
 
לאור הצעתו של בלעם לבנות מדיין, וגם לבנות מואב, להזנות את ישראל אחרי אלוהיהם, ציווה ה' את משה לצאת למלחמה במדיין:
 
"וידבר ה' אל משה לאמור. נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמור היחלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין לתת נקמת ה' במדיין... ויצבאו על מדיין כאשר צווה ה' את משה ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדיין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב..." (במדבר ל"א, א-ח).
 
תיאורה של מלחמה זו יבוא גם ביהושע י"ג, כא-כב:
 
"סיחון מלך האמרי אשר מלך בחשבון אשר הכה משה אתו ואת נשיאי מדיין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון ישבי הארץ. ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם".
 
דיוק בלשון הכתוב מגלה, כי אין מדובר כאן ביציאה למלחמה על אויב מרוחק וחמוש, אלא דווקא באויב קרוב ובלתי-חמוש. הלשונות "ויהיו על מדיין..." (במ' ל"א, ג) ו"יצבאו על מדיין..." (במ' ל"א, ז), מרמזים כי המדיינים הללו היו בשטחים שישראל כבשו קודם לכן מידי סיחון, המדיינים היו בתוכם ובקרבם. על ידי כך היה קל להם לשדל את ישראל ולהזנותם מחד-גיסא, ומאידך-גיסא היה לישראל קל "להיות עם מדיין" ו"לצבוא על מדיין", ללא כל קרב, במובן המקובל של המלה, וללא כל נפגעים. בן-שם מציין כי קרוב לוודאי ששטחי נדודיהם של מדיינים אלה היו במרחבי "ארץ המישור", במקורם שטחים מואביים (ומכאן הקשר ביניהם), שנכבשו על ידי סיחון, וממנו על ידי ישראל.
 
בעת שהיו שטחים אלה תחת שלטונו של סיחון, דאג מלך חשבון לקרב אליו את מנהיגי מדיין על ידי שמינה אותם למלכים-נסיכים-נשיאים באזור זה. לא בכדי מצורף שמו לתואר שהעניק להם:
 
"...נשיא מדיין... נסיכי סיחון יושבי הארץ" (יהושע י"ג, כא).
 
אם כן, חיו מדיינים אלו, ומנהיגיהם, ברמה ההררית שבין הארנון לנחל חשבון, ובערבות מואב, בשטחים שנכבשו בידי ישראל, והם המשיכו לחיות שם. פעילותם השלילית, במובן הערכי- מוסרי, הביאה ל"נקמת ה' במדיין".
 
עצתו של בלעם, למדיין ולמואב, הייתה, אם כן, חלק מפולחן של עבודת פעור שעיניינו גם "זנות מקודשת". ביטויים כמו "לאלוהיהם" ו"בעל-פעור" (במ' כ"ה, ב-ג), מדגישים מהות זו (וראה עוד להלן בעניין "ספר בלעם בר בעור" בתל סוכות). עבודה זו, ודרכה - ערעור חוסנו המוסרי של עם ישראל, היא היא העצה שיעץ בלעם למדיין ולמואב:
 
"...מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור..." (מיכה ו', ה).
 
בנות מדיין דווקא היו הפעילות העיקריות בתחום זה והבכירה שבהן הייתה כזבי בת צור, שהצליחה, מבחינתה, להזנות נשיא בית אב לשמעוני, את זמרי בן סלוא.
 
 
מיהו צור?
מיהי, אם כן, כזבי בת צור? הכתוב מציין את "זכות האבות" שלה, את צור אביה:
 
"...כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדיין הוא" (במדבר כ"ה, טו).
"... כזבי בת נשיא מדיין..." (במ' כ"ה, יח).
 
צור זה נזכר גם בין חמשת מנהיגי מדיין הנושאים בתארים "נשיאי מדיין", "מלכי מדיין", "נסיכי מדיין":
 
"ואת מלכי מדיין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב..." (במדבר ל"א, א-ח) (הנוכל לתאר את מלכי מדיין אלו בתלבושת המלכותית המתוארת בשופטים ח', כו, בימי גדעון: "...השהרונים והנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדיין..."?)
"...אשר הכה משה... ואת נשיאי מדיין ואת אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון יושבי הארץ. ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם" (יהושע י"ג, כא-כב).
 
לכאורה, היה צור שווה-מעמד לשאר ארבעת המנהיגים, כפי שחז"ל מציינים:   
 
ומה תלמוד לומר "חמשת מלכי מדיין"? מגיד הכתוב שכשם ששוו כולן בעצה אחת, כך שוו כולן בפורענות (ילקוט שמעוני במדבר לא, "אותם ואת פנחס").
 
אולי אף היה צור רק "מספר 3" בין המנהיגים הללו, מעין "צור - מס' 3 בין שווים", שהרי הן בבמדבר (ל"א, ח) והן ביהושע (י"ג, כא) הוא נזכר רק במקום השלישי.
 
אולם, מעבר לתארים השווים לצור ולשאר הארבעה, הרי שלצור יוחד תואר נוסף:
 
"...ראש אומות בית אב במדיין הוא" (במ' כ"ה, טו).
 
אשר על כן, נראה לנו כי את רשימת חמשת מלכי-נשיאי-נסיכי מדיין אלו יש להבין באופן שונה. אין להבין את הרשימה כמציינת דרגת-שוויון ביניהם, בבחינת "צור - שווה בין שווים", שהרי חז"ל יודעים לציין שוויון דווקא עם שינוי הסדר: משה ואהרן בשמות ו', כו מול שמות ו', כז (ילק"ש וארא קעט). בנות צלפחד בבמדבר כ"ז, א מול במדבר ל"ו, יא (ילק"ש סוף במדבר).
 
אלא במעין סדר עולה עד לשיא וממנו - הסדר יורד. כלומר, אוי ורקם, המצוינים לפני צור, נמוכים הם ממנו בדרגת חשיבותם, וכן נמוכים ממנו גם חור ורבע, המצוינים אחריו. צור, המצוין, אמנם, שלישי, אך מצוין במרכז הרשימה, דווקא הוא מוגדר "ראשון בין השווים". משל לאדם חשוב, שאינו יושב בראש השולחן, אלא במרכזו. תיאור חשיבות היושבים עולה בסדר מקצה אחד של השולחן כלפי המרכז, וממנו פוחתת חשיבות היושבים, עד לקצהו האחר. בדרך זו הסביר הרב ראובן מרגליות את המעשה ב"רבי אליעזר", המובא בהגדה של פסח:
 
"מעשה ברבי אליעזר, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
 
ומסביר הרב מרגליות:
 
וכדרך ההסיבה שהגדול מיסב באמצע, שני למעלה ממנו, שלישי למטה הימנו (ברכות מ"ז ע"ב), היסב אז רבי אלעזר בן עזריה, הריש מתיבתא, באמצע, ולמעלה ממנו - ר' אליעזר ור' יהושע, ולמטה ממנו - ר' עקיבא ור' טרפון...
 
ובדומה לו הסביר את העניין גם הרב לייבוש חריף צינץ מפלוצק, בהגדה של פסח עם פירושו "ברכת השיר":
 
ונראה דאפשר שזכר שהיו מסובין, וסנהדרין כחצי גורן עגולה, ועל דרך זה היו מסובין, נמצא שר' אליעזר יושב בצד זה, סמוך לו ר' יהושע, וכו' נמצא שר' טרפון מיסב בצד השני של חצי העגולה, וא"כ קדם (את) ר' עקיבא בצד שכנגדו...
 
נמצאנו למדים כי צור, אביה של כזבי, הוא הוא דווקא "ראשון בין שווים" במדיין, ונוסף לכל התארים של ארבעת המנהיגים שאיתו, הוא מכונה גם "ראש אומות בית אב במדיין".
 
סיוע לדברינו על היותו של צור הגדול שבמנהיגי מדיין, מצאנו בבמדבר רבה (כ"א, ד):
 
ראש אומות בית אב - להודיעך עד היכן נתנו המדיינים עצמן - שבת מלך הפקירו... צור - גדול מכולם, מלך הוא, והפקיר את בתו, מי לא היה מפקיר? ולפי שבזה את עצמו ופרסם את בתו בקלון, גרעו הכתוב וכתבו שלישי, אבל הוא - מלך שבכולם...   
 
(פרק מתוך הספר "מזרח-הירדן במבט יהודי" שרואה אור בימים אלה בהוצאת המחבר).