לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בראשית יט: חטא סדום

מחבר: רינה בויאר

מכלול, גיליון י', 1995

בראשית יט: חטא סדום

 

"רבי אומר: אין לך בכרכים רע כסדום..." (ב"ר פר' מא')
 
לפי פשט הכתוב בפסוקים המתארים את ביקורם של המלאכים בסדום, הרי חטאם של אנשי סדום היה אי הכנסת אורחים.
"ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית... ויקראו אל לוט ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה. הוציאם אלינו... ויצא אליהם לוט... ויאמר: אל נא אחי תרעו..." (בראשית י"ט, ד-ה)
המדרש מתאר את האמצעים שננקטו לבל יבואו עניים, ויש לברר, אם חטאם היה אי הכנסת אורחים, מה היחס בין החטא והעונש: "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה"?! (שם יט,יג)
 
וכבר תמה על כך בעל העקידה (פר' וירא שער עשרים) וז"ל:
 "הנה עדיין יש להקשות, שכל זה איננו שווה שיידונו בדין החמור ההוא, כי כמה פעמים חטאו ישראל בבלתי השוות מידותיהם, ביותר קשה מזה: מגזל וחמס ומכל מיני משחית אשר צעקו מהם הנביאים עם היותם מלמדים ומוכיחים אותם יום יום ולא נענשו על זה האופן. והנביא עצמו אומר באיכה: 'ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום' וכו' (איכה ד, ו). והוא פלאי".
 
הגדרת החטא (הסיבה לעונש)
השאלה, מה היחס בין החטא לעונש, מעסיקה פרשנים שונים. רש"י וספורנו נותנים לכך ביטוי בהתייחסם ללשון הכתוב בפסוק כ"א:
"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי."
לאור דבריהם, ניתן לנסח שאלת רקע: מה הצורך בירידה לראות את חטאם. אם חטאו חטאים חמורים בפועל, מגיע להם עונש על כך. ואם לא חטאו עדיין בפועל ממש, מה תגרום הירידה?
 
רש"י:
"ארדה נא - לסוף מעשיהם."
ספורנו:
"ארדה נא - ארד לסוף תכלית רשעם, שהוא מוכן לצאת מרעה אל רעה, כעניין הבה נרדה".
 
הירידה, לפי פירושים אלו, היתה ירידה לסוף דעתם.
 
השורש 'ירד' מופיע בעניין דור הפלגה:
"וירד ה' לראות..." (בראשית י"א, ה')
 מבהיר הספורנו:
"הנה לשון ירידה לראות, יאמר על הא-ל יתברך כשאין העניין אז ראוי לעונש, אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף העניין, כבן סורר ומורה, שאמרו ירדה תורה לסוף דעתו, וכן היה עניין סדום... כי אומנם לא היה רשעם אז יותר משאר האומות כדי לעונשם בעולם הזה, זולתי בעניין האכזריות נגד עניי עם, שהיה נמשך ממנו קלקול גמור בסוף."
 
(בעניין בן סורר ומורה יש לבאר, שאין הוא נהרג מטעם 'הקם להרגך השכם להורגו', אלא טעמו, כיוון שסופו להתרגל לצרכים שאין ביכולתו להשיגם בדרכי יושר, יצטרך ללסטם את הבריות, ומאחר ומועד הוא לקלקול מוטב ימות זכאי ולא חייב.)
 
לפי פירוש ספורנו, בזמן שבי"ד של מעלה דן בעניין סדום לפי מעשיהם, לא הגיע להם עונש חמור. אלא במעשיהם היה יסוד רע שטמן בחובו קלקול שורשי, והוא הדורש את חומרת העונש.
 
ולפי זה צריך באור מהו אותו קלקול היכול להגרם מהתאכזרות לעניים?
 
בפרשת לך לך נאמר:
"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד". (י"ג, יג)
 
מפרש רש"י:
"רעים - בגופם, וחטאים - בממונם, לה' מאוד - יודעים ריבונם ומתכוונים למרוד בו".
 
רבנו בחיי:
 ואנשי סדום רעים - בממונם, שנאמר 'ורעה עינך באחיך האביון'. חטאים - בגופם, וכן הוא אומר 'וחטאתי לאלקים'. (בראשית ל"ט, ט)
לה' - זו ברכת ה'.
מאוד - זו שפיכות דמים, שנאמר 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד.'
 
כיצד באו לידי ביטוי חטאים אלו?
"הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה." (יחזקאל ט"ז, מט)
 
"ותגבהינה ותעשנה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי". (שם נ)
 
פירש רש"י:
"ותגבהינה היא ובנותיה - כמו שמפורש באיוב, ארץ ממנה יצא לחם וכל העניין עד שאמרו נשכח תורת רגל מארצנו שאין באין אלא לחסרינו."
 
ובאיוב:
 "פרץ נחל מעם גר, הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו". (כ"ח, ד)
 
"ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש". (שם ה)
 
פירש רש"י:
"פרץ - על סדום ועמורה, נחלי אש וגפרית.
מעם גר - ממקום שהוא נובע וניגר.
הנשכחים מני רגל - אלו אנשי סדום ששיכחו תורת רגל אורחים מארצם שהיו משכיבים האורח במיטה, אם היה ארוך יותר מקטעין רגלו, ואם היה קצר מאריכין אותו. כך מפורש באגדה.
דלו - על ידי פריצת נחל, זהו 'מאנוש נעו'."
 
בפסוק מ"ט מדובר על אי מתן צדקה, ובפסוק נ' נאמר: "ותעשינה תועבה", ומהי התועבה? האכזריות לאורחים.
 
מטרתם, לפי רש"י, היתה למנוע מן האורחים לבוא לסדום. מטרה זו היא שהביאה ליצירת מסגרת חוקים משונים ואכזריים, המכונים חוקי סדום. יצירת חוקים אלו, והחיים על פיהם, מוגדרים על ידי רש"י ורבנו בחיי כמרידה בקב"ה.
 
אם כן, לפנינו עם שחטאיו היו מרידה בה', מניעת צדקה, גילוי עריות ושפיכות דמים. רשימה זו של חטאים, לא היה בה די כדי להביא עליהם את עונש ההשחתה, שהרי הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית י"ג, יג), נאמר לפני בואו של לוט לסדום. השאלה היא, מה התחדש בתקופת לוט שהכריע להענישם?
"ויאמר ה': זעקת סדום ועמורה כי רבה... ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי".(בראשית י"ח, כ-כא)
 
רמב"ן:
 "היא זעקת העשוקים, יזעקו וישוועו מזרוע רשעתם."
 
צעקת העשוקים גורמת למידת הדין להזדקק ולדון. ובדומה לכך כותב רש"י בפרשת המבול, על הפסוק: "ויאמר אלקים: קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס" -
"לא נכתב גזר דינם אלא על הגזל". (ו', יג)
 
בדור המבול נגזר דינם על החמס. ובסדום, צעקת העניים, היא הדורשת את כתיבת גזר הדין.
 
רש"י במקום מביא את המדרש: "הכצעקתה, צעקת ריבה אחת שנהרגה בגלל מיתה משונה על שנתנה מזון לעני." וקשה, מעשה אחד, גם אם הוא נורא, הצעקה היוצאת ממנו גורמת לדין חמור כל כך לכלל?!
 
אולי לכן אומר הקב"ה: "ואראה". יש צורך לבדוק אם הקלקול הוא פרטי, של יחידים, או קלקול כללי. כדברי הרמב"ן:
"ארד ואראה אם כולם חטאו בהם."
 
הספורנו מפרש על הפסוק הנ"ל:
"עשו כלה - עשו כולם".
 
וכן רבנו בחיי:
 "ארדה נא ואראה אם כולם חטאו, ואם לא, אדעה מי החוטאים."
 
"טרם ישכבו ואנשי העיר... נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה." – כל העם בסדום מקטן ועד גדול היו בדעה אחת בהתנהגותם עם המלאכים, אורחי לוט, ובזה הראו שהמעשה שעשו לאותה ריבה, נערה, הוא לא מעשה של יחידים, אלא מעשה ראוי הוא לכל אנשי העיר. וכלשון הספורנו במקום: "אראה לכולם, זה בפועל. בהתגלות לבם שיתקוממו על לוט המתנדב."
 
 
"הכצעקתה הבאה אלי, עשו".
 רש"י:
"הכצעקתה - של מדינה, הבאה אלי עשו - וכן עומדים במרדם, כלה אני עושה בהם."
 
כל תושבי סדום, מנער ועד זקן, הוכיחו בפועל את אכזריותם לאורחים. קלקול זה, של התנהגות אכזרית לאורחים, שיצא מן הכוח אל הפועל אצל כל אנשי סדום בביקור המלאכים, הוא הגורם המזמן לענישתם. שליחת המלאכים לסדום לפי המפרשים הנ"ל, מטרתה לבדוק, או להראות לעולם את עומק הקלקול והיקפו.
 
בדיקה זו היא תוצאה של "זעקת סדום ועמורה כי רבה". זעקת העשוקים היא החידוש בימי לוט, והיא הגורמת למידת הדין להזדקק ולדון. מה יש בה, בזעקת העניים ומדוע בלעדיה דינם של אנשי סדום אינו נגזר?
 
התשובה לשאלה זו מצריכה ברור מקדים על מהות החטא.
 
 
המניע לחקיקת חוקי סדום
התנהגותם של אנשי סדום לא היתה מקרית ומזדמנת. היא עוגנה במערכת חוקים, שחייבו את כל תושבי סדום (דוגמאות לחוקים, עיין סנהדרין ק"ט ע"ב).
 
ממה נבעה אכזריותם של אנשי סדום לאורחים, עד כדי חקיקת חוקים אכזריים שזכו לכינוי 'חוקי סדום'? או לחילופין ניתן לשאול, מה ההשחתה שנגרמה באנשי סדום מהחוקים שהתוו את דרכם, השחתה שחייבה ענישה קשה כל כך?
 
בביאור הפסוקים ביחזקאל ט"ז, אומר רש"י:
"ותגבהינה היא ובנותיה... עד שאמרו: נשכח תורת רגל מארצנו שאין באין אלא לחסרנו".
 
היינו, התנהגותם נבעה ביסודה מסיבה הגיונית, מחשש מהפסד שיגרם להם על ידי הכנסת אורחים, ולא מרשעות ואכזריות. לפי דברי רש"י נראה, שעצם הקלקול במעשים דרש עונש.
 
וכך מסביר בעל עקידת יצחק:
 "שכל עצמן היה לבטל האכסניה מביניהם ושלא יבואו לשם משום מקום בעולם וזה... הכתוב: 'ואנשי סדום רעים וחטאים.'" (פר' וירא שער עשרים)
 
אונקלוס:
"בישין בממוניהן וחייבין בגופם. הנה כי עיקר רעתם היה בעניין ממונם, כי הוא מה שרצו בעצם, אמנם מה שנבלו עצמם לחטוא בגופם בדבר הנבלה הזאת... יחסו למלת חטא, למה שהוא אינו להם אלא במקרה ובמשגה... והכוונה ששמו להם כן לחוק ולנימוס".
 
בעל העקידה רואה גם הוא את עיקר חטאם בשמירה על רכושם. חששם פן האורחים הבאים לסדום ימעיטו ממונם הביאם לחוקק חוקים שימנעו מהזרים לבוא, ואילו את חטאם בגופם מייחס הוא למקרה ולמשגה.
 
המלבי"ם, בפרשו את הפסוקים ביחזקאל, מצביע על גורם שונה לענישה. לדעתו חוסר ההצדקה להתנהגותם הוא הוא חטאם העיקרי הגורם לענשם, ואילו היתה להם סיבה סבירה לכך יתכן שענשם היה אחר.  
 
"הנה זה היה עוון סדום, העוון שעליהם היו ראויים לעונש, היה על מצוות שבין אדם לחברו, מה שיד עני ואביון לא החזיקה וזה היה עוון סדום, שהעוון, הוא מה שמעווה במזיד בעצת שכלו, כי לא עשו זה מפני הדוחק, כי היה להם גאון שבעת לחם, ולא מפני שלא היה להם שלום, שאז יאצרו אוצרות בר ולחם ליום קרב ומלחמה וימי מצור, כי שלוות השקט היה לה ובכל זאת יד עני ואביון לא החזיקה מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם, שהיה הנימוס אצלם שלא להיטיב עם דל וחסר לחם.
 
ותגבהינה - ומפני גבהות לבם עשו תועבה לפני, ועל כן 'ואסיר אתהן כאשר ראיתי', בעת שראיתי מעשיהם. כמו שנאמר, 'ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו', שהוא על מה ששלח מלאכיו לראות, ואז עשו תועבה לפני. מה שרצו לבוא עליהם במשכב זכר, שקרוי תועבה, אז הסירותי אותם והפכתי משורש עריהם".
 
מדברי המלבי"ם נראה בברור שחוקקו חוקים רעים לא מתוך צורך, אלא מתוך בחירה. ואף על פי כן אי אפשר היה להעניש את הכלל, אף לא מדין בן סורר, אלא היו צריכים לשליחות המלאכים כדי לגרום להם להיכשל מרצונם בעוון תועבה. וכנאמר בפסוק: "מנער ועד זקן", כל תושבי סדום, הכלל כולו נמשך לתועבה, ומכיוון שבן נח מוזהר על העריות, לכן הגיע להם עונש.
 
לרבנו בחיי דרך שונה בהבנת פרשת סדום, לא מדין בן סורר ענשו אותם, אלא קלקול ההרגשות הטבעיות שבאדם הוציאו אותם מכלל בני אדם, ולכן עונשם בהשמדה. כבר הבאנו לעיל מדבריו, שהיו חטאים בכל המידות הרעות, וז"ל:
 
"אבל נגמר דינם בעוון שהיו מואסים את הצדקה ולא היו משגיחים על ענייהם ועל רעיהם שהיו מוטלים ברעב... ולפי שהיו תדירין בחטא הזה לכך נגמר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה, והיו אכזריים בתכלית, ואף על פי שלא ניתנה התורה עדיין, הינה הצדקה מן המצוות המושכלות, ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב, והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו, על אחת כמה וכמה על מי שהוא מאומתו ודר עמו בעיר אחת, ועל כן איבדן השי"ת לאנשי סדום שהיו מונעים אותה צדקה, ולקח ניקמת העניים."
 
למדנו מפירושו, שאילו אנשי סדום היו נוהגים כלפי עניי עירם כראוי בענייני הצדקה, לא היו נחשבים מתועבים. וכך משתמע מפירוש רש"י ביחזקאל לעיל, שיחסם לעניים הזרים נבע ממניע הגיוני, והוא הצורך להגן על רכושם שלא ירבו עליהם עניים. הביטוי ההתנהגותי שנתנו לחששם היה כרוך במעשים אכזריים.
 
 
חוקי סדום, למי יועדו?
אנשי סדום התקינו תקנות המחייבות התנהגות אכזרית. תקנות אלו, האם התייחסו לכלל העניים, כולל אנשי עירם, או רק לעניים אשר באו מחוץ לסדום?
 
רש"י סובר, שהיות והמקור לחקיקת החוקים היה שמירה על רכושם, הרי שהתקנות היו לעניים זרים. רבינו בחיי והמלבי"ם גורסים, שהתקנות חלו על כלל העניים ללא הבחנה.
 
אי בהירות זו ביחס לתקנות סדום מופיעה כבר במדרש.
 
"א"ר לוי: אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של ריבה אינו מניח אותי מלשתוק. מעשה בשתי נערות שירדו לשתות ולמלאות מים, אמרה אחת לחברתה, למה פניך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותיה וכבר היא נטויה למות. [כך אמרה על עצמה.] מה עשתה חברתה, מלאה את הכד קמח והחליפו, נטלה זו מה שביד זו, כיון שהרגישו בה נטלוה ושרפוה." (בראשית רבה, פר' מ"ט)
 
מפרש "עץ יוסף": "ושרפו אותה - לפי שחוק חקקו שלא להחיות את העניים." מלשון המדרש משמע שהנערות היו חברות. ומדובר באנשי סדום.
 
בילקוט שמעוני:
"רבי יהודה אומר הכריזו בסדום: כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון יישרף באש. פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליה נפשה. מה היתה עושה? בכל יום כשהיתה יוצאה לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני. אמרו, מאין חי העני הזה. וכשידעו בדבר הוציאוה לישרף. אמרה, ריבון העולמים עשה משפטי ודיני, ועלתה צעקתה לפני כיסא הכבוד. באותה שעה אמר הקב"ה: ארדה נא ואראה, אם צעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום, אהפוך יסודותיה למעלה. 'הכצעקתם' אינו אומר, אלא 'הכצעקתה'. ואית דמפקין בהאי לישנא: א"ר לוי, אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של אותה ריבה וכו'."
 
לשון המדרש 'ואית דמפקין בהאי לישנא' (יש שמוציאים בלשון הזה) דורש הבהרה. מדוע ממשיך בעל הילקוט במדרש נוסף ולא מסיים את המדרש במלים: ויש סוברים שאין המדובר בבתו של לוט, אלא בנערה כלשהי.
 
נראה לומר, שההבחנה העיקרית בין המדרשים אינה בזיהוי הנערה הרחמנייה, האם היא בתו של לוט או נערה אלמונית, אלא בזיהוי העני. לפי לשון הילקוט נראה, שמדובר בעני שבא לסדום ואינו מקומי. לפי מדרש רבה מדובר בחברות, תושבות סדום.
 
הבחנה זו מתקשרת למחלוקת שהובאה לעיל והנובעת מהשאלה מה הסיבה לענשם.
 
 
מהות החטא
רבנו בחיי והמלבי"ם השתמשו במונח 'תועבה' בבואם להגדיר את מעשי סדום. רבנו בחיי הגדיר כתועבה את ההתנהגות כלפי עניי עירם, שנהגו בהם באכזריות, "שהיו מואסים את הצדקה... ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב... ואינו מרחם." (שם) התנהגות זו היא נגד הטבע והמושכלות, והיא שינוי ועיוות בטבע היסודי והבסיסי שבאדם. עיוות זה הביא עליהם עונש השמדה בדומה לדור המבול, שעליהם הכתוב אומר: 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ' (בראשית ו, יב).
 
יש הבדל בין התייחסותו של רבנו בחיי לאכזריות אנשי סדום, לבין התייחסותו של רש"י. לדעת רש"י, תאוות הממון גררה חקיקת חוקים. החיים על פי חוקים אלו הפכה את אנשי סדום לאכזריים, לכן מביא רש"י את המדרש: "צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני." לומר, שתאוות הממון גרמה לקלקול המידות עד כדי אכזריות ממש, הכוללת אף פגיעה פיסית. לדברי רבנו בחיי זו הימנעות מלחוס על העניים. התאכזרות במקום חמלה. כלומר, קלקול בטבע האנושי המונע מהאדם לרחם על שכנו העני.
 
המלבי"ם הגדיר כתועבה את רצונם לעשות במלאכים משכב זכור. בעניין משכב זכור, נאמר:
 "תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא כ', יג).
 
[סוג העונש הנלמד מהמלים 'דמיהם בם' הוא סקילה. נאמר, כי איש איש אשר יקלל אביו ואמו... דמיו בו' (שם כ', ט) ופירש רש"י: 'דמיו בו, זו סקילה.' ואכן תושבי סדום עונשם היה בסקילה, כפי שנאמר "וה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים." (בראשית י"ט, כד)]
 
המושג "תועבה" מתפרש הן על פי רבנו בחיי והן על פי המלבי"ם כהתנהגות שמשנה את טבע בריאתו של האדם. נוכל לראות שמחלוקת זו קיימת גם בין מפרשי המשנה.
 
'ארבע מידות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום.
שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ.
שלי שלך, ושלך שלך - חסיד.
שלך שלי, ושלי שלי, רשע." (אבות ה',י')
 
ר"ע מברטנורה:
"שלי שלי ושלך שלך - איני רוצה להנותך והלוואי שלא תהנה אותי. ויש אומרים זו מידת סדום - קרוב הדבר לבא לידי מידת סדום, שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחברו נהנה והוא אינו חסר, לא ירצה להנות את חברו, וזו היתה מידת סדום שהיו מתכונים לכלות הרגל מביניהם. ואף על פי שהיתה הארץ רחבת ידיים לפניהם, ולא היו חסרים כלום.
שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ, שנהנה ומהנה בשווה וזהו ישובה של הארץ."
 
כפי ששלי שלך הוא ישובו של עולם, כך שלי שלי, שהיא מידת סדום, מבטל ישובו של עולם, אף על פי שמתחילה היתה סיבה להתנהגותם כלפי זרים, ההרגל להימנע מלעזור לעני זר הביא להתנהגות זו גם ביניהם, וזה ביטולו של היישוב.
 
היכין בפירושו למשנה:
 "ארבע מידות באדם: לאו בצדקה קמיירי (מדובר), שחייב בה. רק במשא ומתן ובגמילות חסדים איש לרעהו בטרחת הגוף ובסיוע ממון, שלרוב יכול להתנצל מצד הפועל או הפעול או מצד הפעולה." (פיסקא ע"ד)
 
המשנה, על פי פירושו של היכין, עוסקת בהנהגות שבין אדם לחברו, שאינו מצווה עליהם ולכל דרך שיבחר לנהוג תהיינה לו הצדקות ותירוצים. ובהמשך:
"שאף על גב שמשווה רעהו לעצמו, כמ"ש ואהבת לרעך כמוך, על כל פנים, על ידי התנהגות שלו תתבטל האהבה שבין אדם לחברו, כבסדום שמנעו רגל אורחים מביניהם אף שידעו שימדדו להם במדינתם כמידתם. ויצאו מרעה אל רעה להתאכזר גם על עניים." (פיסקא ע"ז)
 
מפירושו של ר"ע מברטנורה לומדים מדוע נענשו באובדן. הם ביטלו ישובו של עולם ולכן בטלו מיישובו של עולם, מידה כנגד מידה.
 
פירושו של היכין מקביל לפירושו של רבנו בחיי. על כל פנים נפסקה ההלכה (בבא בתרא, י"ב, ע"ב; נ"ט, ע"א), שכופין על מידת סדום. היינו, כאשר רוח הדברים במצב כלשהו תואם את האמור במשנה, ומדובר במקרה של: "זה נהנה וזה אינו חסר" והטיעונים משדרים מסר של: שלי שלי ושלך שלך, מגדירים זאת כמידת סדום וכופים על בעל הדין ביטול דעתו, היות ומידה זו מובילה לרעה מרובה, כמבואר.
 
 
סיכום
נמצאנו למדים מדין בן סורר ומורה, ומעניין אנשי סדום, שקיימת הנהגה בעולם שכל מי אשר במעשיו מונח היסוד לקלקול הטבע האנושי או סדרי החברה התקינה, אחת דתו להיכחד.
 
ההתייחסויות השונות של הפרשנים בעניין חטאם של אנשי סדום, נובעת מהתלבטותם בהגדרת הקלקול. האם הוא בגדר עיוות הטבע האנושי או עיוות סדרי החברה.
 
רבנו בחיי והמלבי"ם סוברים שלא ריחמו אף על עניי סדום ולא היתה להם סיבה סבירה להתנהגותם. אכזריותם, שכל מטרתה היתה התאכזרות, היא עדות לעיוות האנושיות הטבועה באדם. המעשה בשתי הנערות המובא במדרש רבא תואם תפיסה זו.
 
המדרש פותח:
"אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של ריבה אינו מניח אותי מלשתוק".
 
היינו, הקב"ה עדיין יכול להבליג, אך הדין שפסקו אנשי סדום עצמם, כדברי העץ יוסף במקום: "חוק חקקו שלא להחיות את העניים." דין זה פעל כבומרנג לרעתם, הוא שגרם לנערה לזעוק, והזעקה, זירזה את הכרעת הדין.
 
פירושם של רש"י ובעל העקדה תואמים את האפשרות השנייה בהגדרת הקלקול, עיוות סדרי החברה, שבא לידי ביטוי ביצירת מסגרת חוקתית כלפי הזרים, המחייב התנהגות אכזרית. המדרש המובא בילקוט שמעוני על פלוטית, בתו של לוט, תואם גישה זו, שהרי נענשה עקב גילוי יחס אנושי כלפי עני זר. נורמה התנהגותית זו חייבה ענישה, בכל זאת לא נחתם דינם עד שפרצה הצעקה.
 
העיוות, בין אם היה בטבע האדם או בסדרי החברה, הפך את החיים בסדום לבלתי נסבלים עבור העניים והזרים. אך כדי להענישם, הצעקה היתה הכרחית. הצעקה לעזרה משמים של מי שרוצה לנהוג אחרת, כפי הדין הטבעי והאנושי ואינו יכול, מפני שדין סדום אינו מאפשר זאת, ואין בכוח האנוש להילחם ולהחזיר המצב לתיקנו.
 
צעקתה של פלוטית בת לוט, שהקב"ה ידון את דינה, היא שזירזה את גזר הדין, כפי שצעקת העשוקים בימי המבול חתמה את דינם. כדברי רש"י: "לא נחתם דינם אלא על הגזל." הגזל גורם לעשוקים לזעוק בזמן שאין בארץ גורם שיחוש לעזרם ויציל עשוק מעושקו וצעקה זו פונה כלפי מעלה בבקשה ובדרישה לדאוג לסדר הטבעי.
 
בעל העמק דבר מסכם תפיסה זו:
 "זעקת סדום, היינו זעקת עשוקים מזרוע רבים... והוא טעם שראוי למהר עונשם, כמשכ' התוס'... שממהרין לצועק יותר ממי שאינו צועק." (בראשית י"ט, כ)
 
וסימוכין לדעה זו נמצאת בגמרא במסכת גיטין:
 
"מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו שוליא דנגרי הוה, (פירוש רש"י: לא היה רבו לתורה אלא לאומנות נגרים) פעם אחת הוצרך (הרב) ללוות, אמר לו (השוליא): שגר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלושה ימים. קדם ובא אצלו (רבו לשוליא) אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: (השוליא לרבו) אני פטרתיה (שלחתיה) לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו: (רבו לשוליא) מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו: (רבו לשוליא) כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה. הלך הוא (השוליא) ונשאה. כיוון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו (השוליא לרבו): בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותים, והוא (רבו) היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נחתם גזר הדין. (נח, ע"א)
 
ממעשה זה רואים אנו, שמצב שנעשה כולו על פי דין, אבל נעשה ברמאות, שכן גרשה בטעות, ובתכנון זדוני של השוליא, וגרמה לבעלה לשעבר לחוש חסר אונים, ופגוע מכפיות טובה של תלמידו. הורדת הדמעות, זו היא הצעקה כלפי מעלה על העוול. ועל זמן זה, של הורדת הדמעות נאמר בגמרא, נחתם גזר הדין.
 
הרב יעקב עמדין בחידושיו על מסכת גיטין בסוף המסכת אומר: "ונחתם גזר דינם, מכאן נראה ברור, שיש עוון שאינו מפורש ומבואר בשום מקום, והוא חמור מאד ושנוא בעיני המקום יותר מעברות חמורות להעניש הרבים בעבורו, בשביל שאין חוששין לו כלל, עם היותו מתנגד לשכל, והוא מפני שהיה דבר מתמיד בפרסום בכלל: דסני לך לחברך לא תעביד."