לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נהרות גן עדן - פשר סיפור גן עדן והשתקפותו במקרא

פשר סיפור גן עדן והשתקפותו במקרא

מחבר: הלל גרשוני

בראשית ב', י-יד; דברים י"א, י-יב; יחזקאל ל"א; יחזקאל מ"ז

מקור ראשון, ט מרחשוון תשס"ו 10.11.05
[בהשמטות]

תוכן המאמר:
הקדמה
חלק א - "נָשְׂאוּ נְהָרות ה', נָשְׂאוּ נְהָרות קולָם"
"וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן"
איה הגן?
"כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"
"לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא"
"הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן"
תיזה, אנטיתיזה, סינתיזה
חלק ב - "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוב"
"וְכֶסֶף וְזָהָב לא יַרְבֶּה לּו מְאד"
"אֵל אָנִי"
"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה"

תקציר: סיפור גן עדן מפורט בספר בראשית, אבל יש לו השלכות בסיפור סדום, מצרים ובבל. הרעיון הבסיסי של סיפור גן עדן הוא המאבק הפנימי של האדם ברוב מים שהוא חי עליהם, בזהב שיש לו - אל מול חיים צנועים, בהם עומד האדם מול הא-לוהים ומשעבד ליבו לכוחו.

מילות מפתח: כרובים, ארץ מצרים

נהרות גן עדן - פשר סיפור גן עדן והשתקפותו במקרא

 

הקדמה

"הפוך בה והפוך בה, דכולה בה". אם על כל התורה נאמרה מימרא זו, על אחת כמה וכמה ראויים הדברים להיאמר על הפרשות הראשונות של ספר בראשית, אשר רב בהן הנסתר על הנגלה, והן אפופות סוד והוד קדומים. וביותר אמורים הדברים כלפי פרשות הבריאה וגן העדן, אשר בכל עיון ועיון שבהם ניתן לטעום כמה טעמים, וכל פסוק שבהן מתפוצץ לכמה חלקים. בעיוננו הפעם נעסוק בכמה פסוקים הנראים שוליים לכאורה בפרשת גן העדן, וננסה לדלות מהם מים עמוקים[1].

חלק א - "נָשְׂאוּ נְהָרות ה', נָשְׂאוּ נְהָרות קולָם"

"וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן"
במהלך תיאור גן העדן, מתארת לנו התורה בכמה פסוקים את הנהרות היוצאים מן הגן:
 
וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן לְהַשקות אֶת הַגָּן, וּמִשּם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשים.
שם הָאֶחָד פִּישון, הוּא הַסּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשר שם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוב, שם הַבְּדלַח וְאֶבֶן הַשּהַם.
וְשם הַנָּהָר הַשּנִי גִּיחון, הוּא הַסּובֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּש.
וְשם הַנָּהָר הַשּלִישי חִדֶּקֶל, הוּא הַהלֵךְ קִדְמַת אַשּוּר
וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. (בראשית ב', י-יד)
 
מה טעם מרחיבה כל כך התורה בתיאור דבר זה? וכי ידיעת הארצות באה ללמדנו התורה, עד שתפרט בכל מקום ומקום הנזכר בה את הנהרות היוצאים ממנו, את מהלכם ואת טיב הארצות בהן הם עוברים?

ניתן היה לענות על שאלה זו, בכך שהכתוב מבקש למסור לנו את מקומו הגיאוגרפי של הגן. מבקשת התורה למסור לנו היכן נמצא הגן, וזאת לפי עדות ברורה: אנו מכירים את הנהרות היוצאים מהגן (ואם לא - ודאי שהכרת הארצות אשר הם סובבים תודיע לנו זאת); לכשנחפש ונמצא אותו מקור משותף להם, אותו נהר אשר מתפרד לארבעת הראשים הללו - נדע היכן הוא גן העדן.

איה הגן?
אך כאשר נתור ונחפש היכן הוא אותו נהר ראשי משותף, ניתקל במבוי סתום. שכן על פי הזיהויים המקובלים, הרי הפרת והחידקל הם באזור בבל, ואילו הפישון והגיחון הם שני יובלי הנילוס, באזור סודן-מצרים[2]! והרי לא מצאנו שום מקור משותף לארבעת הנהרות הללו; יתירה מזו - אין גם שניים מהם המשותפים במקורם, אלא רק בסוף מסלולם מתאחדים הם שניים שניים[3]. אם כן, לא ברור: היאך נוכל למצוא את גן עדן, אם מקורו נעלם ממנו?

ויש לומר, שבאמת זאת ביקשו הכתובים למסור לנו. אכן, גן העדן על הארץ היה, וממנו מושפעות הארצות המוכרות לנו; ועל כן הוא משמעותי לגבינו, ואינו מושג שמימי ומנותק. עם זאת, אל לנו לצאת ולחפשו כמגלי ארצות, וגם לא לסמנו על המפות[4]: על הארץ המוכרת לנו כיום, אין מקום שניתן להצביע עליו ולומר שהוא מקומו של גן עדן[5]. הדרך היחידה למסור לנו את קיומו-ואי-קיומו של גן עדן בימינו גם יחד, היא לתארו בדרך שממשות ואי-ממשות משמשים בערבוביא. והרי זה כמי שיכתוב בימינו על מקום מסוים, שהוא נמצא בדרך שבין תל אביב לירושלים, בפנייה לאילת מצפון לדמשק, אל מול פני רבת עמון. כל המקומות והקשרם ממשיים לנו, אך לשווא נחפש את המיקום המדויק[6].

אך עדיין קשה; וכי זו בלבד רצתה התורה למסור לנו, בחמישה פסוקים ארוכים ומפורטים? ודאי דברים אחרים, נוספים, מסתתרים כאן.

"כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"
כפי שאמרנו, יש לראות את גן עדן כדבר המשפיע על מציאותנו אנו בעולם הזה. ואם כן, יש משמעות לציון המקומות השונים שמשקה נהרו של עדן. מסתבר, שהם יונקים את השפעתו של הגן, ומשקפים במידה זו או אחרת את מציאותו. שכן התרבויות הללו, כגן עדן עצמו, ישבו על נהרות. והרי מכירים אנו אותן היטב: מצרים על היאור מחד, בבל ואשור "על נהרות בבל" מאידך. וכאן תמהים אנו: וכי יש קשר בין גן עדן לבין מצרים, התרבות הנאורה אך המושחתת?

מסתבר שיש. "גן ה'", גן עדן, מופיע בתורה פרקים לא רבים לאחר פגישתנו בו בפרק ב' של בראשית. והופעתו היא במקום כה לא צפוי, עד שפעמים רבות חומק הוא מעינינו. כאשר אברהם נפרד לשלום מעם לוט, ומציע לו לבחור חלק מהארץ "אִם הַשְּׂמאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה", נושא לוט את עיניו:
 
וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשקֶה, לִפְנֵי שחֵת ה' אֶת סְדם וְאֶת עֲמרָה,
כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בּאֲכָה צעַר. (בראשית י"ג, י)
 
סדום - כגן ה'. איזה דימוי! ועוד "כארץ מצרים". שתי הממלכות החטאות, מושוות כאן אחת אל השנייה, ולא בכדי. שתיהן ישבו על נהר ("כִּי כֻלָּהּ מַשקֶה"), ובשתיהן גרם רוב הטוב לרוב חטאת. ולכשנעמיק נראה, כי גם הדימוי אל גן ה', אינו רק ב"חיים הטובים"; הוא גם בחטא שנגרם כתוצאה מהם. וגם העונש דומה. כשם שהצדיק-החוטא בגן עדן, גורש, כך גם לוט, הצדיק-החוטא בסדום, נמלט מן העיר (ראה בראשית י"ט). וכן גם בני ישראל, הצדיקים-החוטאים במצרים, "גורשו ממצרים" (שמות י"ב, לט)[7]. "גירוש" (אמנם ללא חטא ידוע) היה גם אצל אברהם, אשר חי על נהרות בבל ומצוּוה: "לך לך מארצך"[8].

בעיקרם של דברים, רואים אנו את גן עדן כדבר שיש להיזהר מפניו מאוד; אולי אפילו דבר לא טוב ולא טבעי לאדם, שצריך לעבוד בעולם הזה "בזיעת אפיו", ולהיות עיניו תלויות לשמים על מזונו. בכך מצטרף הפרק לסדרת הפרקים הראשונה של ספר בראשית, המוכיחה כי אין פתרון מהיר ונוח לבעיות האנושות, וכי צריך העולם לעבור דרך חתחתים רבה עד שיזכה לגאולת עולמים.

"לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא"
למעשה, ניתן לראות את ארץ ישראל כאנטיתיזה לגן עדן. והרי פסוקים מפורשים הם:
 
כִּי הָאָרֶץ אֲשר אַתָּה בָא שמָּה לְרִשתָּהּ,
לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשר יְצָאתֶם מִשּם,
אֲשר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.
וְהָאָרֶץ אֲשר אַתֶּם עבְרִים שמָּה לְרִשתָּהּ,
אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעת, לִמְטַר הַשּמַיִם תִּשתֶּה מָּיִם.
אֶרֶץ אֲשר ה' אֱ-להֶיךָ דּרֵש אתָהּ,
תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-להֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשית הַשּנָה וְעַד אַחֲרִית שנָה. (דברים י"א, י-יב)
 
ארץ מצרים, כמוה כסדום, הרי "כגן הירק"; בעצם: "כגן ה'". אין היא צריכה לגשם, ואין התלות בקב"ה מורגשת בה כל כך. רוב הטובה, הנהר, משכיח את יוצר הכול ומנהיג הכול. ארץ ישראל היא הניגוד. בארץ ישראל אין נהר מרכזי המשקה את כל החקלאות. "למטר השמים תשתה מים". ועל כן, "תמיד עיני ה' א-להיך בה". תלותו של האדם באלוהיו מורגשת הרבה יותר, ועל כן גם קטן החשש שמא ישכח את אחריותו המוסרית. תדע שכן הוא, שמיד אחרי הפסוקים הללו מתארת לנו התורה, בפרשת "והיה אם שמוע", את הקשר הישיר בין מעשיו המוסריים של האדם לבין ירידת הגשם על הארץ. כל זאת לא נמצא בתרבויות "נהריות" כשל מצרים, סדום, בבל ואשור; ורוב הטובה הזו היא שהביאה אותם לומר "מי ה' אשר אשמע בקולו"[9].

"עַל נַהֲרות בָּבֶל שם יָשבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּון" (תהילים קל"ז, א) מקוננים הגולים. ולא לחינם מזכירים גולי בבל דווקא את הנהרות, ואת השם "ציון". צִיָּה, הרי היא חרבה, מדבר - חוסר מים. יחסית לתרבות הבבלית, המשופעת ברוב מים וברוב טובה, ציון יבשה היא. אך דווקא לכך אנו מתגעגעים; לתרבות הצנועה, הפשוטה, התלויה בה', הישראלית. מי ייתן והיינו שוב בציון היבשה!

ולא רק מצרים ובבל; גם אשור נלווה עמם, וגם הוא מתואר - בנבואה אל מצרים! - על ידי הנביא, ביחס לגן עדן:
 
בֶּן אָדָם אֱמר אֶל פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶל הֲמונו: אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ? הִנֵּה אַשּוּר אֶרֶז בַּלְּבָנון יְפֵה עָנָף וְחרֶש מֵצַל וּגְבַהּ קומָה וּבֵין עֲבתִים הָיְתָה צַמַּרְתּו. מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהום רמְמָתְהוּ אֶת נַהֲרתֶיהָ הלֵךְ סְבִיבות מַטָּעָהּ וְאֶת תְּעָלתֶיהָ שלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה. עַל כֵּן גָּבְהָא קמָתו מִכּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פארתָו מִמַּיִם רַבִּים בְּשלְּחו. בִּסְעַפּתָיו קִנְנוּ כָּל עוף הַשּמַיִם וְתַחַת פּארתָיו יָלְדוּ כּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּו יֵשבוּ כּל גּויִם רַבִּים. וַיְּיִף בְּגָדְלו בְּארֶךְ דָּלִיּותָיו כִּי הָיָה שרְשו אֶל מַיִם רַבִּים. אֲרָזִים לא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱ-להִים בְּרושים לא דָמוּ אֶל סְעַפּתָיו וְעַרְמנִים לא הָיוּ כְּפראתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱ-להִים לא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיו. יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרב דָּלִיּותָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשר בְּגַן הָאֱ-להִים.
לָכֵן כּה אָמַר אֲ-דנָי ה' יַעַן אֲשר גָּבַהְתָּ בְּקומָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּו אֶל בֵּין עֲבותִים וְרָם לְבָבו בְּגָבְהו. וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּויִם עָשׂו יַעֲשֶׂה לו כְּרִשעו גֵּרַשתִּהוּ. וַיִּכְרְתֻהוּ זָרִים עָרִיצֵי גויִם וַיִּטְּשהוּ אֶל הֶהָרִים וּבְכָל גֵּאָיות נָפְלוּ דָלִיּותָיו וַתִּשּבַרְנָה פראתָיו בְּכל אֲפִיקֵי הָאָרֶץ וַיֵּרְדוּ מִצִּלּו כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וַיִּטְּשהוּ. עַל מַפַּלְתּו יִשכְּנוּ כָּל עוף הַשּמָיִם וְאֶל פּראתָיו הָיוּ כּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. לְמַעַן אֲשר לא יִגְבְּהוּ בְקומָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבתִים וְלא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יורְדֵי בור.

כּה אָמַר אֲ-דנָי ה' בְּיום רִדְתּו שאולָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהום וָאֶמְנַע נַהֲרותֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנון וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה. מִקּול מַפַּלְתּו הִרְעַשתִּי גויִם בְּהורִדִי אתו שאולָה אֶת יורְדֵי בור וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל עֲצֵי עֵדֶן מִבְחַר וְטוב לְבָנון כָּל שתֵי מָיִם. גַּם הֵם אִתּו יָרְדוּ שאולָה אֶל חַלְלֵי חָרֶב וּזְרעו יָשבוּ בְצִלּו בְּתוךְ גּויִם. אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוד וּבְגדֶל בַּעֲצֵי עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ אֶת עֲצֵי עֵדֶן אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוךְ עֲרֵלִים תִּשכַּב אֶת חַלְלֵי חֶרֶב הוּא פַרְעה וְכָל הֲמונה נְאֻם אֲ-דנָי ה'. (יחזקאל ל"א)
 
כאן רואים אנו בצורה יפה, את כל סכנות התרבות הנהרית, שאב לה הוא גן עדן. הישיבה על רוב מים, המביאה לידי גאווה ושכחת ה' (עי' דברים ח', יד)[10], גורמת בסוף לגירוש מן הגן ומניעת רוב הטוב. ומיהן תרבויות אלו? מצרים ואשור, יושבות הנהרות[11].

"הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן"
אבל כל שתיארנו עד כה, צד אחד של התמונה הוא. וכשם שניתן לראות ברובד אחד של הדברים את נהרות גן עדן כממקמות אותו בכל התרבויות שהן ניגוד לארץ ישראל, כך ניתן לראות את המיקום הפנימי של גן עדן במקום הממוצע שבין שתי תרבויות הנהר. שכן לו היינו מנסים למצוא את מקום היפרדותו של נהר כלשהו לארבעת הראשים הרחוקים כל כך, על כורחנו היינו מוצאים אותו במקום הממוצע בין ארבעתם - הוא ארץ ישראל.

ובאמת, הדברים מפורשים בחזון יחזקאל, על כך שארץ ישראל תהיה לעתיד לבוא בבחינת גן עדן הקדום:
 
וַיְשבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה, כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם ירְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ. וַיּוצִאֵנִי דֶּרֶךְ שעַר צָפונָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּונֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית. בְּצֵאת הָאִיש קָדִים וְקָו בְּיָדו וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשר לא אוּכַל לַעֲבר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשר לא יֵעָבֵר. וַיּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם וַיּולִכֵנִי וַיְשבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל. בְּשוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאד מִזֶּה וּמִזֶּה. וַיּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמונָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. וְהָיָה כָל נֶפֶש חַיָּה אֲשר יִשרץ אֶל כָּל אֲשר יָבוא שם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאד כִּי בָאוּ שמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כּל אֲשר יָבוא שמָּה הַנָּחַל. וְהָיָה יעמדו (עָמְדוּ ק') עָלָיו דַּוָּגִים מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם מִשטוחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדול רַבָּה מְאד. בִּצּאתָו וּגְבָאָיו וְלא יֵרָפְאוּ לְמֶלַח נִתָּנוּ. וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתו מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לא יִבּול עָלֵהוּ וְלא יִתּם פִּרְיו לָחֳדָשיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּש הֵמָּה יוצְאִים והיו (וְהָיָה ק') פִרְיו לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. (יחזקאל מ"ז)
 
הנה, בארץ ישראל יהיה נחל גדול, אשר ממנו ישתו ויירפאו הכול; ועל המים עץ שעלהו לא יבול, שפריו למאכל (כעץ הדעת) ועלהו לתרופה (כעץ החיים)[12].

וכן בכתובים אחרים, אנו מוצאים שארץ ישראל תהיה כגן עדן:
 
כִּי נִחַם ה' צִיּון נִחַם כָּל חָרְבתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂון וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּודָה וְקול זִמְרָה. (ישעיהו נ"א, ג)

וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרום צִיּון וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירש וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשם כְּגַן רָוֶה וְלא יוסִיפוּ לְדַאֲבָה עוד. (ירמיהו ל"א, יא)

כּה אָמַר אֲ-דנָי ה' בְּיום טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכּל עֲונותֵיכֶם וְהושבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבות. וְהָאָרֶץ הַנְּשמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשר הָיְתָה שמָמָה לְעֵינֵי כָּל עובֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבות וְהַנְשמּות וְהַנֶּהֱרָסות בְּצוּרות יָשבוּ. (יחזקאל ל"ו, לג-לה)
 
ציון, המשולה לציה, חורב, מדבר וערבה, תהפוך כעדן וכגן ה', אשר ישבו על נהרות; כאותו גן, אשר בו הושם האדם לעבוד את האדמה.

כבר בלעם בנבואתו דימה את משכנות ישראל לגן העדן:
 
מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר
כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעו בְּמַיִם רַבִּים
וְיָרם מֵאֲגַג מַלְכּו וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתו. (במדבר כ"ד, ה-ז)
 
גן, נהר, ארזים ואֲהָלים שה' נטע - אין ספק בדבריו, שלגן עדן דימה את מחנה ישראל[13]. ואפשר, שניבא על מקום מושבו העתיד של עם ישראל, בארץ ישראל. וכן תרגם אונקלוס: "מא טבא ארעך יעקב".

בנוסף יש לנו לשים לבנו לכך, שלפחות שניים משמותיהם של נהרות גן עדן מופיעים גם כנחלים הזורמים בסביבות ירושלים: הרי הם הגיחון (ראה מל"א א', לג ועוד) ונחל פרת (ראה ירמיהו י"ג, ד-ו וב'דעת מקרא' שם). וייתכן שיש בכך שוב ראייה של ארץ ישראל כגן העדן בזעיר אנפין[14].

תיזה, אנטיתיזה, סינתיזה
מה פשרם של דברים? האם גן עדן הוא מציאות רצויה, שיש לשאוף לה, או מציאות שיש להיזהר מפניה?

התשובה היא, כמובן, מורכבת משני הפנים. גן העדן אכן אידיאל הוא. בו החלה האנושות את דרכה, ובו תסיים אותה. עם ישראל לא החל את דרכו בארץ ישראל, כי אם בבבל ובמצרים. רק שם, יכול היה לשאוף אוויר פסגות של חיים על רוב טובה; רק שם יכולה הייתה להחל תרבות אשר תינק את כוחה ועצמתה מהנהרות. אילו היה גדל עם ישראל מלכתחילה בארץ כנען, ומושפע מהתרבות האלילית-הנמוכה שם, המושפעת ויראה מכוחות הטבע, לא היה יכול לגדול ולצמוח. "פחד שמים" המקטין את האדם, אותה היקשרות מוגזמת אל כוחות הטבע, מביאים לאלילות נמוכה ופחדנית, אשר קשה מאוד לצאת ממנה. רק בתרבות המשוחררת מהתלות המוגזמת באיתני הטבע, ניתן להעלות רעיונות תרבותיים-פילוסופיים-רוחניים כבירים (ולא לחינם היו בבל ומצרים תרבויות מפותחות ומתקדמות).

אך כאמור, סכנה רבה יש בתרבויות אלה, אשר רם לבבם ושכחו את ה'. חוסר התלות בטבע יוצר גאוה ויהירות, אמונה כי כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה. על כן, חייב העם להיות מושלך מאותן תרבויות נהריות, ולהגיע אל המדבר, שבו עיניהם תלויות בלעדית לשמים. אך זוהי דרך זמנית, על מנת למשוך אל הצד הקיצון (כדרכו של הרמב"ם בעקבות אריסטו). לאחר מכן באה דרך האמצע, שהיא החיים בארץ ישראל, המשלבים את עבודת האדם יחד עם התלות בשמים; מעין "חצי גן עדן", על מנת להימנע מסכנותיו.

כמובן, גם החיים בארץ בצורה הזו אינם אידיאליים; אך זוהי הדרך שבה יוכל העם - והעולם - להתחנך כדי שיזכה לדעת להשתמש ברוב הטוב גם בלי רום לבבו. בסוף, תהפוך הארץ לגן עדן. בסופו של דבר, נשׂבע רוב טובה ונדע לעשות זאת גם בלי שנשכח את ה'. אך לשם כך חייב להיות כל המהלך של הגירוש, העבודה בזיעת האפיים, העבודה המוסרית-רוחנית הגדולה, על מנת שכאשר נשוב אל גן העדן נהיה אכן ראויים לו.

ואכן, בסופו של דבר מנבאים הכתובים באחרית הימים שיתוף פעולה בין ציון לבין תרבויות הנהר, כסינתיזה מתקנת בין שני סוגי התרבויות:
 
הוי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּש... בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שי לַה' צְבָ-אות, עַם מְמֻשּךְ וּמורָט וּמֵעַם נורָא מִן הוּא וָהָלְאָה, גּוי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצו, אֶל מְקום שם ה' צְבָ-אות הַר צִיּון. (ישעיהו י"ח, א-ז)

בַּיּום הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּוּרָה וּבָא אַשּוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּוּר וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּוּר. בַּיּום הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שלִישיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשר בֵּרְכו ה' צְבָ-אות לֵאמר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל. (שם י"ט, כג-כה)
 
ישראל תהיה "שלישיה", הארץ המגשרת, בין שתי תרבויות הנהר, מצרים ואשור, והתרבות המתקנת אותן. כעת יוכל הר ציון לקבל שי מאותו גוי אשר מעבר לנהרי כוש, בשיתוף פעולה בין התרבויות המתוקנות. גישור זה בין התרבויות יוכל להיות באחרית הימים, כאשר גבולות ארץ ישראל יהיו בגבולות ההבטחה:
 
בַּיּום הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדל נְהַר פְּרָת. (בראשית ט"ו, יח)
 
ארץ ישראל היושבת בין הנהרות ומשפיעה רוב טוב על התרבויות היונקות מהם, כגן העדן אשר ממנו יוצא הנהר ומשקה את הארצות כולן. וכך מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים.

חלק ב - "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוב"

בחלק הראשון תמהנו על ההרחבה בתיאור הנהרות תוך כדי תיאורו של הגן; אך ודאי ראוי לנו לתמוה על פסוק שלם המתאר את הארץ שבו זרם הפישון: "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוב, שם הַבְּדלַח וְאֶבֶן הַשּהַם". מה פשר הדברים? מה טעם מוסרת לנו התורה ידיעות אודות טיבו של זהב ארץ החוילה, ועל האבנים הטובות הנמצאות בה?

ובאופן פשוט אפשר היה לומר, שבאה התורה להודיענו כי כל הזהב והאבנים הטובות שבעולם, כל הטוב והיופי, מקורם הוא באותו גן עדן ראשון. כאשר נפגוש באותם זהב ואבנים טובות, נדע כי לפנינו זכר מעומעם לרוב הטובה ששפע בעבר העולם. אך כאמור, עדיין צריכים אנו לפנים: מהו אותו גן עדן המגולם בזהב ובאבנים הטובות, בעושר וביופי, ומה תהיה התייחסותנו לנוכח אותו זיכרון?

"וְכֶסֶף וְזָהָב לא יַרְבֶּה לּו מְאד"
נראה, שהזהב והאבנים הטובות, כמוהם כרוב מים, עלולים להביא לשחיתות, סיאוב ושכחת ה'. ארץ היושבת על רוב זהב, כמוה כארץ היושבת על נהרות. לא לחינם מצוּוה מלך ישראל שלא ירבה לו מאוד כסף וזהב (ראה דברים י"ז, יז). גם באזהרה לעם ישראל, שלא יגבה לבבו, הדבר האחרון שמוזכר כגורם לרמוּת הלב הוא הכסף והזהב:
 
...וּבְקָרְךָ וְצאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכל אֲשר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-להֶיךָ הַמּוצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (שם ח', יג-יד)
 
ושוב מוזכרת ארץ ישראל כאנטיתזה לגן עדן. פסוקים בודדים לפני כן, מתואר שבחה של ארץ ישראל:
 
כִּי ה' אֱ-להֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טובָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר... אֶרֶץ אֲשר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לא תֶחְסַר כּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחשת. (שם, ז-ט)
 
מהריה של ארץ ישראל לא מפיקים זהב וכסף. אלו - טובים הם לרוב יופי ולמסחר, אך אין בהם ממש. טובה של ארץ ישראל הוא פשטותה ובכך שהיא מפיקה דברים חיוניים בלבד - מים[15], לחם, ברזל ונחושת. כסף וזהב מביאים אך לסיאוב והשחתה, ואינם מצרכים מועילים.

והנה, מצאנו נבואה המדברת על גן עדן בדיוק מהכיוון הזה, של הזהב והאבנים הטובות. כך מנבא יחזקאל על מלך צור:
 
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמר. בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צור וְאָמַרְתָּ לּו כּה אָמַר אֲ-דנָי ה' אַתָּה חותֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יפִי. בְּעֵדֶן גַּן אֱ-להִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלם תַּרְשיש שהַם וְיָשפֵה סַפִּיר נפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיום הִבָּרַאֲךָ כּונָנוּ. אַתְּ כְּרוּב מִמְשח הַסּוכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קדֶש אֱ-להִים הָיִיתָ בְּתוךְ אַבְנֵי אֵש הִתְהַלָּכְתָּ. תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּום הִבָּרְאָךְ עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ. בְּרב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱ-להִים וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסּכֵךְ מִתּוךְ אַבְנֵי אֵש. גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ. מֵרב עֲונֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשיךָ וָאוצִא אֵש מִתּוכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל ראֶיךָ. כָּל יודְעֶיךָ בָּעַמִּים שמְמוּ עָלֶיךָ בַּלָּהות הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד עולָם. (יחזקאל כ"ח, י-יט)
 
גן עדן, שוב - אך לא העץ השתול על פלגי מים הוא הנראה כאן. הגיבור הוא הכרוב, אשר "כל אבן יקרה מסוכתו". החטא הוא שוב הגאוה, אך כאן היא באה מתוך היופי והחכמה, וכן "רוב רכולתך" הנגרמים מריבוי הזהב והאבנים הטובות.

אם כן, חשוב מאוד הוא הפסוק, שנראה לנו סתמי ולא מובן, על "זהב הארץ ההיא". ההליכה אחרי הזהב, מסוכנת היא כגן עדן. רוב יופי ורוב מסחר מביאים לרוב שחיתות.

"אֵל אָנִי"
ראינו, שרוב טובה מביא לגבהות הלב. אך חטא הגאווה מביא לא רק לשכחת ה'. כך נאמר למלך צור:
 
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמר. בֶּן אָדָם אֱמר לִנְגִיד צר כּה אָמַר אֲ-דנָי ה' יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתּאמֶר אֵל אָנִי מושב אֱלהִים יָשבְתִּי בְּלֵב יַמִּים[16] וְאַתָּה אָדָם וְלא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלהִים. הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל (מִדָּנִיֵּאל ק') כָּל סָתוּם לא עֲמָמוּךָ. בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוצְרותֶיךָ. בְּרב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ. לָכֵן כּה אָמַר אֲ-דנָי ה' יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלהִים. לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּויִם וְהֵרִיקוּ חַרְבותָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ. לַשּחַת יורִדוּךָ וָמַתָּה מְמותֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּים. הֶאָמר תּאמַר אֱלהִים אָנִי לִפְנֵי הרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלא אֵל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ. מותֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ-דנָי ה'. (יחזקאל כ"ח, א-י)
 
אכן, עלול הוא האדם (והמלך בפרט) להגביה לבבו כל כך, עד שיראה עצמו כאל ולא אדם. והרי גם על פרעה מלך מצרים, היושב על הנהר, נאמר דבר דומה:
 
דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כּה אָמַר אֲ-דנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדול הָרבֵץ בְּתוךְ יְארָיו אֲשר אָמַר לִי יְארִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. וְנָתַתִּי חחיים (חַחִים ק') בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְארֶיךָ בְּקַשְׂקְשׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוךְ יְארֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְארֶיךָ בְּקַשְׂקְשׂתֶיךָ תִּדְבָּק... וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי... (שם כ"ט, ג-ט).
 
הנה, לא רק רוב זהב וחכמה; גם הנהר מביא לשכחת ה' כזו, עד כדי אמירת "לי יאורי ואני עשיתיני". ובעצם, גם בבראשית, אצל אדם, זוהי נקודת החטא:
 
וַיּאמֶר הַנָּחָש אֶל הָאִשּה לא מות תְּמֻתוּן. כִּי ידֵעַ אֱ-להִים כִּי בְּיום אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-להִים ידְעֵי טוב וָרָע... וַיּאמֶר ה' אֱ-להִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשלַח יָדו וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעלָם. (בראשית ד', ה-כב)
 
כעת מובן החטא והחשש: האדם אכל מעץ הדעת, והפך ליודע "טוב ורע", כאלוהים. מכאן עלול הוא להידרדר לכדי גאוה ורום לבב עד כדי ראיית עצמו כאלוהים. אם יאכל גם מעץ החיים ויחיה לעולם, תגדל הסכנה פי כמה וכמה. על כן צריך האדם להיות מגורש מגן עדן, ולהרגיש את אי-אלוהיותו בסדרת קללות המונחתת עליו[17].

הגאוה וההשפלה, מוטיבים המובלטים אצל יחזקאל, מבהירים לנו מדרש פליאה על אדם הראשון. אלו הם דברי ר' אלעזר:
 
אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה, שנאמר "למן היום אשר ברא א-להים אדם על הארץ ולמקצה השמים". כיון שסרח, הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו; שנאמר "אחור וקדם צרתני [ותשת עלי כפכה]". (סנהדרין לח, ב)
 
לאור זכרוננו את הארז בגן עדן, אשר שם צמרתו בין עבותים ונכרת והורד אל ארץ תחתית, הדברים מאירים. הרי זהו חטא הגאוה והגדלות, אשר עלול להביא לידי אמירת "אלוהים אני"[18].

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה"
נשוב אל נבואת הכרוב. כל הקורא את נבואת יחזקאל הדנה בו, לא יכול שלא להעלות בלבו את המשכן והמקדש. "אַתְּ כְּרוּב מִמְשח הַסּוכֵךְ", מזכיר מאוד את "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפּרֶת..." (שמות כ"ה, כ). גם פירוט האבנים הטובות מזכיר מאוד את אבני החושן:

כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלם תַּרְשיש שהַם וְיָשפֵה סַפִּיר נפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיום הִבָּרַאֲךָ כּונָנוּ. (יחזקאל כ"ח, יג)

טוּר אדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. וְהַטּוּר הַשּנִי נפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלם. וְהַטּוּר הַשּלִישי לֶשם שבו וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשיש וְשהַם וְיָשפֵה, מְשבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאתָם. (שמות כ"ח, יז-כ)

וישנן הקבלות רבות נוספות: על הכרוב נאמר שהוא "חותם תָּכְנִית", ומילה זו מופיעה עוד פעם אחת במקרא, בנבואת יחזקאל על בית המקדש השלישי (מ"ג, י). שלא לדבר על "הר קדש", "הר א-להים", "חללת מקדשיך", ועוד.

וכפי שראינו לגבי ארץ ישראל, נראה שהמקדש מראשיתו הוא מקבילה מסוימת של גן עדן (וכבר עמדו על כך רבים וטובים[19]). שכן אכן גן עדן הוא מציאות אידיאלית, והיכן ניצור מציאות כזו אם לא בבית המקדש? נזכור גם שבגן העדן הנהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם נפרד לארבעת ראשיו; וכמוהו בנבואת יחזקאל שהוזכרה לגבי הנהרות (פרק מ"ז), המים יוצאים מן המקדש משקים את כל הארץ. ואם כן, הארץ כולה מושפעת מנקודת גן עדן, אך המושווה לגן עדן עצמו הוא המקדש. שם הכרובים, שם הזהב, שם "עץ החיים" (התורה; גם הארון עשוי עצי שיטים, וכרובי שלמה עשויים עץ שמן), ואם כן הוא-הוא גן העדן. אכן, החטא שליט גם שם, וזה בדיוק מה שמוסרות לנו הנבואות השונות; להישמע לציוויי ה', ולהישמר מגאוה, זוהי הדרך שעל ידה לא יגורש האדם מאותו גן עדן. אחרת, הופך הכרוב למאכולת אש, והאדם מגורש וגולה מעליו. כל זמן שמועד האדם לכך, לראיית המקדש כתפארת לאומית ומקור לגאווה, ולא כתפארת ה' ומקום יראה וענוה, לא יהיה ראוי לשוב אותו גן העדן של המקדש עלי אדמות. צריך הוא שנים רבות מאוד כדי לתקן את חטאיו ואת עצמו, כדי שכאשר הוא יעמוד שוב מול אותו כליל יופי וחכמה, לא יגבה לבו ולא ירומו עיניו. יוכל הוא להשתמש בזהב ובאבנים הטובות, ולא ליפול לחטאי הגאוה וזחיחות הדעת.

ועוד נראה, שנוכל להבין את הנבואה על מלך צור כנבואה גם על בית המקדש. ייתכן שהנבואה גם רומזת לחורבן הבית, שכיון ש"מלו תוכך חמס", הושלך על הארץ וניתן לראוה, ויצאה אש ושרפה אותו לעיני כל העמים. ייתכן שבנבואתו על מלך צור, רומז יחזקאל גם לגולי יהודה השומעים את דבריו, שבעצם עם ישראל הוא שחטא אותם חטאים של מלך צור, ועל כן אבדה תפארתו וניתנה למאכולת אש.

ובאמת אם נתבונן בדברים, נמצא שבית ראשון בכללו הוא אכן מעין גן עדן, על כל מרכיביו ותוצאותיו, ואֵם לכולן תקופת שלמה המלך. אם נחזור בקצרה על לקח גן העדן, הרי הוא בערך: רוב חכמה, רוב זהב ורוב טוב גורמים לגובה לב ולשכחת ה', והעונש הוא סדרת קללות וגירוש. והנה, שלמה היה מלא חכמה (מל"א ה', ט-יד), בעל זהב לרוב (י', כא), ובימיו הייתה רוב טובה (ד', כ - ה', ה). היה זה מעין חזון אחרית הימים, כאשר גבולו היה מנהר ועד מצרים (ה', א), והתקיים שיתוף פעולה עם ממלכות האזור, הקרובות והרחוקות (פרקים ט'-י'). אך רוב טובה זו גרמה לחטא, ונשיו היטו את לבבו והביאוהו לשכחת א-להי ישראל (י"א, א-י), כשם שבגן עדן האישה החטיאה את האדם. אך עם זאת, אף כי רוב הטובה וגן העדן לא המשיכה לאחר שלמה, וכבר שישק לקח את כל אוצרות בית ה' ובית המלך (י"ד, כה-כו), הרי שהגירוש עצמו התרחש רק לאחר שהוגדשה הסאה לגמרי, כפי שאמרנו למעלה.

ניסיונו של שלמה לחזור על גן עדן ללא החטאים הנלווים אליו, לא הצליח. שנים רבות עוד צריכים בני ישראל לשהות בגלות כדי ללמוד את הלקח הזה ולשוב אל בית המקדש כאשר יהיו באמת זכאים לו, מבלי שייפלו בחטאי רום הלב ושכחת ה'. רק אז, יזכו ליהנות מפירותיו של גן העדן ומרוב טובו, כשהלקח של חטאי גן העדן חקוק בזכרונם, כאשר הם נהנים ברוב הטובה מתוך ענוה ודעת ה'.

ויהי רצון, שנזכה להיות ראויים לכך.
 


[1]הערה: השתמשנו כאן בביטוי הרווח "גן עדן", הנמצא גם בפסוקים שונים, על אף החלוקה הנראית מהפסוקים בין "עדן" ל"גן".
 
[2]הפרת והחידקל ודאי ידועים; ואילו את הפישון והגיחון ניתן לזהות על פי מהלכם, שהוא בארצות כוש ו"ארץ החוילה אשר שם הזהב". ואין נראים דבריו של ד' אשבל (הובאו ב'דעת מקרא' על אתר, הערה 81 ג'), המזהה נהרות אלו עם סֵיחן וג'יחן הזורמים בתורכיה ואשר מוצאם מהרי ארמניה. לא ברור היכן, לדעת אשבל, נמצאו חוילה וכוש (האם תורכיה היא המקום "אשר שם הזהב"?), ונראה ברור למדי שכוש נמצאת בגבול מצרים: כוש הוא אחי מצרים (בראשית י', ו); כוש מוזכרת פעמים רבות בצמידות למצרים (ישעיהו כ', ג-ה; מ"ג, ג; מ"ה, יד; יחזקאל ל', ד; נחום ג', ט; תהילים ס"ח, לב); ואף מוזכרת כגבולה (יחזקאל כ"ט, י). חוילה הוא בנו של כוש (בראשית י', ז) או אחיהם של שבא ואופיר (שם, כח-כט), המזוהים אף הם באזור אפריקה (או בערב הסעודית).
 
[3]הפרת והחידקל ב"שאט אל ערב", ושני יובלי הנילוס - בנילוס מצרים.
 
[4]כפי שאמנם נהגו מציירי המפות בימי הביניים.
 
[5]וראה בהקשר זה את דברי רמב"ן (בראשית ג', כב): "ודע והאמן כי גן עדן בארץ, וכן עץ החיים ועץ הדעת, ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו, כי פרת בארצנו ובגבולנו, ופישון הוא נילוס מצרים כדברי הראשונים; אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן והם לאלה יסוד...".
 
[6]דוגמה נוספת למקום שבו מסרה לנו התורה מאפיינים של מקום שנעלם ממנו, היא מקום קבורת משה (דברים ל"ד, ו): "וַיִּקְבּר אתו בַגַּי בְּאֶרֶץ מואָב מוּל בֵּית פְּעור, וְלא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתו עַד הַיּום הַזֶּה". לשם מה מוסרת לנו את מקום קבורתו של משה (בשלושה מתארי מקום!), אם בכל מקרה לא נדע את קבורתו? אלא שרצתה התורה להבהיר לנו שמת משה ונקבר, כי בשר ודם היה ולא בן א-להים; ורצתה עם זאת להעלים את קבורתו, לבל נהפכו למקום עבודה זרה. ועל כן יש למסור את מקום קבורתו, אך עם זאת שלא נכירהו. [ושמא יש לומר שגם בגן עדן רצתה התורה למנוע זיהוי של מקום כזה או אחר, שעלול להפוך למקום עבודה זרה.]
 
[7]על כך שלוט לא היה "צדיק תמים" מעידים הפרקים שלפני כן, וגם מעשה בנותיו שלאחר מכן. על כך שבני ישראל ספגו את תרבות העבודה הזרה המצרית, ישנם מדרשי חז"ל רבים, ונראים הם קרובים לפשט.
 
[8]גם ממצרים שולח אברהם (ראה בראשית י"ב, כ - י"ג, א).
 
[9]ושמא יש לומר שהפסוק "כִּי לא הִמְטִיר ה' אֱ-להִים עַל הָאָרֶץ" (ב', ה) משתנה רק לאחר הגירוש מגן עדן.
 
[10]והרי זה היה גם עוון סדום (יחזקאל ט"ז, מט-נ): הִנֵּה זֶה הָיָה עֲון סְדם אֲחותֵךְ: גָּאון שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנותֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיון לא הֶחֱזִיקָה. וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תועֵבָה לְפָנָי, וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי".
 
[11]וראה את דברי רמב"ן (לעיל, הערה 5): "והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום, ומשם ימשך כח מלכיות הארץ, כמו שכתוב 'על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה'; כך אמרו בבראשית רבא (טז, ד): 'ארבעה ראשים' אלו ארבע מלכיות; 'שם האחד פישון' זו בבל וכו'".
 
[12]וראה עוד כתובים מעין אלה: יואל ד', יח; זכריה י"ד, ח.
 
[13]וכן פירש כבר רש"י: "נטע ה' - בגן עדן".
 
[14]שמעתי מדודי, הרב צבי זאב שורץ שליט"א (וראה גם: י' קיל, "דעת מקרא" על בראשית ב', הערה 97 ד').
 
[15]אכן, קודם הדגשנו שהמים אינם דבר מובן מאליו בארץ. אך כאן העובדה שהארץ היא ארץ נחלים אינה מובלטת כניגוד ליאור מצרים, אלא כטוב הארץ, אשר בכל מקום בה זורמים מים. כעת המוקד אינו התלות בקב"ה, אלא הטוב של הארץ בסיפוק צרכיו של העם. ובאמת, רק מתוך מבט כזה עלול העם להגיע למצב שירום לבבו וישכח את ה'.
 
[16]שמא ניתן לומר, שמלך צור דימה את עצמו לאל הכנעני "אל", אשר במיתוסים הכנעניים מתואר כיושב ב"אפיקי תהומותיים" (בעצם, בלב הים); ראה י"מ גרינץ, ייחודו וקדמותו של ספר בראשית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ג, עמ' 78-79. והרי צור היא יושבת ימים וסוחרת בלב הים, ועל כן הדימוי מתאים הוא. וכן כתב גם גרינץ עצמו (שם, עמ' 48). יצויין, כי יש שזיהו את 'אפיקי תהומותיים' עם אפקה שליד בירות (ראה שם, עמ' 79, הע' 131), וגם על פי השערה זו מתאימים הדברים לנגיד צור.
 
[17]ניתן לראות את החשש פן יראה האדם עצמו כאלוהים גם בפירוש רש"י את הפסוק (בראשית ב', יח) 'לא טוב היות האדם לבדו': "שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג". ונראים הדברים כפשוטם של מקראות (שכן לא נאמר 'לא טוב לאדם...', אלא 'לא טוב היות...', כדבר שכשלעצמו איננו טוב).
 
[18]גאוות האדם (המתבטאת פעמים רבות בגובה פיזי) והשפלתו בידי ה', הוא מוטיב המופיע במקראות רבים. לדוגמה: בראשית י"א, א-ט (מגדל בבל; ראייה זו היא חיזוק נוסף לראיית חז"ל את החטא כעבודה זרה, שכחת ה' או "מלחמה בשמים"); ישעיהו ב', יב-כב; ה', טו-טז; י', לג-לד; י"ד, יא-יט (אעלה על במתי עב, אדמה לעליון - אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור); ירמיהו מ"ט, טז (ושם, יח: "כמהפכת סדום ועמורה"!); נ"א, נג; עובדיה א', ג-ד; ועוד רבים.
 
[19]ראה לדוגמה: י' קיל, פירוש "דעת מקרא" בראשית א', מבוא, עמ' 102-120.