לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הבגד בחיי יעקב ובניו כמבליט עקרון מדה כנגד מדה

מחבר: אסף מאלי

שמעתין, 1969

תקציר: הבגד ממלא תפקיד חשוב בחיי יעקב ובניו, שעליהם מסופר מפרשת תולדות עד סוף ספר בראשית. לעתים מבליטה הזכרת השמוש בבגד את העקרון של מדה כנגד מדה, ובמיוחד לגבי עונש.

הבגד בחיי יעקב ובניו כמבליט עקרון מדה כנגד מדה

 

א.
רבקה ויעקב מרמים את יצחק באמצעות הכנת מטעמים משני גדיי עזים טובים ("כי טעם הגדי - כטעם הצבי" רש"י כ"ז, 9) ובאמצעות בגדי עשיו החמודות, אשר מצויים היו אצל רבקה. את עורות גדיי העזים הלבישה רבקה על ידיו ועל חלקת צואריו של יעקב, חזקה על חוש הטעם וחוש המישוש של יצחק העיוור, שיוטעו במקרה זה (בר' כ"ז). ויושם לב: עשיו, שבגדיו נטילים לתכלית ההתחפשות, נולד "אדמוני כולו כאדרת שער" (שם כ"ה, 25).
 
הסמל למעמדו של יוסף אצל אביו היתה כתנת פסים (שם ל"ז, 3). היא מהוה אחת הסיבות לקנאת אחיו בו (1).
 
כתנת זו מופשטת ממנו ע"י אחיו (שם, שם, 23). הם טובלים אותה בדם שעיר עזים - עונש מדה כנגד מדה ליעקב, שרימה את אביו בבגדי עשיו ובגדיי עזים (במאכל ובמשתה) (2). כתנת זו נשלחת לאביהם בהודעה צינית-אכזרית:
 
"זאת מצאנו! הכר נא (3) הכתנת בנך היא אם לא!" (שם, שם, 32).
"ויכירה ויאמר: כתנת בני היא! חיה רעה אכלתהו! טרף טרף יוסף!" (שם, שם, 33).
 
ב.
ליהודה החוטא עם תמר נאמר מפי שליחה של האשה לפני הוצאתה להורג באשמת זנות: "הכר נא, למי החותמת והפתילים (אולי בגד!) והמטה האלה, ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני!" (שם, ל"ח, 25-26). הן ליעקב והן ליהודה נשלחים חפצים מסוימים באמצעות שליח כדי שיכירו אותם, והם נאלצים להכירם ומודים בכך.
 
בכך יש עונש מדה כנגד מדה ליהודה (4) - מנהיג האחים, שבעצתו נעשתה המכירה. ואומרים חז"ל (5) (ב"ר פ"ד, י"ט. פ"ה, י"א. במ"ר י"ג, י"ד, אגדת בראשית ס"א, ילק"ש רמז קמ"ב):
 
"אמר ר' יוחנן: "אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת: הכר נא. חייך, שתמר אומרת לך: הכר נא!".(6)
 
ג.
טעותו של יהודה נגרמת ע"י תמר המתחפשת לזונה(7): באמצעות בגדים(8) היא מסירה בגדי אלמנותה, לוקחת את הצעיף ומתכסה בו (בר' ל"ח, 14). כתוצאה מהתחפשות זו - יהודה אינו מכירה ובא אליה.
 
ההתחפשות וחוסר הזהוי של תמר מזכירים לנו את התחפשותו של יעקב לשם השגת ברכת אביו ואת חוסר הכרתו ע"י אביו. אמנם כדאי לשים לב להבדל חשוב: יצחק חושד במופיע לפניו. יהודה אינו חושד כל עיקר.
 
 
ד.
יוסף גרם לשנאת אחיו כלפיו ע"י מעמדו המיוחד בבית אחיו, ע"י הסמל למעמד זה – כתנת הפסים, ע"י דיבתו על אחיו וע"י סיפור חלומות ההשתררות עליהם (בר' ל"ז).
 
הוא עומד בנסיון, הן כאשר אשת פוטיפר מנסה להחטיאו יום יום והן כאשר תופסתו בבגדו "לאמר: שכבה עמי!" הוא נמלט ממנה בהשאירו בגדו אצלה.
 
בגלל עלילתה עליו הוא מוטל לבית הסהר (ל"ט), שם הוא פותר חלומות שני השרים (מ'), ומשם - נקרא לפרעה לאחר החלפת בגדיו כדי לפתור חלומותיו. בעקבות הפתרון - הוא עולה לגדולה. שנים מהסמלים לעליה לגדולה הם: הלבשתו בגדי שש ושימת רביד הזהב על צוארו (מ"א, 42). והיטיבו חז"ל להדגים את הרעיון, שעליתו לגדולה היא בשכר עמידתו בנסיון (9).
 
 
 
ה.
עם הגיע הבשורה ליעקב על אובדן יוסף - הוא קורע את שמלותיו (10) ושם שק במתניו. על כך נענשים האחים ענש מדה כנגד מדה:
 
כאשר מתגלה להם, כי הגביע באמתחת בנימין - הם (11) קורעים שמלותם (מ"ד, 13). הם מבינים אז, שדברים בגו: יהודה מנהיגם נאלץ לומר מתוך הבנה עמוקה:
 
"מה נאמר לאדוני?! מה נדבר ומה נצטדק?! האלקים מצא את עוון עבדיך" (שם,16).
 
והסביר זאת המדרש
 
"...אם נאמר לך: חטאנו - גלוי וידוע, שלא חטאנו, ואם נאמר לך, שלא חטאנו - האלקים מצא את עוון עבדיך (12)" (ב"ר, צ"ב, ט').
 
"אמר ר' יצחק: מצא בע"ח מקום לגבות את חובו (= נזדמנה לו עתה ההזדמנות להענישנו עונש מדה כנגד מדה - עבדותנו כנגד עבדות יוסף).
 
אמר ר' לוי: כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה (= דרש עפ"י התקבולת מצא - מצה. ה' ממצה את הדין עמהם - כמי שממצה את החבית מיינה ומעמידה על שמריה בלבד)" (ב"ר, פ"ה, ב').
 
 
 
ו.
לאחר שהוכיחו האחים את חרטתם על התנהגותם כלפי יוסף ע"י מסירות נפשם על בנימין - אחיו מאותה אם - נותן להם יוסף חליפות שמלות, והוא מעדיף את בנימין - אחיו מאמו – עליהם עי"ז שהוא נותן לו 300 כסף וחמש חליפות שמלות (מ"ה, 22).
 
אפשר, שבהעדפה זו הוא מעמידם פעם נוספת בנסיון: הוא רוצה לבדוק, אם העדפה זו – המתבטאת בבגד ובכסף - תגרם - כהעדפה קודמת במעמד ובבגד (יחס יעקב אליו, שנתבטא בין השאר בכתנת הפסים שהלבישו) - לשנות את יחסם כלפיו. ואכן הגמרא (מגילה ט"ז) מתלבטת בכך: "וכי אפשר, דבר, שנצטער בו אותו צדיק - יכשל בו?!"
 
(ועי"ש בתרוץ הגמרא: היה במעשהו זה רמז להולדת מרדכי איש ימיני, שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות".
 
וע' במפורט בפירוש ר' ברוך אפשטין בעל "תורה תמימה" לפסוקנו, וכן ע' במדרש שכל טוב ע"ד הפשט).
 
 
ז.  
ובסיום, היטיבה התורה להדגיש, שיעקב אשר רמה את אביו בבגד, נענש עונש מדה כנגד מדה באמצעות היותו מרומה ע"י לבן בהחלפת אשתו המיועדת (ועי' גם ב"ר ע' יט), ובהחלפת משכורתו עשרת מונים, בכל סבלו בבית לבן, ובסבלו בפרשת המרמה בענין דינה ושכם, ברמיית בניו אותו ע"י הבגד (ע' סעיף א'), בקשר ליוסף, בהתנהגות יהודה (בפרק ל"ח, ע' סעיף ב') ובניתוקו מיוסף במשך כ"ב שנה.
 
ואולי מבין יעקב, שבירידתו מצרימה תחל הגלות, ולכן חושש הוא לרדת אליה (13) וה' מעודדו:
 
"אל תירא מרדת מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך (מ"ו, 3-4).
 
"ואין אומרים אל תירא, אלא למי שהוא מתירא" (חזקוני כאן).
 
ויושם לב לעובדה, שאישיות האב נבלעת באישיות הבנים: האב היורד הוא יעקב, והאב העולה הוא העם (או יעקב עצמו) (14).
 
ח.
את שיעקב לבטא במפורש (הירידה-השליחות מצרימה) בתחילת פרק מ"ו - היטיב לבטא יוסף בנו במפורש: לא פחות משלש פעמים הוא מדגיש את העובדה, שאין הוא ואחיו אלא שליחי הקב"ה:
 
"כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" (מ"ה, 5).
"וישלחני אלקים לפניכם" (שם, 7).
"ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלקים" (שם, 8).
 
הוי אומר, אמנם נראה, שבני אדם שולחים זה את זה ונשלחים זה על ידי זה, אך למעשה כל מאורעותיהם וגלגוליהם מכוונים ע"י ההשגחה האלקית, שהם אינם אלא שליחיה.
 
יעקב שולח את יוסף ל...מצרים, האחים שולחים את הכתנת לאביהם, תמר שולחת את הערבון ליהודה, והקב"ה שולח בני אדם אלה לשם מילוי היעוד האלקי (15).
 
ט.
ויפה היטיב המדרש (בר' פ"ה, א') להדגיש את ההכוונה האלקית של המאורעות, אשר בני אדם חושבים שהם מתארעים בדרך טבעית:
 
"ויהי בעת ההיא" (ל"ח, ו).
 
ר"ש בר-נחמן פתח:
 
"כי אנכי (16) ידעתי את המחשבות, אשר אנכי חושב עליכם... לתת לכם אחרית ותקוה  (17)" (יר' כ"ט, 11).
 
שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף (בגלל ...כתנת הפסים), ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו (מוטיב הבגד, אבל על שעבודו ופרידתו מבית אביו), ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו (מוטיב הבגד, צער על שבלבל יצועי אביו. ע' בר' ל"ה, 22 וב"ר פ"ד, י"ט), ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו (מוטיב הבגד, אבל על יוסף), ויהודה היה עסוק בליקח לו אשה (מוטיב הבגד - התחפשות תמר והערבון. ע' סעיפים ב', ג') והקב"ה היה עוסק - בורא (18 אורו (19)) של משיח".

הערות:

הערות

 

1. חז"ל למדו מכאן, "שאל ישנה אדם בין הבנים". נמוקם: "שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת לכתונת-פסים, שעשה יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים (שבת י') והשוה רמב"ם הלכות נחלות פרק ו' סעיף י"ג וטור חושן משפט סימן רפ"ב, המציינים זאת כהלכה. וע' עוד ב"ר פ"ד, ח'. מגילה ט"ז: ילק"ש רמז ק"מ ועוד.
 
2. ובזוהר (בראשית קפ"ה) נאמר: באיהו כתיב: "ואת עורות גדיי העזים הלבישה על חלקת צואריו". בגין כך - "ויטבללו את הכתנת בדם". ובתורה שלמה וישב (קפ"א) ממדרש כת"י שהובא בגנזי שכטר נאמר: "וישחטו שעיר עזים" ושלם הקב"ה לבני אדם מדה כנגד מדה... ואפילו לצדיקי עולם משלם מדה כנגד מדה: יעקב אבינו רמה באביו גדיי עזים, ובניו רמו בו בגדי העזים "וישחטו שעיר עזים ויטבללו את הכתנת בדם".
 
3. ובזוהר שם (ע' הערה 2) איהו גרים, דכתיב: "ויחרד יצחק חרדה גדולה" - בגין כך גרמו ליה. (= הבנים), וחרד חרדה בההוא זימנא דכתיב: "הכר-נא, הכתנת בנך היא, אם לא". ר' חיא אמר: ביה כתיב: האתה זה בני עשיו, אם לא ?!" ובגין כך הקב"ה מדקדק בהו בצדיקיא בכל מה דאינון עבדין".
 
4. לפי ב"ר פ"ד, ח' יהודה הוליך את הכתנת לאביו, וכן בסוטה י':
 
5. ובסוטה י': אמר ר' חמא ב"ר חנינא. ב"הכר" בישר לאביו: "הכר נא, הכתנת בנך היא, אם לא!" "הכר" בשרו אותו: "הכר נא, למי החותמת והפתילים!"
 
6. ור"ב הלוי אפשטין בספרו "תורה תמימה" מצטט את דברי הגמרא (בהערה הקודמת) בפרושו לבר' ל"ח, 2 ומעיר הערה מאלפת: ירידת ישראן למצרים נתגלגלה ע"י מכירת יוסף וע"י הרמיה באמצעות הכתנת ושעיר העזים. הזדווגות יהודה ותמר נעשתה באופן בזוי ומכוער, וסופה - הקמת בית דוד. שתי התכליות הנעלות (הירידה למצרים ומתן תורה בעקבותיה - מחד גיסא, והקמת בית דוד - מאידך גיסא) הושגו באמצעים פסולים. על התנהגותו הבזויה של יהודה לאביו - שתכליתה רצויה - נענש הוא מדה כנגד מדה ע"י ענין תמר, שאף הוא תכליתו רצויה. יוצא איפוא, שאין כאן הקבלה מילולית בלבד, אלא אף הקבלה רעיונית.
 
7. וע' בדברי חז"ל בסוטה י': "וכי משום דכסתה פניה חשבה לזונה? א"ר אלעזר: שכסתה פניה בבית חמיה". וע' במפורט בדברי רמב"ן לבר' ל"ח, 15.
 
8. גם גדי העזים מדגים עונש מדה כנגד מדה. השוה דברי ב"ר פ"ה, ט': "...אמר הקב"ה ליהודה: אתה רמית באביך בגדי העזים (ע' עמוד ו והערה ת) - חייך, שתמר מרמה בך בגדי העזים". יושם לב: הרמיה בגדי העזים משולשת. מרמים בו: יעקב, יהודה ותמר.
 
9. ב"ר ד', ג' "...אמר רשב"ג: יוסף - משלו נתנו לו (= יוסף זכה לגדולתו בצדק מדה כנגד מדה  לפי מעשיו או שכרו בהתאם למה שנאמר עליו). פיו, שלא נשק בעברה - "ועל פיך ישק כל עמי" (מ"א, 40)  גופו, שלא נגע בעברה - "וילבש אותו בגדי שש" (שם, 42). צוארו, שלא הרכין לעברה - "וישם רבד הזהב על צוארו" (שם, שם). ידיו, שלא משמשו בעברה - "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף" (שם, שם). רגליו, שלא פסעו בעברה - ייתון וירכבו על קרוכין (= מרכבה) - "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו" (שם, 43). והשוה ויק"ר כ"ג, ט'. במ"ר י"ד, ז' תנחומא בר' סימן י"ב מקץ סימן ג'. ספרי דברים פיסקא א'. מדרש שכל טוב בר' מ"א 42. מדרש הגדול בר' מ"א 42-43 .
 
 10. וע' דברי ר' איבו בב"ר פ"ד, כ' על השק, שאינו זז לא ממנו ולא מבניו לעולם.
 
11. ב"ר פ"ד, כ': "...שבטים גרמו לאביהם לקרוע. והיכן נפרע להם? במצרים. שנא' (בר' מ"ד, 1) "ויקרעו שמלותם". על גרימתו לקריעת בגדים זו נענש יוסף בכך שיהושע שבא מזרעו קרע שמלותיו (יהושע ז', 6). ואף מרדכי נענש בעוון  בנימין, עי"ש. השוה ילק"ש רמז קמ"ג. יהושע רמז י"ז אסתר, רמז תתרנ"ו. ב"ר צ"ב, ח'. תנחומא, באבער מקץ י"ג. מדרש תהלים פ"י סימן ג'. אגדת אסתר פ"ד. מדרש הגדול בר' מ"ד 13 ועוד.
 
12. וע' רש"י וספורנו לפסוקנו.
 
13 ע' מדרש הגדול בר' מ"ו 4 מ"ח, ו, חזקוני ורש"י מ"ו,.3.על יצחק אביו נאסר לרדת (כ"ו, 2-3).
 
14. השוה פירוש רד"ק. וע' דיון מפורט בפסוקינו בפרשנים המצוטטים בגליון פרשת ויגש תשכ"ז, מאת ד"ר נ. ליבוביץ.
 
15. "וישלחהו מעמק חברון" (בר' ל"ז, 14)אמר ר' אחא. הלך להשלים אותה העצה העמוקה.  שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה (=אברהם חברו של הנאה - הקב"ה, משחק מלים עם חברון), שהוא קבור בחברון (בר' ט"ו, 13) "ועבדום וענו אותם" (ב"ר פ"ד, י"ג). העצה כאן במשמעות תכנית, החלטה. היא נקראת עמוקה, כיון שאין אנו יודעים טעמה של גזרת ברית בין הבתרים. וע' רש"י לבר' ל"ז, 14. המ' הראשונה במלה מ"עמק" היא מ' הסבה. השווה פירוש "ויסעו מהר ה'" (במ' י', 33) בדברי הגמרא (שבת קט"ז). על הפסקה בין פורענות לפורענות ע"פ תוספות ד"ה "פורענות ראשונה ויסעו" וע"פ רמב"ן לבמ' י', 35 ד"ה "ויהי בנסע הארון" המצטט דברי רש"י, מקשה עליהם ומסביר במפורט את המדרש, שרש"י מסתמך עליו. אף כאן המ' (של "מהר") הוא מ' הסבה.
 
16. אנכי - אני לבדי יודע המחשבות, כי אחרים חושבים מחשבות אחרות, ואני לבדי חושב בהן מחשבות לטובתכם (יפה תואר). והשוה דברי המדרש הגדול לבר' ל"ח ו. ד"א "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" (יש' נ"ה, 8). יתברך שמו של הקב"ה, שאין מחשבותיו – כמחשבות בשר ודם. כיצד? היו השבטים עסוקין במכירת יוסף, ויוסף עוסק בעבודתו, ויעקב אבינו עוסק בשקו ובתעניתו, ויהודה עוסק ליקח לו אשה, והקב"ה עוסק בשאירו (=באורו) של מלך המשיח. הדא היא "וירד יהודה מאת אחיו" (בר' ל"ח, ו).
 
17. מוטיב הבגד בא לידי בטוי בולט במדרש זה, ואולי נרמז בו עקרון מדה כנגד מדה – כמפורט בסעיפים הקודמים של עבודתנו. והשוה לרעיון מדרשנו את דברי ב"ר פ"ד, ח': ד"א "פסים". רשב"ל בשם ראב"ע כתיב: "לכו ראו מפעלות אלקים, נורא עלילה על בני אדם" (תהלים ס"ו, 5)  וכתיב בתריה (שם, שם 6): "הפך הים ליבשה". למה "וישנאו אותו?" בשביל שיקרע הים. לפניהם "פסים". פס (=גזר) ים". מסתבר, שכוונת המדרש היא זו: נורא עלילה על בני אדם = הקב"ה גרם לשבטים, שיעלילו זה על זה עלילות נוראות: א) דיבת יוסף על אחיו. ב) עלילת מות יוסף בפני אביהם (באמצעות הכתנת המוכתמת בדם שעיר העזים - ע' סעיף א' בעבודתנו. מטרת הקב"ה בכך - הירידה למצרים, שבעקבותיה - הגאולה משם וקריעת ים סוף. בכך יוגשם הנגזר בברית בין הבתרים.וע' ב"מתנות כהונה וב"עץ יוסף".
 
18. מפני המכירה של יוסף - "וירד יהודה מאת אחיו [ע' רש"י ע"פ תנחומא א' ויגש אות ט', תנחומא ב' ויגש אות י', ילק"ש רמז קמ"ג. לפי ב"ר פ"ה, ב' - היוזמה של יהודה. "אמר: בואו נפזר עצמנו, שכל זמן שאנו מכונסים - השטר (= העונש על מכירת יוסף – חטא שחטאנו בו כולנו) - מצוי להיגבות. וע' בהמשך הדברים המצוטט בסעיף ה' בעבודתנו. לפי ר' יוסף בכור שור בפירושו לפסוקנו, יהודה ירד מאת אחיו, כיון שראה צערו של אביו ובכיותיו, ולא היה יכול לסבול, ופרש מבית אביו ומאחיו. על פירושו זה קשה: כיון שהירידה בגלל צער אביו, היה צ"ל "וירד יהודה מאת אביו", והרי כתוב "מאת אחיו". ונתגלגלו הדברים,ונשא את בת-שוע, ו"חל על יהודה פרי מעלליו, והוליד שני בני-מות, ונשאר שכול משניהם" (ספורנו), ומתה בת-שוע וארע מעשה תמר, שממנה יצא פרץ - אביה של מלכות בית דוד, ומדוד יצא מלך המשיח.
 
19. עץ יוסף. "לפי שלא נולד המשיח ממש אז, אלא ראשית שרשו. לכן אמר "בורא אורו", שזה בדמיון האור הנוצץ, בטרם עלות השמש ממש". הנצי"ב בפירושי "הרחב דבר" הנספח לפירושי "העמק דבר" (ח"ח, ו). אבל עדיין לא נתבאר, במה רשום בלידת פרץ התנוצצות משיח יותר מיהודה בעצמו, שממנו יצא לדור אחרון מלך המשיח. ומתחילה י"ל, דבמה שפרץ נולד בפריצות דרך הטבע - ניכר היה, שמזרעו יצא זרע מלוכה, שפורץ לעשות לו דרך...ועדיין לא נתברר בזה, שיצא ממנו גואל האחרון, שהוא מלך המשיח. אלא יש להוסיף, דכמו שהראה פרץ בלידתו, שפרץ דרך בני אדם - כך הראה, שפרץ טבע האומה הישראלית ברוחנית, שהרי הכלל ידוע, דבני- זנות אין לקוות, שיהיו בנים מהוגנים. וכשראו ישראל, אשר תאומי-צביה: פרץ וזרח - היו אנשי מעלה, שאין למעלה מהם מזה, הבינו, שמהם יצא מלך המשיח, שיפרוץ דרך ברוחנית, כדכתיב "והריחו ביראת ה'"...על זאת הכוונה אמרו הזקנים לבועז: "ויהי ביתך כבית פרץ, אשר ילדה תמר ליהודה",באשר היה לבועז לחשוב, שלא יראה מרות זרע הגון, באשר איננה מיוחסת וראויה אליו, וכדאיתא בקדושין ע': "הנושא אשה שאינה הוגנת - הווין לו בנים, שאינם מהוגנים"...משום הכי אמרו: "ויהי ביתך כבית פרץ", שהיה ג"כ שלא לפי הכלל באומה הישראלית. ועתה בא סיפור כל הענין, איך שהיה השגחה פרטית מסבב, שיהא נולד פרץ דוקא בזה האופן, ובזה היה רשום התנוצצות המשיח הגואל האחרון.