בחירת המצוות בפרשת כי תצא וסידורן
מחבר: הרב יוסף היינימן
בראשית כב, דברים כ-כו
מתוך "מעינות" - מאסף לעניני חינוך והוראה ה', תשט"ז
תוכן המאמר:
מבוכת הפרשנים
הדרכים לפתרון הבעיה
מבנה הפרשה
הערות להוראת הפרשה
תקציר: המאמר מנסה להאיר בפני הקורא את המכנה המשותף למצוות המופיעות בפרשת כי תצא אשר ממבט ראשוני נראות כקובץ הלכות שאינן קשורות האחת לשניה.
מבוכת הפרשנים
לא קשה הדבר בדרך כלל לגלות ב"קבצי החוקים" השונים שבתורה את הנושא העיקרי או מספרנושאים ראשיים, אשר מסביבם נבחרו ונסדרו המצוות הכלולות באותו הקובץ. בפרשת משפטים,למשל, כלולים בעיקר החוקים היסודיים בדיני ממונות ובדיני נפשות; בפרשת ראה נמצאת שורתחוקים הנוגעים ל"מקום אשר יבחר ה' בו"; בפרשת שופטים נקבעה "חוקת" המדינה על מוסדותיהושלטונותיה. יש ונמצאות בפרשיות אלו מצוה אחת או מצוות אחדות שהן לכאורה "יוצאות דופן"ושאין להן קשר פנימי לנושא הראשי. לעתים אף נדמה, שאפילו אותן המצוות השייכות לענייןוהנמצאות ב"קובץ" הראוי להן, אינן סדורות כולן באופן שיטתי, עד שלפעמים מצווה מסויימתמפרידה בין הדבקים ואינה במקום המתאים. אך מקרים אלו, כיון שאינם מרובים, אינם מהוויםבעיה עקרונית אלא בעיה פרשנית. אין בהם כדי לסתור ולבטל את הסדר ההגיוני השולט והבולטבפרשה כולה, ברור הדבר, שאין כאן אוסף שרירותי ועריכה חסרת-מחשבה, כי אם סידור מתוךשיקול הדעת ולפי כללים ועקרונות מסויימים.
לכאורה אין הדבר כן בפרשת כי תצא. לפי דבריו של אחד מבעלי שיטת ביקורת המקרא יש כאןלפנינו "שיריים של קבצי החוקים, שאינם ניתנים לשום חלוקה טבעית")1) ורק באמצעות "סידורמחדש" רואה אותו מחבר אפשרות לחלקם לארבע הקבוצות הבאות:
1. חוקים פליליים;
2. חוקים בעניני מלחמה;
3. חוקים בעניני משפחה;.
4. חוקים הנוגעים ליושר בדרך כלל..
אפילו הכי, עדיין מוצא הוא מקרים בולטים של "כפילות", ש"חוקים מקבילים" מופיעים פעמייםבמקומות שונים, מקרים של "הפרדה" בין חוקים הקשורים זה בזה, ו"חזרות" על ענינים שכברנידונו במקום אחר.
אף מפרשי ישראל לא הבהירו את הסדר ואת עקרונות הבחירה שבפרשה זו. אלה שמנסים בכלל לנתח את מבנה הפרשה, נאלצים לחלקה לקטעים מרובים (2) כגון: חוקים פליליים, חוקי מלחמה, חוקי משפחה, חוקי גמילות חסדים וכו'. ועדיין, בסופו של דבר, אינם יכולים להימנע מלקבוע לפחות שתי קבוצות גדולות של "חוקים שונים", כלומר קבוצות, בהן לא הספיקו כלל לגלות נושא מרכזי וסדר הגיוני. יתר על כן - אין כל נסיון להסביר, משום מה הוכנסו כל אותן הקבוצות השונות ל"קובץ" אחד, ואם יש קשר פנימי כלשהו בין "חוקי מלחמה" ל"חוקים פליליים" או בין "חוקי משפחה" למצוות גמילות חסדים.
מדוע באמת לא סודרו קבוצות אלו כל אחת במקום הראוי לה, כגון: חוקי מלחמה בפ' שופטים,דיני משפחה בפ' קדושים או בפ' אחרי-מות, וכן כולן? ר' אברהם אבן-עזרא התייאש, כנראה, מן האפשרות למצוא נימוקים לעצם בחירת המצוות שבפרשה זו, לסידורן ולחלוקתן, והסתפקבמציאת קשר רופף בין כל מצוה לקודמת לה. גם דוד הופמן בפירושו(3) מודה, "שאין לגלות סדרבמצוות אלו". הוא קובע אמנם, שהפרשה הזאת כוללת מצוות הנוגעות לחיי הפרט והמשפחה(בניגוד לפ' שופטים, בה סדורים החוקים הנוגעים לשלטונות); אך אין לצפות, לפי דעתו, לבחירהענינית ולסדר מובהק בפרשה זו, כיון שבה קבע משה רבנו אל כל אותן המצוות שטרם הספיקלכתוב במקום אחר, ואף אלו שראה צורך לחזור עליהן משום-מה; את כולן הוא הסמיך זו לזו"לפי אסוציאציה רעיונית כל-שהיא" שנזדמנה. על כן על הפרשן להסתפק כאן בגילוי "סמיכות"בין מצוה לחברתה, כשיטת ר' אברהם אבן-עזרא.
הדרכים לפתרון הבעיה
פתרונות אלו אינם מניחים את הדעת. הבעיה העיקרית, לדעתנו, אינה שאלת הקשר והרציפות ביןהמצוות הבודדות, ויתכן שלגבי שאלה זו צודקים המפרשים שמסתפקים במדרש "סמוכים". אךאין אנו פטורים בכך מן הנסיון לקבוע, מה הם עצם עקרון הבחירה והנושא היסודי של הפרשהכולה. אי-אפשר להניח, שיש כאן מעין "לקט, שכחה ופאה" או "שיריים" של תרי"ג המצוות, שהיהצורך לצרפן יחד אך ורק מפני שלא מצאו את מקומן; שאם כן, הרי פרשה זו אינה מהווה כללחטיבה אורגאנית אלא אוסף מקרי של ענינים שונים, שאין ביניהם כל קשר פנימי. אין להעלותעל הדעת חוסר תכנון כזה בעריכת התורה. ודאי יש לגלות גם בפרשה זו כמו בחברותיה נושאמרכזי, ואין ספק שאף לה יש פונקציה מיוחדת במבנה הכללי של חמשה חומשי התורה. ואם גם נצטרך להודות, שאי-אלו מצוות בודדות צורפו לפרשתנו רק מפני שלא נמצא להן מקום יותרמתאים, אין לקבל תשובה זו לגבי כל הפרשה על עשרות מצוותיה.
ואכן יש נושא מרכזי לפרשה. טעו המפרשים בני זמננו, בחפשם כאן חלוקה וסדר הגיוני-מופשטלפי קטיגוריות כגון "חוקי משפחה", "חוקי מלחמה" וכו', דוגמת החלוקות הנהוגות בשיטותמשפט מודרניות. אין התורה נוטה לניתוח פורמאלי-חיצוני כזה. מוצאים אנו, דרך משל, בפרשתבהר חוקים משטחים שונים, לפי מושגי זמננו, כגון: חוקי מקרקעין, חוקים הנוגעים ל"סטאטוסהאישי" (עבדות), עניני מיקח ומימכר, מצוות דתיות (שבת הארץ). אך אין להכחיש שפרשה זו על כל מצוותיה השונות היא מעור אחד; כי כל סעיפיה מרוכזים סביב לרעיון מרכזי אחד, הואהרעיון של אדנות ה', המתבטא בצימצום הבעלות האנושית בצורות שונות. אין לצפות, איפוא,שהתורה תכניס לתאים נפרדים את כל החוקים הנוגעים לשטחי חיים שונים, כל עוד יש לחוקיםאלה יסוד משותף או נושא מרכזי אחד.
מבנה הפרשה
הנושא היסודי של פרשתנו הוא: "האדם בביתו ובחוץ" או, בניסוח השגור יותר בפינו אנו: הפרטביחסו לביתו ולמשפחתו וביחסו לחברה בה הוא חי.
אם זה הוא אמנם הרעיון המרכזי, אין עוד להתפלא שאנו מוצאים כאן בכפיפה אחת דיני מלחמה(ענין השבויה, יפת-התואר, שאדם מכניס לתוך ביתו). דינים פליליים (ענין הבן המורד באביו והורס את סדרי הבית-המשפחה) ודיני משפחה. כעת מובן למה העדיפה התורה לכתוב כאן את דין "יפת-תואר" ואת דין קדושת המחנה (כג, י); כי אע"פ ששניהם "דיני מלחמה" הם, אין מקומםבפ' שופטים, העוסקת כולה בחובות השלטונות; ואילו מצוות אלו דנות בהתנהגות הפרט במלחמהועל כן שייכות הן לפרשתנו הקובעת את מקום הפרט בחברה.
לשם הבלטת נושאה המרכזי משתמשת הפרשה בשורה שלימה של מושגים הקשורים זה בזה קשר אורגאני והחוזרים בה מדי פעם בפעם: בית-חוץ (ראה כג, יא, יג, יד; כד, יא; כה, ה; והשווה גם: בראשית כד, לא; שמות יב, מו; ויקרא יח, ט); יצא (הוציא) - בא (הבא), (אל ה) שער; בבית - (ב) עיר-בדרך וכו' וכו'. עצם החזרה המתמדת על מושגים אלו, המשלימים זה את זה והמקבילים זה לזה, מעידה על האחדות הפנימית של הפרשה. מדובר כאן על מה שנוגע לפרט כשהוא יושב ברשותו המצומצמת וכשהוא יוצא ממנה לרשות-הרבים, לבית זר, לדרך, למלחמה. לפי כללי ה"חשיבה האורגאנית" (4) ברור, שאן כאן צירוף שרירותי של ענינים שונים ומשונים, כי אם פרטים שונים המצטרפים כולם באופן טבעי לדבר אחיד ושלם. המילים והביטויים החוזרים ונשנים ותנים ביטוי לאחדותה הפנימית של הפרשה.
לפני שניגש לניתוח מפורט של מבנה הפרשה, עלינו לשים לב לחשיבות היתירה של שיטתהאסוציאציה בתורה (ובתנ"ך בכלל). צדק הופמן באמרו, שפרשתנו בנויה על אסוציאציה, אלאשלא מיצה את כל משמעותה של שיטה זו. פרופסור קאסוטו הוא שהעמיד אותנו על כך, "שיששיטות של סידור הנראות טבעיות ונכונות בעיניהם של בני המזרח הקדמון ואינן עולות אף עלדעתו של איש הרגיל בדרכי החשיבה המערבית... אחת משיטות הסידור התופסות מקום חשובבספרי המקרא, ובספרים אחדים אפילו מקום בראש, היא שיטת האסוציאציה, לא רק האסוציאציהשל הרעיונות אלא גם ובעיקר האסוציאציה של המלים והביטויים".(5) אגב הוא מצביע על העובדהשאותה שיטה נהוגה אף בספרות התורה שבעל-פה, אלא שטרם הוכרה חשיבותה המכרעת לגביהבנת סידורם של מקצת מספרי המקרא.
מעתה נוכל לשרטט לעצמנו את קווי המחשבה העיקריים של פרשתנו, בשים לב לכך, שלפעמיםהיא בוחרת בחומר מסויים מפני שהוא קשור קשר ישיר לנושא העיקרי שלה, ולפעמים היא סוטהמנושא זה ומצרפת ענינים שיש להם קשר אסוציאטיבי בלבד. אם מבחינת הרעיון, אם מבחינהלשונית-מילולית.
פרשתנו פותחת בדין יפת-תואר המתקשר עם הנושאים של פ' שופטים (פרק כ), אך עניינו המיוחדהוא: הבאת אשה (זרה) לתוך הבית. מכאן המעבר לעניין השני (כא, טו) שאף הוא עוסק באישוביתו, נשיו ובניו, ולשלישי (כא, יח), הדן בבן שצריך להוציאו מן הבית. כשמדובר על הבית, האשה והבנים, עוברים בדרך האסוציאציה לשאר קניניו של האדם: שור, שה, חמור ושמלה (כב, א-ה; שים לב אף למלים "ואספתו אל תוך ביתך"!), דוגמת קישורם של ענינים אלו במקומות שוניםבתורה (כגון: דברים ה, יח; שם, יד; ויקרא יט, יט; ועוד). מצות קן ציפור מתקשרת אף היא קשראסוציאטיבי עם הנושא העיקרי (אם-בנים), ובפסוקים ח-יב חוזרים שנית אותם הדברים המהוויםאת רכושו של האדם: בית-כרם (שדה)-שור וחמור-כסות.
מכאן עד סוף הפרק עוסק הכתוב שוב בנושא הראשי: אדם וביתו, זו אשתו; וכן בפרק כג (עד פסוק ט) מוסיף הוא לדון באותו הנושא: אדם ואשתו, בהדגישו במיוחד יחסי אישות בלתיראויים. ויש שאדם יוצא מביתו למלחמה, ואז המחנה הופך ביתו כביכול; וצריך לדון מי ראוילהיות במחנה ומי צריך לצאת מחוץ למחנה (כג, י-טו).
פרק כד חוזר ליחסי אישות והוא דן באשה היוצאת מביתו של בעלה (כד, ב) ובבעל שלקח אשהואיננו יוצא בצבא אלא נקי יהיה לביתו (שם, ה). מכאן עוברים אל מי שמוצא מביתו בעל כרחו:גונב נפש ומכרו, ואל המצורע שאף הוא מוצא מביתו, ואף מן המחנה (שם, ט). מאידך גיסא יששאסור לו לאדם לבוא אל בית רעהו ללא רשות; על הנושה לעמוד בחוץ (שם, יד-טו). ושוב חוזריםליחסי המשפחה (שם, טז; אבות-בנים); מכאן לענינים אחרים הקשורים למשפט ואל חובת האדםכלפי גר, יתום ואלמנה (מחוסרי בית!). עיקר עניין הפרשה מסתיים בדין היבמה (כה, ה-יא), האשה היוצאת מבית בעלה החוצה לאיש זר, ובמספר מצוות קצרות, שיש ביניהן אסוציאציה מילולית; (שם, יא: יחדיו-איש ואחיו, השווה פסוק ה; שם, יד: בביתך; שם, יז: בדרך-בצאתכם).
אין הערות אלו באות למצות את כל האסוציאציות ואת כל הרמזים לקשר פנימי או חיצוני שאפשרלגלות בפרשה זו. די להצביע על הדוגמאות העיקריות והמעיין ידע להשלים ולהוסיף. יש גםמקרים בהם יש קשר כפול ומשולש למה שקדם: כגון במצוות שילוח הקן הקשורה לנושא הראשיעל-ידי המוטיב "אם ובנים" ולפסוקים שקדמו לה על-ידי המלה "בדרך". וכן מצוות תשלום שכרהשכיר מתקשרת עם מצוות השבת העבוט מבחינת הרעיון הכללי של מניעת עושק וגם מבחינהלשונית ("בוא השמש" - "ולא תבוא עליו השמש").
דילגנו על מספר פסוקים בודדים (כג, טז וכו') שזיקתם לנושא הראשי ואף קישורם זה לזהאינם בהירים כל-כך. אך מספרם מועט, ואין ספק שגם במקרים אלו אפשר למצוא קשראסוציאטיבי מאחד הסוגים הנזכרים. מכל מקום ברור כעת, שאין פרשה זו חסרת סדר ושיטה;אלא יש בה קו ברור בבחירת החומר. המצוות המסודרות בפרשתנו זקוקות זו לזו ומצטרפותלעניין שלם.
הערות להוראת הפרשה
נדמה שכדאי להבליט בהוראת פרשה זו לתלמידים בגיל גבוה יותר את הבעיה הנידונה, היאבעיית בחירת המצוות וקישורן. לשם כך יטיל המורה על תלמידיו לקרוא את הפרשה כולה עודלפני התחלת הלימוד בכיתה. בשיחת בירור, שאף היא קודמת ללימוד המפורט, עליו להעמידלדיון את שאלת המבחר והסדר; אין ספק שהתלמידים עצמם יעירו, שיש כאן לכאורה "תערובתמקרית". מכאן לבירור השאלה: מהם הגורמים השונים שיכולים לקבוע את קישורם של עניניםשונים וצירופם לקבוצות; יש לצפות שהתלמידים עצמם יצביעו על חשיבות האסוציאציה (אם גםלא ידעו לקרוא לה בשם זה); ולא - יוכל המורה לעורר אותה השאלה עצמה לגבי ספרות התורהשבעל-פה (במיוחד: המשנה והגמרא) ומתוך כך יגיעו אל המבוקש. צריך להסביר, שיש שתי דרכיםשל אסוציאציה: רעיונית ולשונית. בשלב האחרון של שיחת הכנה זו צריך לעשות נסיון להגדיר אתהנושא העיקרי של הפרשה; מוטב להשוותה לשם כך עם פ' שופטים.
על יסוד הכנה זו יכול המורה להפעיל את הכיתה בפתרון שאלות החוזרות כמעט מפסוק לפסוק:משום מה נכתב פסוק זה דוקא במקום זה? איזה קשר יש לו עם הנושא העיקרי? אם אין קשר כזה, איזה גורם הביא לידי קביעת מקומו כאן? וכו'.
יש בגישה זו אפשרות שעבודה מחשבתית פעילה של התלמידים, שיעסקו במשך זמן מסויים בבחינות שונות של בעיה יסודית אחת. עבודה זו, נוסף על העבודה הפרשנית הרגילה המכוונת לתכנה של הפרשה בעיקר, יכולה להוסיף עניין ללימוד, לפתח את העצמאות המחשבתית ואף להקנות לתלמיד מושגים וכלים, בהם יידע להשתמש אח"כ אף במקומות אחרים.