לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יוסף ואחיו - סיפור של השתנות

מחבר: אוריאל סימון

תוכן המאמר:
א. בבית יעקב: התנשאות ושנאה
ב. במצרים: עליות ומורדות בדרך מעבדות למלכות
ג. יוסף משביר שבר לאחיו ומרפא את שבר בית אביו
הערות

יוסף ואחיו - סיפור של השתנות

 

סיפור של השתנות, המתאר כיצד גברו הגיבורים על עצמם ותיקנו את דרכם, הוא בעיקרו סיפור מוסרי שרוחו אופטימית (כדבר הנביא: "ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה" - יח' י"ח, 31). לעומתו סיפור של השגחה, המתאר כיצד מוליך האל את רגליהם של הגיבורים למקום שהועיד להם, הוא בעיקרו סיפור תיאולוגי שנימתו אירונית (כאזהרת החכם: "רבות מחשבות [תכניות] בלב איש, ועצת [תכנית] ה' היא תקום" - משלי י"ט, 21). דטרמיניזם אלוהי אינו מתיישב, לכאורה, עם חירות אנושית - כאשר האדם אינו אלא כלי בביצוע התכנית של האל דומה שהוא פטור מאחריות למעשיו, ולהפך, כאשר הרשות נתונה, דומה שהאל אינו מנהיג את בריותיו אלא רק מגיב על מעשיהם. ולא היא. בסיפור יוסף ואחיו משיגה ההשגחה את יעדיה על-אף חופש הבחירה של מושאיה ואף ממש באמצעותו (בחלקו הראשון של הסיפור ללא ידיעתם ובעל כורחם, ובחלקו השני - מדעתם ומרצונם). על יעקב ובניו נגזר כבר בברית בין הבתרים להיות גרים בארץ מצרים (בר' ט"ו, 14-13), ואכן הם מגיעים לשם מחמת הרעב; יוסף נועד לרדת מצרימה לפני אחיו על מנת שיכלכלם ויבטיח את מעמדם, והם, בבקשם להפר באלימות את חלומות השררה שלו, מוכרים אותו למקום שבו חלומותיו אכן יתממשו. ההשגחה והגמול לא זו בלבד שאינם נוגדים זה את זה, אלא שבאורח מופלא הם מותכים זה בזה – ההשגחה מוליכה את הגיבורים לייעודם תוך כדי מתן גמול צודק, והסבל הכבד של בני יעקב לא רק מזכך אותם מחטאותם אלא גם מסייע להם להשתנות ולהיות ראויים לייעודם.
 
א. בבית יעקב: התנשאות ושנאה
מבחינה מוסרית צרופה, האפליה שהפלה יעקב את יוסף היא שורש כל הרעות שבאו על ביתו, כפי שאמר ריש לקיש בשם ר' אלעזר בן עזריה: "צריך אדם שלא לשנות בין בניו (נוסח אחר: בן מבניו), שעל-ידי כתונת פסים (שעשה יעקב אבינו ליוסף) - 'וישנאו אותו' (בר' ל"ז, 4)" (בראשית רבה פ"ד, ח'). ברם, כיצד מנומקת בלשון הסיפור אהבתו זו המופלגת של יעקב ליוסף? ומה דחף אותו לתת לה ביטוי כה מופגן באמצעות כתונת הפסים?1 היריבות שבין יוסף ואחיו היא במידה רבה המשך הנפתולים שבין אמותיהם, האחיות רחל ולאה. יעקב העתיק אל יוסף את אהבתו העזה לרחל אמו, שמתה בלדתה את בנימין. יוסף היה אמנם בכור לרחל, אך מפאת עקרותה הממושכת היה מעמדו במשפחה כולה כ"בן זקנים" (ל"ז, 3), ממש כפי שהיא הייתה הבת "הקטנה" (כ"ט, 16) בבית אביה. בנוסף לכך יכול היה יעקב לראות ביוסף את בן דמותו שלו, השותף לגורלו - שניהם היו בנים צעירים שחתרו לבכורה שנמנעה מהם ושניהם היו בעלי חלומות שנשאו את לבם למרחקים. ובדומה להורים רבים, המבקשים לחסוך מילדם את התלאות שהיו מנת חלקם, ומשתמשים בסמכותם או בעושרם כדי להקפיץ אותו מעל לשדה המכשולים שהם עצמם עברו בעמל ובסבל, כך ביקש גם יעקב להעניק ליוסף את הבכורה מבלי שיצטרך להיאבק עליה. הוא עצמו לא היה אהוב על אביו כאחיו עשו, ולא יכול היה לזכות בבכורה ובברכה מבלי לעבור במחילות המרמה וההתבזות. ואילו יוסף אהוב נפשו יהיה פטור מלבוא אל אביו מולידו בחשכת עיוורונו כשהוא מתחזה לאחיו בלבשו את בגדי הבכורה, שכן יעקב מקדים ומעניק לו במו ידיו, בגלוי ובפומבי, את כתונת החשיבות וההעדפה.
 
עוד לפני שקיבל את כתונת הפסים כבר הביא יוסף את דיבת אחיו רעה אל אביהם (ל"ז, 2), ללמדנו שההתנשאות שלו על אחיו לא הייתה פועל יוצא של העדפתו הגלויה, אלא פרי תחושתו הפנימית שההזדהות שלו עם אביו גוברת על הסולידריות שלו עם אחיו. יעקב לא מנע בעדו מלהביא לידיעתו מידע שלילי על אחיו וגם לא חשש לתת לאהבת היתר שלו כלפיו ביטוי סמלי גלוי. בכך הפך יעקב, מבלי משים, את אהוב אביו לשנוא אחיו. שתיקת אחיו ש"לא יכלו דברו לשלם" (ל"ז, 4) אינה מרתיעה את יוסף. הוא ממשיך בנתיב ההשתררות על אחיו, וכאשר הוא מקבל לכך אישור מלא מן השמים בשני חלומות המבשרים דבר אחד, הריהו ממהר לספר אותם באוזניהם, ולאשר בשתיקה את הפתרון החד-משמעי שהם נותנים לחלומותיו – הוא אכן נועד למלוך על אחיו ולמשול בהם (פס' 8). הנער בן השבע עשרה לא חיפש את אהבת אחיו אלא את הכרתם בגדולה היעודה לו ברצון אביו וברצון השמים. והריהו מקנה תוקף משנה לחלום ההשתחוויה השני - השתחוויה הכוללת הפעם גם את אביו ואמו(!) על-ידי שהוא חוזר ומספר אותו באוזני אביו בנוכחות אחיו. הניסיון המאולץ של יעקב ליטול מעוקצו של החלום לא יכול היה להרשים איש מן הנוכחים: "ויקנאו בו אחיו (בנוסף לשנאתם אותו), ואביו שמר את הדבר (בלבו)" (פס' 11).
 
האחים יצאו צפונה למרעה ממושך, ויוסף לא נשא עמם בעול אלא נשאר בבית עם אביו. על-אף השנאה והקנאה, ועל-אף שהאחים "לא יכלו דברו לשלם" (פס' 4), לא היסס יעקב לשלוח את יוסף לשכם ולהטיל עליו לברר את שלומם: "לך נא וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" (פס' 14). גם יוסף עצמו לא העלה בדעתו שבצאתו יחידי לבוש בכותונתו המנקרת עיניים לבקש את אחיו, הוא עלול למצוא את רוצחיו. אין זאת אלא שעיוורון השליטים, שמחמת שיכרון הכוח וההצלחה אינם חשים כלל באיבה המתנחשלת כנגדם, סימא את  עיני האב והבן. בינתיים עזבו האחים את שכם, ולולי פגש יוסף איש בשדה ששמע אותם אומרים זה לזה "נלכה דתינה" (פס' 17) היה נאלץ לשוב אל אביו כלעומת שהלך. האיש האלמוני הזה הוא בעליל שליח ההשגחה. תרומתו לעלילה היא אמנם זעירה, אך רק מכוחה היא נעה לקראת מימוש התכנית האלוהית.2
 
בדומה לעשו, שהמתין לפטירתו הצפויה של אביו כדי שיוכל לרצוח את אחיו ולהחזיר לעצמו את בכורתו (כ"ז, 41), כך מבקשים עתה בני יעקב לנצל את ריחוקו של אביהם מן הזירה ולרצוח את יוסף כדי להפר את חלומותיו:
 
"ועתה לכו ונהרגהו, ונשלכהו באחד הברות, ואמרנו 'חיה רעה אכלתהו', ונראה מה יהיו חלמתיו" (ל"ז, 20).
 
אך ראובן ויהודה מונעים בעדם מלהיגרר לאלימות בלתי-מבוקרת. ראובן משכנע אותם שהם יכולים להשיג את מטרתם גם אם יגרמו את מותו בצמא וברעב, ויהודה חוזר ומשכנע אותם שגם הריגה עקיפה אינה נחוצה, ואפשר להסתפק במכירת יוסף לעבדות עולם.
 
כאשר ראו האחים את יוסף מרחוק, הם התייחסו אליו בלשון של בוז וניכור - "הנה בעל החלמות הלזה בא" (פס' 19), וכאשר הוא הגיע אליהם הם שלחו את ידם בשני הביטויים הסמליים של שררתו: כתונת הפסים הופשטה מעליו, וחלומות העליונות הופרו על-ידי השלכתו לתחתית הבור. יתרה מזאת, דעתם של האחים לא נתקררה עד שישבו לאכול לחם, בה  בשעה שהוא נידון למות ברעב ובצמא בבור (פס' 25)3. ואולם משמילאו את הצורך הבוער להשפיל את המתנשא, נבעה בחומת לבבם סדק ראשון, שאפשר להם להאזין לעצתו של  יהודה ולהתחשב בכך שמדובר באחיהם:
 
"מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו? לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו, כי אחינו ובשרנו הוא" (פס' 27-26). 4
 
האחים אכן מוכרים את אחיהם ובשרם לעבדות, ואינם מהססים לקחת את מלוא תמורתו - עשרים שקלי כסף (בהתאם למחירו של עבד בחוקי חמורבי, סעיף 252, ולערכו של זכר מבן חמש ועד עשרים בויקרא כ"ז, 5). וכדי שיעקב לא יחשוד בהם שידם הייתה באחיהם, וכדי שיוסף ישתכח כמת מלבו של אביו, הם שוחטים שעיר עזים, טובלים את כתונת הפסים בדמו, ושולחים אותה לפניהם אל אביהם לשם זיהוי, מלווית במילים קרות כקרח וחדות כמדקרות חרב: "זאת מצאנו, הכר נא הכתנת בנך הוא, אם לא" (פס' 32), לאמור: אנו, מוצאי הכתונת, משערים שזאת הכתונת של בנך; אך אתה, שהענקת אותה לבנך במו ידיך, תוכל לקבוע זאת בוודאות. מה נוראה השנאה, שציניות אכזרית זו היא ביטוי לה!5 יעקב אכן הגיע לאותה מסקנה מוטעית שהיה אמור להסיק מן הממצא המבוים: "כתנת בני! חיה רעה אכלתהו! טרף טרף יוסף!" (פס' 33). הוא קרע את שמלותיו והתאבל על יוסף כפי שמתאבלים על מת, ורק התמשכותה הבלתי-צפויה של האבלות הפתיעה את "כל בניו וכל בנתיו" (פס' 35). בתוקף  רב הוא מיאן להיענות למאמציהם לנחמו, והבהיר שלעולם לא ישלים עם מות יוסף, כי בלעדיו חייו אינם חיים: "ויאמר: כי ארד אל בני אבל שאלה" (פס' 35). עכשיו נתחוור לבני יעקב, שאמנם היה בכוחם לסלק את יוסף מן הבית וגם להוליך שולל את אביהם, אך שום אלימות וערמה שבעולם לא יוכלו לעקור מלבו של יעקב את אהבתו הגדולה והמופלאה לבן זקוניו יוסף. ההכרזה הבוטה של האב הממאן להינחם, שהעדפתו את יוסף על פניהם בעינה עומדת, ושהיא אינה יחסית אלא מוחלטת, אפשרה להם להיווכח שהעדפת הצעיר הייתה פחות שרירותית משחשבו, ולכן גם פחות מקוממת משחשו. קוצר ידם להקל מעל אביהם את ייסוריו, פתח בלבם פתח להצטער, ואולי גם להתחרט, על חלקם בגרימת ייסורים אלה. ניתן לומר כי החלק הראשון של הסיפור מסתיים בראשית צמיחתה של השתנות האחים.
 
ב. במצרים: עליות ומורדות בדרך מעבדות למלכות
בינתיים הורד יוסף מצרימה ונמכר לאדם רם-המעלה, השייך למעגל הפנימי של מערכת השלטון: "פוטיפר, סריס [כאן: משרת אישי של המלך פרעה, שר הטבחים" (ל"ט, 1). עד מהרה מתברר, שהנער המפונק, שבבית אביו הוענקה לו ההצלחה בטרם יצטרך להתאמץ להשיגה, לא רק שורד בתנאים הקשים של שעבוד, נכר ובדידות, אלא אף מצטיין בכל אשר יעשה. כמו בבית אביו הוא לא נשלח לעבוד בשדה אלא הוצב בבית האדון, ושם הוא מושך אליו את תשומת לבו של פוטיפר בכשרונותיו ובתכונותיו, מוצא חן בעיניו וזוכה לאמונו המלא. פוטיפר ממנה אותו בראשונה למשרתו האישי, ובסופו של דבר מפקיד אותו על כל משק ביתו:
 
"ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע אתו מאומה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל [ככל הנראה, לשון נקייה ליחסי אישות עם אשתו]" (פס' 6).
 
הכתוב מטעים וחוזר ומטעים, שסוד ההצלחה המופלאה הזאת היה הצירוף של כישורים מעולים (מן הסתם יכולת מעשה ויכולת הנהגה) עם ברכת שמים השורה בעליל על כל מעשיו:
 
"ויהי מאז הפקיד אתו בביתו ועל כל אשר לו, ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה" (פס' 5).
 
למסקנה זו עצמה הגיע, נזכר הקורא, גם לבן הארמי בעניין תרומתו של יעקב לברכה ששרתה במקנהו :"ויאמר אליו לבן: אם נא מצאתי חן בעיניך, נחשתי [יש מבארים על-פי האכדית: זכיתי לשפע] ויברכני ה' בגללך" (ל', 27). יתרה מזו: יוסף דומה להפליא לא רק ליעקב אביו בכך שהוא משמש כצינור של ברכת ה', אלא גם לרחל אמו ביופיו המופלג. עליה נאמר: "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" (כ"ט, 17), ויוסף הוא הגבר היחידי במקרא כולו שהצירוף הזה מוסב עליו: "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" (ל"ט, 6).
 
אין זאת אלא שבעלילת הסיפור ניתן כאן מענה כפול לטענת אי-הצדק שבהעדפת יוסף על-ידי אביו.
ראשית, כשרונותיו של יוסף, היוצאים מן הכוח אל הפועל בבית פוטיפר, מאשרים את נכונותה  של ההערכה של יעקב כאשר העניק ליוסף את כתונת הפסים. ושנית, הדמיון של יוסף הן לאביו והן לאמו מחזק ומעצים את בחירתו כיורשו וממשיך דרכו של יעקב.
 
המידע על יפי מראהו של יוסף לא נמסר בתחילת הסיפור, בזיקה לאהבת אביו או לקנאת אחיו, אלא כאן, כמצע לפיתויו על-ידי אשת אדונו. כמקובל בסיפור המקראי לגבי דמויות משניות, לא נאמר דבר על טיב היחסים שבין האדון לגבירה, והפרשה כולה מתמקדת בקורותיו של יוסף. העובדה שמסופר על יופיו של יוסף ולא על יופייה של אשת פוטיפר באה לומר, שמעיקרו של דבר הוא לא נמשך אליה, ושהסיפור נסב על תגובתו על הימשכותה אליו. באמירתה הישירה והגלויה "שכבה עמי" (ל"ט, 7) נקרית לו הזדמנות פז לזכות במשכבי דודים; להתעלות, ולו בהסתר ולשעה, מן ההשפלה שבעבדות ואולי גם לקדם את מעמדו החברתי. אך הוא ממאן, ומסביר לאשת אדונו בלשון מוסרית פשוטה מדוע אסור לו להיענות לה: כגודל האמון שנתן בו אדונו, כך גדולה הנאמנות שהוא חב לו; על הנדיבות המופלגת של אדונו כלפיו עליו להשיב בהכרת טובה, וחלילה לו להיות כפוי טובה ולקחת לעצמו מאחורי גבו את הדבר היחידי שהוא מנע ממנו. והריהו מסיים בשאלה רטורית: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת, וחטאתי לאלהים?!" (פס' 9). ודומה שבשתי המילים האחרונות אין הוא מוסיף הנמקה דתית להנמקה המוסרית, אלא טוען שעשיית רעה לזולת היא חטא כלפי האלוהים. היטיב לנסח זאת הרמב"ן בפירושו על אתר:
 
"ויתכן לפרש עוד 'וחטאתי לאלהים' - בבגידה, כי רעה גדולה היא (הבגידה), שיהיה בה לי חטא לפני האלהים, כי עיניו בנאמני ארץ [ה' מקרב אליו את שומרי האמונים], ולא לפניו בוגד יבא...".
 
במילים אחרות: אפילו אם הפרת האמונים לא תיוודע לאדונו לעולם, הריהי בגדר רעה גדולה, שלא תיעשה, ובגדר חטא כלפי האלוהים, שהכול גלוי לפניו.
 
בסירוב החוזר ונשנה מידי יום ביומו ליהנות מפרותיו המתוקים של החטא, היה כרוך גם הסיכון לשאת בתוצאות של השבת פניה של אשת אדונו ריקם ופגיעה בגאוותה כאישה וכגבירה. ואכן כאשר מוסיפה אשת פוטיפר מעשה לדיבור, ויוסף משתחרר מאחיזתה ובורח החוצה, בהותירו אותה עם בגדו הריק בידה, הופכת תשוקתה חסרת המעצורים לתאוות נקם ללא גבולות; והריהי מגוללת עליו את אשמתה שלה, למען ייענש על שסירב לעשות כרצונה בכל החומרה הראויה למי שעשה אותו מעשה עצמו בניגוד לרצונה. את חפותה שלה היא מבטיחה על-ידי שהיא ממהרת להזעיק את אנשי ביתה, כדי לעשותם עדים עקיפים לסצינת הניסיון לאונס של הגבירה בידי האיש הנכרי:
 
"ראו הביא לנו (אדון הבית, כמסתבר מפס' 17) איש עברי לצחק בנו [להתייחס אלינו שלא ברצינות ובכבוד הראויים]! בא אלי לשכב עמי, ואקרא בקול גדול (אותה קריאה אשר שמעתם), ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא, ויעזב בגדו אצלי (היא נזהרת שלא לומר 'בידי' כמתבקש מפס' 12) וינס ויצא החוצה" (פס' 15-14).
 
הצעקה, כלי נשקה של האישה המותקפת, נחשבת כהוכחה מובהקת להתנגדותה (ראו דב' כ"ב, 27-23 ),6 והבגד שהותיר אחריו האנס במנוסתו הוא ראיה מובהקת הן למה שזמם לעשות והן לזהותו. כדי שאנשי הבית אכן יקבלו את הראיות המבוימות הללו ללא חשד, פותחת האישה את דבריה בגיוס הסולידריות המצרית נגד הזר השתלטן, הנצלן והחמדן. שנאת הזר מסתייעת, מאז ועד היום, בטיפוח אגדות בדבר כוחו המיני ומאופיינת בטפילת האשמות על אלה שאפשרו לו להרים את ראשו. ממש כך מעוררת הגבירה המצרית את התמרמרותם של בני עמה נגד אדון הבית, שמחמת עיוורונו לגבי טיבם של זרים "הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (פס' 14), וסופו שנבגד על-ידו, כצפוי וכראוי לו, בצורה השפלה ביותר.
 
כאשר בא פוטיפר לביתו היא חוזרת ומספרת לו "כדברים האלה" (פס' 17), ולאו דווקא ממש אותם הדברים. במצח נחושה היא שבה והופכת את בעלה הנבגד והמרומה לאשם במה שעוללו לה כביכול. אך בבואה להבעיר את חמתו על יוסף היא חוזרת ומדגישה את היותו זר ואינה מגייסת, כמקודם, את הסולידריות הלאומית, אלא את ההתנשאות המעמדית: "בא אלי העבד העברי, אשר הבאת לנו, לצחק בי" (פס' 18).7 עם זאת היא נזהרת מלחזור באוזני בעלה על האישום הבוטה "לשכב עמי" (פס' 14), ככל הנראה בגלל קרבתו היתרה לאשמתה שלה, המסתכמת בפיתוי החוזר ונשנה "שכבה עמי" (פס' 7,12 ובדיבור עקיף: פס' 10). אפו של פוטיפר אכן חרה בעבדו, ומבלי לשמוע את גרסתו לגבי ההוכחות הנסיבתיות שאשתו הציגה בפניו (הצעקה והבגד), הריהו גוזר את דינו למאסר בלתי-מוגבל.
 
מה שקרה ליוסף בבית אביו בכנען, חזר וקרה לו בבית פוטיפר במצרים.
בשנית הפילוהו ממעמדו הרם תוך הסרת בגד השררה מעליו; בשנית שימש בגדו המוסר מעליו כדי להטעות את פטרונו; ובשנית הוא הושלך ל"בור" (כך מכונה בית הסוהר הן בפי יוסף עצמו - מ', 15, והן בפי המספר - מ"א, 14).
 
אך מבעד לדמיון המובהק שבין ההווה והעבר ניכרים ההבדלים: כתונת הפסים והמעמד שהיא מסמלת, הוענקו לו מידי אביו ללא כל מאמץ מצדו, ואילו כל הישגיו בבית פוטיפר היו פרי כושרו, עמלו וברכת ה' השורה במעשי ידיו. באבדן כתונת הפסים הייתה כרוכה גם אשמה חלקית שלו - הבאת דיבת אחיו רעה אל אביהם והתנשאות קצרת רואי עליהם - ואילו בבית פוטיפר אבדו לו בגדו ומעמדו אך ורק מחמת צדקתו ונאמנותו.
 
ואף-על-פי שיוסף השתנה לטובה מכל הבחינות, מסתיים הכול כמקודם - בשנאה עזה, בעוול אכזרי, בהשפלה עד עפר ובבור הסוגר עליו מכל עבר.
 
בבית אביו הוא האמין בחלומותיו מתוך התלהבות נעורים; בבית פוטיפר יכול היה לדבוק בהם מתוך אמונה שיש שכר לצדקתו ושביום מן הימים הוא אכן יצא מעבדות לאדנות; ואילו בבית הסוהר, במצב של עבדות בתוך עבדות על לא עוול בכפו, קשה לו עד מאוד להמשיך ולדבוק בתקווה ובהבטחה המגולמות בחלומות, אלא אם כן ברור לגמרי, שהמבחן האמתי של ההליכה בדרך הישר היא הנכונות לסבול בעבורה.
 
ה', שאמנם לא הציל אותו מיד רודפיו, חוזר ועוזר לו לטפס מן המעמקים שאליהם הוא הושלך. שוב מסייעים מן השמים ליוסף (שכבר הוכיח בבית פוטיפר, שמבחינתו בניית אמון היא לא רק יכולת, אלא גם - ובעיקר - חובה מוסרית) לרכוש את אמונו המלא של האיש שלמרותו הוא נתון, לתת ביטוי מלא לכשרונותיו המופלאים ולהגיע לשלב העליון במערכת השירות בבית הסוהר:
 
"ויהי ה' את יוסף, ויט אליו חסד, ויתן חנו בעיני שר בית הסהר [...] ואת כל אשר עשים שם הוא היה עשה. אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו, באשר ה' אתו, ואשר הוא עשה - ה' מצליח" (ל"ט, 23-21).
 
מכוחה של ההשגחה מקרב המאסר, שלכאורה אינו אלא נפילה נוראה, את יוסף עוד יותר אל מרכז השלטון המצרי, אל חצרו של פרעה. לא זו בלבד שפוטיפר שר הטבחים כלא אותו בבית הסוהר המלכותי, "מקום אשר אסורי (קרי: אסירי) המלך אסורים" (ל"ט, 20), אלא שעם מעצרם של שני שרים בכירים ביותר של פרעה, הוא מטיל על יוסף את האחריות לסיפוק צורכיהם בכלא: "ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם וישרת אתם (שכן אין משרת יעיל ומסור כמוהו)" (מ', 4). כך מופגש "בעל החלומות" עם שני השרים, הנתונים במתח ובדיכאון בגלל שחלמו שניהם בלילה אחד חלומות שהם הרי גורל בעליל, אך נבצר מהם לפתרם בכוחות עצמם. ללא כל היסוס הוא מציע להם את עזרתו, שאינה מבוססת על בקיאותו במדע החלומות  המצרי, אלא על אמונתו שהאל המגלה לאדם בחלומו את הצפוי לו גם מזמן לו את מי שיפתרנו:8  "הלוא לאלהים פתרנים, ספרו נא לי!" (מ', 8).
 
בחלומו של שר המשקים התרחש הכול ברצף מהיר ובלתי-מופרע: הנה לפניו גפן בעלת שלושה ענפים, וכבר היא מעלה ניצנים, ההופכים לפרחים, המתפתחים לענבים בשלים, אשר אותם הוא סוחט היישר אל גביע המלך ומגיש את היין המשומר לפרעה! בניגוד לחלומותיו של יוסף עצמו כולל חלום זה את המועד הקרוב מאוד של מימושו:
 
"שלשת השרגים שלשת ימים הם. בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך, והשיבך על כנך..." (פס' 13-12).
 
ביטחונו של יוסף בתוקפו הנבואי של החלום ובנכונות של פתרונו היה שלם, ולכן הצמיד לפתרון את הבקשה, שעם שחרורו הצפוי מן הכלא לא ישכח שר המשקים את מיטיבו, וישתדל להניע את פרעה לתקן את העוול שנעשה לו.
 
הפתרון החיובי שנתן יוסף לחלום של שר המשקים עודד את שר האופים לספר לו גם את חלומו שלו. עד עכשיו הוא נמנע מכך, ככל הנראה משום שחלומו אינו עומד בסימן של זרימה חלקה ושליטה מלאה, אלא להפך - בסימן של תקלה, מכשלה וחוסר אונים מסויט: הוא נושא על ראשו שלושה סלים, הנתונים זה מעל זה, מעשה אופה המיועד לפרעה, והנה מה שנאפה בעבור המלך נאכל באין מפריע על-ידי הציפורים, וידיו קצרות מלגרשן. הפתרון שנתן יוסף נורא שבעתיים מן החלום עצמו - בעוד שלושה ימים לא זו בלבד שפרעה לא ישיב אותו אל משרתו כמו את חברו, אלא יגזור עליו מיתה בזויה: "ותלה [יוקיע] אותך על עץ, ואכל העוף את בשרך מעליך" (פס' 19).
 
ביום השלישי נתקיימו במדויק שני הפתרונות, החיובי והשלילי, וכך הוכחה במלואה היכולת של יוסף בפתרון חלומות. לעומת זאת נכשל הניסיון של יוסף להשתחרר מן הכלא באמצעות שר המשקים, שנתגלה ככפוי טובה: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (פס' 23). בדומה לאשת פוטיפר בגד שר המשקים ביוסף, אלא שהוא לא השליך אותו לבור כמוה, ורק השאירו שם. בעקבות מדרש (המובא בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל ובבראשית רבה, פ"ט, ג') מסביר זאת רש"י כעונש משמים ליוסף על אשר שם את מבטחו בבשר ודם ולא בה':
 
"מפני שתלה בו (בשר המשקים) לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים (נוספות), שנאמר: 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, ולא פנה אל רהבים' (תה' מ', 5) - ולא בטח על מצרים הקרויים רהב".
 
ואולם על דרך הפשט אין בסיפור יוסף כולו שום הסתייגות מהשתדלות עצמית ומהסתייעות בבני אדם, וכאשר אין אנו מוצאים את ההסבר לכישלון המאמץ להשתחרר במישור הגמול, מן הדין לחפשו במישור ההשגחה. על יוסף נגזר להישאר עוד שנתיים בכלא לא כעונש על מה שעשה, אלא כצורך למה שהוא נועד להיות ולעשות. ואכן כשיגיע יום השחרור יתברר ליוסף, שכדי להגיע מעבדות למלכות חייב היה שחרורו להתלכד עם מינויו למשנה של פרעה.
 
הכישלון של כל חרטומי מצרים וחכמיה למצוא פתרון משכנע לשני חלומותיו המסעירים של פרעה אילץ את שר המשקים לחדול מהשכחת פרשת מאסרו. הוא חייב היה להזכירה משום שבאמצעותה נתאפשר לו להיווכח ביכולת המופלאה של "נער עברי עבד לשר הטבחים" (מ"א, 12) לתת לחלום שלו ושל חברו פתרונות שהוכחו כנכונים. בפקודת המלך השתחרר יוסף מן הכלא במהירות רבה, אך לא בגלל חפותו, כפי שקיווה, אלא בגלל נחיצותו: "ויריצהו מן הבור, ויגלח (כמנהג אנשי החצר במצרים), ויחלף שמלתיו (סימן מובהק לשיפור הצפוי במעמדו!) ויבא אל פרעה" (פס' 14). פרעה הניח שכישוריו של יוסף אינם שונים מאלה של החרטומים, אלא שהוא עולה עליהם ביכולתו לפענח את מה שמשמיעים באוזניו: "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו" (פס' 15). ואילו יוסף חוזר ומסתייג מחכמת פתרון החלומות המצרית, העומדת על יכולתו המגית של הפותר, ומעמיד כנגדה את התפיסה הנבואית של החלום, שלפיה נותן האל, באמצעות הפותר, מענה בעניין שלומו (רוצה לומר: מצבו, על-פי הוראת המילה 'שלום' בבר' ל"ז, 14) של החולם: "בלעדי! אלהים יענה את שלום פרעה" (פס' 16).
 
בשני החלומות של פרעה לא זו בלבד שהרזה בולע את השמן אלא שאין הדבר ניכר ברזה כלל, והחרטומים של פרעה לא יכלו לפענח את החידה הכפולה הזאת. לעומת זאת מציע יוסף פתרון משכנע בפשטותו: החלומות הם משל לתופעה מציאותית לגמרי - שבע שנות רעב רצופות המכלות עד תום כל מה שנותר משבע שנות השובע שקדמו להן, עד כדי השכחתן הגמורה. וכפי שבבית הסוהר הצמיד יוסף לפתרון חלומו של שר המשקים בקשה מעשית, כך הוא מצמיד עתה לפתרון חלומותיו של פרעה עצה מעשית, שתכליתה למנוע שתיכרת הארץ ברעב (פס' 36). בכך הוא מבהיר, שאין לקבל את מה שמבשרים החלומות בהשלמה פטליסטית, אלא, אדרבה, יש לראות בעצם הגילוי המוקדם של התכנית האלוהית ("את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" – (פס' 25 34).) פתיחת פתח לפעילות אנושית לצמצום תוצאותיה הקשות ("יעשה פרעה..." - פס' 34 העצה המפורטת - למנות אדם מיוחד על כל ארץ מצרים, אשר בעזרת מערכת פקידים יאגור את עודפי שנות השובע בעבור שנות הרעב - משכנעת לא פחות מפתרון החלום, והכול מוכנים לקבלה, על-אף מעמדו הנחות ומוצאו הזר של המציע: "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" (פס' 37).
 
בשלישית רוכש יוסף את אמונו המוחלט של האיש שגורלו מסור בידו,
וממש כמו פוטיפר ושר בית הסוהר ממנה אותו פרעה למשנהו, ומפקיד אותו על כל אשר לו, חוץ מדבר אחד: "רק הכסא אגדל ממך" (פס' 40). אלא שסדרי הגודל נשתנו ללא שיעור: "אתה תהיה על ביתי" (שם) מתייחס הפעם לארמון המלך וחצרו, ולמשרה הממלכתית הרמה הזאת מתווספת שליטה כלכלית ומנהלית "על כל ארץ מצרים" (פס' 41). כמו בבית אביו ובבית פוטיפר מוענק עתה ליוסף בשלישית בגד שררה, המבטא את מלוא סמכויותיו השלטוניות:
 
"ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו, ויתן אתה על יד יוסף, וילבש אתו בגדי שש, וישם רבד הזהב על צוארו" (פס' 42).
 
החוקיות הברורה הזאת, השלטת בחיי יוסף, מאשרת בדיעבד את התוקף של חלומות הנעורים שלו, ההולכים ומתממשים תוך צירוף של השגחה וגמול.
 
בתום שלוש עשרה שנות עבדות (המתקבלות מן הצירוף של פסוק ל"ז, 2 עם פסוק מ"א, 46) בא על תיקונו גם מעמדו האישי של יוסף. פרעה מייעד לו אישה נכבדת, המחברת אותו עם האצולה המצרית - "ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה" (מ"א, 45) - והיא יולדת לו שני בנים. השמות העבריים שיוסף נותן להם מבטאים את הכרת הטובה שלו לאלוהים על השינוי הדרמטי שחל במצבו:
 
"ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני [השכיחני] אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי [את כל סבלי בבית אבי]; ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלהים בארץ עניי [סבלי, רוצה לומר: בארץ מצרים]" (פס' 52-51).
 
מדרש-השם השני ברור - יוסף רואה בהולדת שני בניו, ולאו דווקא במשרה הרמה שנפלה בחלקו, את הפסגה של העלייה שלו מסבל לרווחה. אך מה הוא מביע במדרש-השם הראשון? ברור שהכוונה איננה לשכחה אינפורמטיבית אלא לשכחה אמוציונלית (שהיא ראשיתה של הסליחה - יש' מ"ג, 25; תה' ע"ט, 8; איוב י"א,6), שכן יוסף ממשיך לזכור את שעוללו לו אחיו בבית אביו, אלא שמכוח הטובה שנפלה בחלקו חדל הדבר להכאיב לו. בחייו האישיים באות שנות הטובה אחרי שנות הרעה ומשכיחות אותן.
 
סיום זה של החלק השני של הסיפור משמש רקע הכרחי להבנת המשכו.
כאשר יפגוש יוסף את אחיו ויטפל בהם ביד קשה, אנו אמורים לזכור שהשם שהוא נתן לבנו בכורו מעיד עליו שזכר מכירתו לעבדות על-ידם כבר אינו מעורר בלבו חמת זעם ותשוקת נקם. אך אם אמנם הגיע יוסף למעין שוויון נפש כלפי העוול שעשו לו אחיו, מדוע אין הוא מודיע לאביו שהוא חי וקיים, וגואל אותו מן הצער והאבל? את השאלה זו, המצוטטת בדרך כלל מפירוש הרמב"ן לבר' מ"ב, 9, שאל לראשונה ר' יוסף בכור שור (צפון צרפת, המחצית השנייה של המאה הי"ב), ומכל התשובות שניתנו עליה נראית לי ביותר תשובתו של ר' יהודה החסיד (אשכנז, סוף אותה מאה) בפירושו לבר' מ"ד, 21:
 
"תימא צריך: גדול כיוסף צער את אביו ולא הודיעו מיד כי הוא חי ושליט בכל הארץ? ויש לומר: אלו היה עושה כך, כל אחיו היו בורחים, זה למזרח וזה למערב מפני הבושה...".9
 
ואכן ברור לגמרי שאילו הגיעה ליעקב ידיעה, ולו קצרה וסתמית, שיוסף לא נטרף אלא נמכר לעבדות במצרים, קשה היה עד מאוד להמשיך ולשמור מפניו את הסוד הנורא שיד אחיו בדבר. ואילו נודע הדבר ליעקב, הייתה שמחתו על הישרדות בן הזקונים שלו בטלה בצער אין-קץ על מה שעשרת בניו עוללו לו ולבן זקוניו, וגם הם כבר לא היו יכולים להיישיר אליו מבט לעולמים.
 
שתיקתו המכאיבה והכואבת של יוסף הייתה, אם כן, בגדר הכרח גמור. דבר מכירתו צריך להישאר עלום כל עוד לא ניתנת לאחים האפשרות להוכיח ליוסף, ליעקב, לבני משפחתם ויותר מכול לעצמם, שהם השתנו לחלוטין.10
 
ג. יוסף משביר שבר לאחיו ומרפא את שבר בית אביו
בשנת הרעב הראשונה שלח יעקב את עשרת בניו למצרים לשבור שבר [לקנות מזון] במחסני הדגן המלכותיים שנוהלו על-ידי יוסף. בנימין לא הצטרף למסע, מפני שיעקב העדיף לוותר על כעשירית מכמות הדגן המובאת ממצרים, ובלבד שלא לסכן את בנה הנותר של רחל: "ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב, כי אמר: פן יקראנו אסון" (מ"ב, 4). כאשר התייצבו האחים לפני "השליט על הארץ [...] המשביר לכל עם הארץ" (פס' 6) הם השתחוו לו אפיים ארצה כיאות, וקיימו בכך, בבלי דעת, את חלומותיו מלפני עשרים שנה (שלוש עשרה שנות עבדותו ועוד שבע שנות השובע). יוסף היה מודע לאירוניה הדרמטית הזאת במלוא חריפותה, והתכוון למצות עד תום את המצב שבו הוא מכיר אותם ושומע את דיבורם העברי, ואילו הם אינם מעלים על דעתם, שהאיש העוטה את בגד השררה המצרי הוא אחיהם, אשר מעליו הם הפשיטו את כתונת הפסים. יתר על כן, מהיעדרו של בנימין יכול היה יוסף להסיק בנקל שאביו נוהג עם אחיו בן אמו ממש כפי שנהג עמו - משאיר אותו אצלו כאשר יתר הבנים צריכים להרחיק לכת מן הבית כדי לכלכלו. יעקב לא השתנה, אם כן, בעניין זה על-אף סבלו הרב, ומעמדם המשני של עשרת הבנים בעיני אביהם ממשיך, מן הסתם, להדאיג אותם ולהכאיב להם. ולפי שאפשר לבדוק שינוי רק בהשוואה לקבוע, אי-ההשתנות של האב מאפשרת לבחון אם השתנו האחים בתגובתם על העדפת הבן הצעיר העומדת בעינה.
 
ראש לכול עליהם לחוש על בשרם מה שהם עוללו לו במכרם אותו לעבדות במצרים.
והריהו מתנכר אליהם עתה כפי שהם התנכרו אליו בפגישתם האחרונה בדותן. בלכתו אליהם אז במצוות אביו הוא ביקש את אחיו ומצא את אויביו:
 
"ויראו אתו מרחק, ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו" (ל"ז, 18),
 
ועכשיו הוא כובש את האחווה ונוהג בהם כנכרי עוין:
 
"וירא יוסף את אחיו ויכרם, ויתנכר אליהם, וידבר אתם קשות..." (מ"ב, 7).
 
הוא מאשים אותם בריגול כדי לשלול מהם את חירותם על סמך האשמת שווא בבוגדנות, ממש כפי שקרה לו בבית פוטיפר. יוסף מחזק את האנלוגיה הזאת על-ידי שימוש במטפורה המינית "לראות את ערות הארץ באתם" (פס' 9), המזכירה את האשמה של גילוי עריות שטפלו עליו (ל"ט, 17). להגנתם הם אומרים שאין הם מהווים יחידה מודיעינית, אלא יחידה משפחתית:  "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, בני איש אחד בארץ כנען, והנה הקטן את אבינו היום, והאחד  איננו" (פס' 13). המספר הנוסחאי (הטיפולוגי) שנים עשר מבטא בספר בראשית שלמות אתנית: שנים עשר עמי כנען (י', 18-15), שנים עשר נשיאי ישמעאל (י"ז, 20, כ"ה, 16-13) שנים עשר בני נחור (כ"ב, 24-20) ושנים עשר נכדי עשו (ל"ו,  14-10, חוץ מעמלק, בן הפילגש). והוא הדין בעשרת האחים הבאים לשבור אוכל, גם הם מהווים משפחה שלמה, אשר מחמת אילוצים שונים נעדרים ממנה שני אחים.
 
הקורא יודע שטענת "כנים אנחנו" (מ"ב, 11) אכן נכונה לחלוטין לגבי האישום הזה, אך
מגוחכת לגמרי כאפיון עצמי של מטבילי כתונת אחיהם בדם שעיר עזים.
 
גם את השליט המצרי המתאנה להם אין היא מרשימה, ואין הוא ניאות אלא לאפשר להם להוכיח את אמתות דבריהם על-ידי שישלחו אחד מהם לכנען להביא עמו את אחיהם הקטן. עד לשובו משם הם יהיו נתונים במאסר, הקרוי "משמר" (פס' 17) כפי שבית הסוהר שבו היה כלוא יוסף מכונה "משמר" (מ"א, 10). וממש כפי שהם השליכו אותו לבור שבו הוא היה אמור לגווע ברעב, ואחר זמן מה חזרו בהם והמירו את המתתו ברעב במכירתו לעבדות, כך מתרכך גם השליט המצרי אחרי שלושה ימי מאסר, ומתוך התחשבות מצפונית בצורך שלהם לדאוג לרעבון משפחותיהם ("זאת עשו וחיו, את האלהים אני ירא" - פס' 18) הוא מוכן לשחרר תשעה מהם ולהחזיק באחד בלבד כבן ערובה.
 
על-אף ההקלה הגדולה, הם רואים נכוחה את זיקת מידה-כנגד-מידה שבין עונש המוות שהם גזרו על יוסף והרעבתו לבין האשמתם בריגול והרעבת משפחותיהם, שבין מכירת יוסף לעבדות לבין מאסרו של שמעון, ושבין הפרדת יוסף מאביו לבין הכורח להפריד את בנימין מאביו. והם מודים בפה מלא באשמתם:
 
"ויאמרו איש אל אחיו: אבל ['אכן' כמו בבר' י"ז, 19 או 'אהה' כמו בשמ"ב י"ד, 5] אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה עלינו הצרה הזאת!" (פס' 22-21).
 
ודומה שתחנוני יוסף אל אחיו מסופרים כאן (על דרך ההבזק לאחור), ולא למעלה בזמן התרחשותם, כדי שלא ללבות את הזעם של הקורא על אטימות הלב של מוכרי אחיהם מכאן, וכדי להגדיל בעיניו את הרושם של הכרתם באשמתם מכאן. יכולתם זאת של האחים לשמוע בהווה את התחנונים אשר סירבו לשמוע בעבר מביאה את יוסף לידי בכי של סערת רגשות. אולם הוא חייב להסתיר את בכיו, המנוגד בתכלית להתנכרותו, מפני שהחרטה שלהם על מכירתו אינה מספיקה כשהיא לעצמה כדי לכפר עליה: "ויסב מעליהם ויבך" (פס' 24). בשובו אליהם הוא מצווה לאסור את שמעון לעיניהם (מן הסתם בשלשלאות), בידעו שחזרה דרמטית זאת על מה שהם עשו לו כשמכרו אותו לעבדות מכאיבה להם מאוד, שהחטא היה להם לעונש.
 
יוסף מצווה את אנשיו להחזיר בחשאי למטענם של האחים את התשלום בעבור השבר, על מנת להוסיף על חרדת האישום בריגול את חרדת האישום בגנבה. האחים הצליחו להעלים  במשך עשרים שנה את חטא גנבת אחיהם ומכירתו, ועכשיו מכניס אותם יוסף למלכוד שנועד לקעקע את החזות המהוגנת שלהם ולזעזע את ביטחונם העצמי - הם יודעים שבשיבתם הכפויה למצרים (מחמת הרעב ומחמת מאסרו של שמעון) יתייחסו אליהם כאל גנבים. השליטה שלהם על חייהם הולכת וניטלת מהם, וענן כבד של גורליות תלוי מעל לראשיהם:
 
"ויצא לבם, ויחרדו איש אל אחיו לאמר: מה זאת עשה אלהים לנו?" (מ"ב, 28).
 
בשובם לארץ כנען חייבים בני יעקב לספר לאביהם את הקורות אותם במצרים על מנת להסביר הן את היעדרו של שמעון והן את ההכרח הגמור לצרף את בנימין למסעם הבא. את שני העימותים שלהם עם "האיש אדני הארץ" (פס' 30) הם מכווצים לעימות אחד, תוך העלמת המאסר בן שלושת הימים שהפריד ביניהם. הם מתארים בנאמנות את הנחרצות של השליט המצרי בדרישתו להביא את אחיהם הקטן כראיה עקיפה לכך שאינם מרגלים, ועם זאת הם משתדלים להקל על אביהם בכך שהם מסתירים ממנו את הסבל שהביא עליהם השליט המצרי וגם מרככים את חומרת דבריו אליהם.
הוא אמר: "אחיכם אחד יאסר" (מ"ב, 19),
והם מוסרים: "אחיכם האחד הניחו אתי" (פס' 33);
הוא הבליט בדבריו על העתיד את עונש המוות המרחף מעל לראשם בהווה: "ויאמנו דבריכם ולא תמותו" (פס' 20),
והם מנסחים זאת בלשון חיובית: "...את אחיכם אתן לכם, ואת הארץ תסחרו [ככל הנראה הכוונה לכך שהם יהיו רשאים להסתובב בארץ ללא מגבלות כמו בבר' ל"ד, 10)"  (פס' 34)11.
 
יעקב משיב בתלונה מרה, אשר באוזני בניו (היודעים מה הם עוללו לו) יש לה תוקף של האשמה חמורה: "אתי שכלתם - יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימן תקחו?! עלי היו כלנה!" (פס' 36). בחשיבה המקראית אין, כידוע, הבחנה ברורה בין תכלית סובייקטיבית ותוצאה אובייקטיבית (כפי שמעיד, למשל, המשמע של "למען" בשמ' כ', 12), ובהתאם לכך אין יעקב מייחס לבניו את הכוונה לשכלו, אלא מטיח כנגדם שזו התוצאה של מעשיהם, שכן כאב הוא הנפגע האמתי של השכול, והוא לבדו יצטרך לשלם את מלוא המחיר בעבור הליכת בנימין למצרים. ואילו הבנים (והקוראים) מבינים את דבריו כמשמעם המילולי - הם אכן שכלו אותו במכירת יוסף וטבילת כותונתו בדם, אשר גררה אחריה את המאסר של שמעון ואת הדרישה להביא את בנימין. יעקב מתעלם מהצעתו של ראובן לערוב לחיי בנימין בחיי שני בניו (הצעה שנועדה להבטיח לאביו שהוא יגונן על בנימין לא כאח על אחיו אלא כאב על בניו). הוא קובע בפסקנות שאי-אפשר לדרוש ממנו לסכן את חייו של בנה הנותר של רחל, ושיהיה עליהם לשוב מצרימה בלעדיו ולהיחלץ מן המלכודת המצרית בכוחות עצמם: "לא ירד בני עמכם, כי אחיו מת והוא לבדו נשאר, וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה, והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (פס' 38).
 
בני יעקב שומעים מפי אביהם שדמו של בנימין סמוק מדמם ואינם מוחים.
אין זאת אלא שהכישלון הצורב של ניסיונם האלים למנוע את אפלייתם לימד אותם להקשיב ברגישות לביטויים הכואבים והמכאיבים של אהבתו הגדולה של אביהם לרחל ולבניה אחריה. הם אינם לוחצים עליו בטענות מוסריות ובנימוקים מעשיים אלא משאירים את מלאכת השכנוע לרעב הכבד המאיים על חיי כולם. ואכן כאשר נגמר מלאי המזון שהובא ממצרים נאלץ יעקב לומר את אשר הכול יודעים - שאין מנוס מהליכה נוספת למקום הסכנה: "שבו שברו לנו מעט אכל" (מ"ג, 2). על דרך ההבזק לאחור מוסיפים עכשיו יהודה ואחיו פרטים חשובים על אודות פגישתם עם השליט המצרי (שהם בלתי-ידועים גם לקורא ושמהימנותם עתידה להתאשר על-ידי תיאור השתלשלות העניינים בנאום הגדול של יהודה במצרים - מ"ד, 34-18). לנוכח חקרנותו הנמרצת של המצרי בנוגע להרכב של משפחתם ותביעתו החד-משמעית "לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם" (מ"ג, 5), ברי שבנוסף לנחיצות של בנימין לשם שחרור שמעון אין כל אפשרות לשבור שבר במצרים ללא נוכחותו. על כך מוסיף יהודה שלוש טענות כבדות משקל: דאגת היתר לשלומו של בנימין תביא מיתה ברעב על כל המשפחה (כולל בנימין); הוא עצמו מקבל על עצמו ערבות אישית מלאה לשיבת בנימין אל אביו; פחדיו של יעקב מסכנות הדרך הם בלתי-מציאותיים: "כי לולא התמהמהנו (בגללך!) כי עתה שבנו (בשלום!) זה פעמים" (פס' .(10
 
מחוסר בררה מקבל יעקב את הדין.
כראש המשפחה הוא מורה לבניו כיצד לרצות את השליט המצרי על-ידי מנחה "מזמרת הארץ" (פס' 11) וכיצד למנוע את האשמתם בגנבה על-ידי הבאת "כסף משנה" (פס' 12). הוא מרשה להם סוף-סוף לקחת עמהם את "אחיהם" (פס' 13), מברך אותם שיזכו לעזרת האל בריכוך לבו של המצרי כלפיהם ומסיים במילות השלמה כאובות, המעידות עליו שהוא נכנע אך לא השתנה: "ואני [ובאשר לי] , כאשר שכלתי שכלתי" (פס' 14).
 
כאשר נוכח יוסף לדעת שהאחים אכן הביאו עמם את בנימין, הוא מצווה להביאם לביתו לסעודת הצהריים. עמוסי רגשות אשם על מכירת אחיהם לעבדות ורדופי פחדים בגלל כל מה שהעלילו עליהם, חוששים האחים שעתה מתכוונים המצרים להשתמש בכסף המושב להם כעילה לשעבודם כעבדים ולגזלת חמוריהם (ההשוואה הדו-סטרית של האדם לבהמתו ושל הבהמה לבעליה מבטאת את הזילות של כבוד האדם, חירותו ורכושו, כאשר החזק מתגולל על החלש). הם ממהרים להפיס את דעתו של "האיש אשר על בית יוסף" (פס' 19) בעזרת כסף המשנה שהביאו עמהם, אך הלה ממאן לקבל את התשלום החוזר, בטענה שמן הסתם עשה להם אלוהיהם נס מופלא, שכן כספם אכן הגיע לידיו במלואו. כהמשך לדבריו המרגיעים הוא משחרר את שמעון כמוסכם, ומסביר להם שהם הובאו לכאן כדי לסעוד עם אדון הבית. כל זה אכן מפיג את פחדם של האחים, אך ספק אם גם מניח את דעתם, שכן הם מתקשים להאמין שהם אכן ראויים לשכר טוב מאלוהיהם. בבוא השליט המצרי הם מגישים לו את המנחה כביטוי של נאמנותם, ומשתחווים לו ארצה בשנית, הפעם עם בנימין, המשלים את מספרם לאחד עשר (כבחלומו - ל"ז, 9).
 
ואילו משנהו של פרעה מדבר אליהם לראשונה כדבר איש אל רעהו: דורש בשלומם, מתעניין בשלום אביהם (אשר גם לו הוא גרם סבל רב בדרישתו להביא אליו את בנימין) ומקדם את  פני אחיהם הקטן בברכה אוהדת (המביעה בסתר גם את דרישת טובתו של האח הצעיר): "אלהים יחנך, בני" (פס' 29). ההתקרבות הזאת אל אחיו תוך שמירת מסווה הזרות קשה  עליו, ובמאמץ גדול הוא בולם את פרץ רגשותיו כלפי אחיו בן אמו, פורש לחדר סמוך ובוכה  שם. בשובו אליהם בפנים רחוצות הוא ממשיך לאזן בין קרבה לריחוק, ולמהול את ההרגעה בהטרדה - הם סועדים יחד אך בנפרד (כי הוא נישא מכולם ובנוסף לכך הם עברים והוא מצרי); האחים מושבים לפי סדר הולדתם, ותמהים איך הגיע המידע הזה למארחם (עדות מדאיגה לכך שצפונותיהם גלויים במקום הזה); הם מקבלים מנות כבוד משולחן השליט, ובנימין מקבל פי חמישה (אין זאת אלא שהוא מופלה לטובה גם על-ידי זרים). אך כל המתחים האלה מרוככים על-ידי שתייה משותפת של הרבה יין: "וישתו וישכרו עמו" (פס' 34).
 
עם אור הבוקר סרו כל החששות והדאגות: "והאנשים שלחו המה (כל האחד עשר!) וחמריהם (נושאי שבר רעבון בתיהם שאכן לא נגזלו)" (מ"ד, 3). אך עד מהרה נתהפך הגלגל מחמת  עלילה חדשה שטפלו עליהם השלטונות - גנבת גביע הכסף של מארחם, הכרוכה בכפיות טובה מכוערת: "למה שלמתם רעה תחת טובה?!" (פס' 4). האחים נאחזים בתקווה שאין זו אלא טעות משטרתית, ומנסים לטעון שאין לחשוד בגנבת כסף או זהב באלה שהחזירו למצרים מרצונם את הכסף שמצאו באמתחותיהם. אך ברי להם שהדרך היחידה להוכיח את ניקיון כפיהם היא ליזום חיפוש בכליהם, והריהם מפגינים את ביטחונם בתוצאותיו על-ידי שהם מקבלים עליהם מראש עונש חמור ביותר אם אכן תוכח אשמתם (על דרך שביקש יעקב אביהם לנקות את ביתו מחשד גנבת התרפים - ל"א, 32): "אשר ימצא (הגביע) אתו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים" (פס' 9). על כך משיב הפקיד המצרי בהפגנה נגדית של מדיניות ענישה שקולה ומרוסנת, אף-על-פי שהאישום הוא אכן קיבוצי וחמור: "הרעתם אשר עשיתם" (פס' 5), העונש יהיה אישי ופחות חמור: "אשר ימצא (הגביע) אתו יהיה לי לעבד, ואתם תהיו נקים" (פס' 10). הפקיד עורך את החיפוש באמתחותיהם תוך שמירת סדר הולדתם, שנועדה לחזור ולעורר תמיהה מטרידה על מקור המידע המדויק שבידו ועם זאת להסוות את העובדה שהוא יודע מראש היכן טמון הגביע על-ידי השארתו לסוף.
 
כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין יכלו האחים לראות בכך את יד ההשגחה, המשחררת אותם ממועקת אהבת היתר של יעקב לבנימין ואף מצדיקה בדיעבד את מכירת יוסף לעבדות במצרים.12
 
אך הם לא נתפסו למדוחי הרציונליזציה התאולוגית, אלא נשמעו לקול השיפוט המוסרי שבלבם וקרעו את שמלותיהם (ממש כפי שיעקב אביהם קרע את שמלותיו למראה כתונת יוסף המגואלה בדם - ל"ז, 34). הם שבו העירה כאיש אחד ונכנסו מרצונם אל המלכודת העומדת להיסגר על אחיהם הקטן. בבואם קרועי בגדים אל השליט המצרי, הם נפלו לפניו ארצה (בשפלות רוח גמורה לעומת שתי הפעמים הקודמות שבהן הם רק השתחוו לו אפיים ארצה - מ"ב, 6; מ"ג,  26) וחיכו בלא אומר למוצא פיו. יוסף מצדו לא הסתפק בביטוי המרהיב הזה שלסולידריות ואחווה, ורצה לוודא שאין הן ספונטניות ורגעיות בלבד, והריהו חוזר ומוכיח אותם על חטאם הקיבוצי:
 
"מה המעשה הזה אשר עשיתם? הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמני! (וגנבת כלי פולחן הרי חמורה לאין ערוך מגנבת גביע רגיל, כפי שהבהיר להם כבר 'אשר על הבית' בפס' 5)" (פס' 15).
 
יהודה בתשובתו אינו מצטדק על מה שהם לא עשו, אך חוזר ומאשר, בהדגשה יתרה, את האחריות המשותפת של כולם לחטא, שאי-אפשר להכחישו לנוכח מציאת הגביע ברשותו של אחד מהם:
 
"מה נאמר לאדני, מה נדבר ומה נצטדק? האלהים מצא [גילה] את עון עבדיך. הננו
עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו!" (פס' 16).
 
יוסף הכניס את אחיו למצב הדומה עד מאוד למצבו שלו כאשר הושלך לכלא - כשם שלא היה לו פתחון פה לנוכח ההימצאות של בגדו בידי אשת פוטיפר - הוכחה ודאית לעלילה שהעלילה עליו - כך אין בפיהם מילים שבכוחן להפריך את עדות הגביע.
 
עדיין פתוחה בפניהם הדרך לצמצם את העונש הבלתי-צודק על-ידי הטענה שהם לא היו מודעים למעשהו של אחיהם הקטן, אולם, תחת זאת, הם מקבלים על עצמם את הדין (באמצעות יהודה המדבר בשמם). את גילוי הגביע מייחסים האחים לרצונו של האלוהים להעניש את כולם על עוונם, מבלי שיבהירו אם הכוונה לעוון המדומה המיוחס להם, או לעוונם האמתי הידוע רק להם.13 יוסף מצדו רוצה לבחון עד כמה איתנה הסולידריות של האחים עם בנימין ועד כמה הם מכירים בזיקה שבין צרתם הנוכחית לבין החטא שחטאו עשרים שנה קודם לכן, והריהו מנסה לתקוע טריז בינם לבין בנימין ומודיע שהוא ממיר בצדקתו את העונש הקיבוצי בעונש אישי:
 
"חלילה לי מעשות זאת! האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו
לשלום אל אביכם" (פס' 17). 14
 
ההודעה החוזרת (הפעם מפי השליט המצרי עצמו), שבנימין לבדו יישא בעונש פותחת לאחים פתח לא רק להיחלץ בשלום מן העלילה המצרית ולקחת עמהם את שבר רעבון בתיהם (שהיו נידונים למוות ברעב אילולא שוחררו), אלא גם להיפטר מבנימין ומן ההעדפה הנמשכת של בני רחל.
 
אמת, בנימין לא התהלך ביניהם בכתונת פסים ולא איים על בכורתם בחלומות של שררה, אך אביהם התייחס גם אליו כאל "ילד זקנים" (כפי שמעיד יהודה להלן בפס' 20) וביטא באופן גלוי ובוטה את אהבתו היתרה כלפיו, ולפיכך גדול החשש שהוא עתיד לשים אותו גביר לאחיו. לנוכח העוול הזה שעושה להם אביהם, האין הם רשאים להאמין שהאלוהים נחלץ לעזרתם ואינה לידם את שעבודו של בנימין במצרים,15 ושעליהם לקבל את הענשתו השרירותית כמעשה ההשגחה?
 
מאומה מן האלימות הפסיבית הזאת כלפי יעקב אביהם ובנימין אחיהם אין בתגובתו של יהודה על פסק דינו של השליט המצרי. הוא פותח בבקשת רשות לומר את דברו, אף-על- פי שהוא יודע היטב שאין לעבד שכמותו זכות לערער על החלטתו של האדון הכול-יכול. מבלי להזכיר כלל את שלוש האשמות המדומות שטפלו עליהם - ריגול, אי-תשלום בעד השבר וגנבת הגביע - הוא מתאר את השתלשלות העניינים מיום בואם למצרים מנקודת הראות שלו ושל אחיו. הכול החל בכך שהאדון המצרי חקר אותם "היש לכם אב או אח?" (פס' 19), והם ענו ביושר שהם אכן השאירו מאחוריהם בארץ כנען אב זקן ו"ילד זקנים קטן" (פס' 20), אשר בעקבות מותו של אחיו מאב ואם נותר יחיד לאמו "ואביו אהבו" (שם). האדון הסתמך על המידע הזה כדי לדרוש שיביאו אליו את הנער, תוך מתן הבטחה שלא יאונה לו כל רע (כפי שמבאר הרמב"ן את "ואשימה עיני עליו" [פס' 21] על סמך יר' כ"ד, 6  ל"ט 12). ואף-על-פי; שהם הזהירו אותו בפני הסכנה הנשקפת לחיי אביהם באם יעזבנו בנו האהוב, הוא תבע במפגיע את הבאתו, ואף התנה בכך את המשך מכירת המזון להם. באין בררה לחצו הבנים על אביהם להתיר לאח הצעיר להצטרף אליהם, והוא נכנע לדרישתם מחמת ההכרח להשיג "מעט אכל" (פס' 25), תוך שהוא מטיח בהם מה הם מעוללים לו:
 
"אתם ידעתם כי שנים (בלבד) ילדה לי אשתי (האהובה), ויצא האחד מאתי, ואמר
'אך [אהה] טרף טרף', ולא ראיתיו עד הנה. ולקחתם גם את זה מעם פני, וקרהו
אסון, והורדתם את שיבתי ברעה שאלה" (פס' 28-27).
 
דבריו אלה של יעקב (שיהודה מוסר אותם בניסוח יותר דרמטי ופתטי מזה הניתן לעיל בגוף הסיפור - מ"ב, 38) הם בגדר האשמה עקיפה ורמוזה כלפי האיש חסר הלב, אשר כפה עליהם לעשות זאת לאביהם בעבר, ואשר חוזר ועושה זאת עתה ביתר שאת כאשר הוא מגשים את נבואת לבו של האב הזקן על בנימין - "וקרהו אסון".
 
מילת הפתיחה "ועתה" (פס' 30) מסמנת את המעבר מתיאור של מה שהיה עד כה לתיאור  של מה שצפוי כאשר ישובו האחים אל אביהם ללא הנער, אשר "נפשו קשורה בנפשו" (שם).
 
האב אכן ימות עד מהרה מצער, והאשמה תיפול על האחים, אשר תבעו ממנו – למען ההישרדות של המשפחה כולה - לכבוש את אהבתו הגדולה לבנימין ולגבור על חששותיו העזים לשלומו:
 
"והיה כראותו כי אין הנער (אתנו) ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה" (פס' 31).
 
קבלת האחריות למותו הצפוי של אביהם אינה רק אמצעי רטורי רב-עצמה להאשים במובלע את מי שכופה עליהם לצער את אביהם עד מוות, אלא גם הכרזה אמיצה על כך שאין הכרח שהם יהיו כלי שרת פסיביים בידו. כדי להימנע מכך דרושה הנכונות להעדיף את טובת אביהם על פני טובת עצמם, כפי שאכן עושה יהודה בבקשו את האדון המצרי לאפשר לו לשרת כעבדו במקום בנימין, ולמנוע בדרך זאת את מות אביו. בכך הוא מתבסס על החלטת השליט המצרי להסתפק בענישה אישית, הפוטרת את כלל האחים מעונש ומאפשרת להם להבטיח את כלכלת בית יעקב, ואינו מבקש אלא להמיר את ההענשה הרת האסון של בנימין בהענשתו הוא. כדי להקנות סבירות ואמינות לבקשה מדהימה זו הוא מספר, שבכנען הוא קיבל על עצמו ערבות אישית לשובו של בנימין בשלום אל אביו, ערבות אשר אי-קיומה לא יכופר לו לעולמים: "וחטאתי לאבי כל הימים" (פס' 32). ברם מעבר למחויבות המוסרית שלו כלפי אביו מניעה אותו חמלתו עליו, והוא מסיים את דבריו בשאלה רטורית, המבטאת את אי-יכולתו לראות את אביו בצערו הנורא על אבדן בנו אהובו:
 
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי? פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (פס' 34).
 
עם תום דבריו של יהודה לא יכול יוסף להתאפק עוד.
בניגוד לשתי הפעמים הקודמות שבהן הוא שלט ברגשותיו ופרש מאחיו כדי להסתיר את בכיו (מ"ב, 24 מ"ג, 31 - 30), הפעם; הוא מצווה על כל אנשי הפמליה שלו לצאת, ופורץ בבכי כה רם עד שגם המצרים שבאולמות הסמוכים שומעים אותו, והשמועה על אודותיו מגיעה עד מהרה אף לבית פרעה (ומשמשת רקע להתערבותו האישית של המלך בהזמנת אחי יוסף להתיישב במצרים). מה חולל את ההיפוך הכפול משליטה עצמית לפרץ רגשות ומהתנכרות להתוודעות? יהודה התמקד בדבריו, מתחילתם ועד סופם, בסבלו של יעקב אביו וברצונו העז למנוע את החרפתו הרת האסון. שלוש פעמים הוא מכנה את יעקב "עבדך אבי" (פס' 24 ,27 , 30) ופעם נוספת "עבדך אבינו" (פס' 31), ומבעד למטבע הלשון המנומס משתמעת מחאתו הכבושה נגד הניצול הברוטלי של התלות המוחלטת של האב בשרירות לבו של הממונה על אוצרות המזון במצרים. מה שנועד לרכך במקצת את לבו של השליט המצרי על מנת שיסכים להחלפת עבד אחד במשנהו, שבר את לבו של יוסף עד לבלי יכולת להמשיך להתעמר באביו כבעבדו.
 
לתגובה הרגשית מצטרפת ההערכה המוסרית של ההשתנות הגמורה של האחים ביחסם לאביהם ולאחיהם הקטן. השתנות זאת מגולמת באורח מושלם בהיפוך הכפול שחל בהתנהגותו של יהודה - מבן המביא על אביו את צער השכול, הוא הופך לבן המקריב את כל עתידו כדי לחסוך מאביו את צער הפירוד; וממוכר אחיו יוסף לעבדות תמורת עשרים כסף הוא הופך לפודה אחיו בנימין מעבדות תמורת חירותו שלו.
 
ההערכה המוסרית של בקשתו האצילית של יהודה מתעצמת, אל נכון, על-ידי ההשתאות מגדולת הרוח שהוא גילה בדבריו כלפי אותו דבר עצמו שגרם בשעתו לאכזריות שלו ושל אחיו כלפי אחיהם הצעיר וכלפי אביהם - האהבה הגדולה והמופגנת של יעקב לשני בניה של רחל. המטפורה העזה "נפשו קשורה בנפשו" (פס' 30), הבאה במקרא גם בתיאור אהבת יונתן לדויד (שמ"א י"ח, 1), מביעה את הקשר ההדוק, העמוק והגורלי (רוצה לומר: שהנו בלתי-רצוני ובלתי-נשלט כאחד) שבין שתי נפשות.
 
האהבה הגדולה והמופלאה של אביו לבן אחר מבניו חדלה לעורר את חמתו ואת תוקפנותו; הוא למד לקבל אותה כעובדת חיים ואף לכבדה כחלק בלתי-נפרד של נפשו של אביו מולידו.
והריהו אומר בנוכחות עשרת אחיו, שהעובדה שנפשו של אביהם קשורה בנפשו של בנה של רחל לא זו בלבד שאינה מקוממת אותו אלא, אדרבה, מחייבת אותו למנוע שהניתוק האכזרי של הקשר הזה יביא למותו של אביהם.
 
תגובת השליט המצרי על דבריו של יהודה הייתה משונה ואף מבהילה.
כאמור, הוא  שלח מעליו את כל עוזריו ומשרתיו, ובהיוותרו לבדו עם העברים העומדים לפניו למשפט פרץ בבכי עז ורם, ולאחר שהתעשת הדהים אותם באמרו להם בלשונם: "אני יוסף!" (מ"ה, 3), ובהוסיפו על כך שאלה שאינה אלא הכרזה: "העוד אבי חי?" (שם), לאמור: האיש הקרוי בפיכם "עבדך אבינו" (מ"ד, 31) הוא אבי, ושלומו בראש דאגתי! לא ייפלא שאחיו, שבארץ כנען "לא יכלו דברו לשלום" (ל"ז, 4) מחמת האיבה, ממשיכים עתה את שתיקתם מחמת הבהלה: "ולא יכלו אחיו לענות אתו, כי נבהלו מפניו" (מ"ה, 3). יתרה מזאת, הבהלה מועצמת על-ידי האימה שהטיל עליהם המעבר הפתאומי מן האשמה המדומה של גנבת הגביע לאשמה האמתית של גנבת יוסף (כפי שהוא עצמו הגדיר את מכירתו לעבדות: "כי גנב גנבתי מארץ העברים" - מ', 15).
 
ואכן יקשה מאוד על יוסף להרגיעם
ולשכנעם שהתוודעותו אליהם אינה מבשרת את החרפת סבלותיהם מידו, אלא את הפסקתן הגמורה. בטרם יאמר את דבריו, הריהו מזמין אותם ברגישות רבה להתקרב אליו ולצמצם את המרחק הפיזי שביניהם: "ויאמר יוסף אל אחיו: 'גשו נא אלי', ויגשו" (מ"ה, 4), וגם מזהה את עצמו בשנית תוך הרחבת דברים: "אני יוסף אחיכם [עצמכם ובשרכם שאיננו דורש את רעתכם], אשר מכרתם אתי מצרימה (וכך הגעתי לכאן)" (שם). יוסף יכול היה לומר להם, שהם עמדו בכבוד רב במבחן הקשה והמכאיב שהציב להם, שחטאם כלפיו נסלח ותשובתם שלמה ושמעתה הם בעיניו כאנשים בעלי לב חדש ורוח חדשה. אך הוא אינו אומר דבר מכל אלה, ככל הנראה משום שמעשיהם מדברים בעד עצמם, ומשום שכל דברי שבח מפיו יישמעו בהכרח כשיפוט מתנשא. ולפי שהוא נמנע לשבח ולפאר את השתלשלות המאורעות מנקודת הראות של הגמול, הריהו בוחן אותה מנקודת הראות של ההשגחה האלוהית, ומבהיר שמעשה המכירה, שהיה אכן מזיק ומגונה מבחינה מוסרית, היה בד בבד הכרחי ומועיל מבחינת המימוש של התכנית האלוהית:
 
"ועתה, אל תעצבו ואל יחר בעיניכם [אל תאשימו את עצמכם] כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם (באמצעות המכירה הזאת עצמה)" (פס' 5).
 
שבע שנות הרעב הקטלני, שרק שתיים מהן עברו בינתיים, היו מכחידות את בית יעקב, לולא שלחו האלוהים לכאן ונתן בידו כוח שלטוני המאפשר לו
 
"לשום לכם שארית בארץ [על פני האדמה], ולהחיות לכם לפליטה גדולה [להשאיר אתכם בחיים בשרידה שלמה]" (פס' 7).
 
בעקבות ההסבר ההשגחתי, שאולי לא הניח את דעתם לגמרי באשר לכוונות האמתיות העלולות להסתתר מאחורי המילים היפות, מפרט יוסף בהחלטיות רבה את המסקנה המעשית המתבקשת ממה שאמר. עליהם לשוב במהרה אל 'אביו' (ואין הוא מזכיר מה שמובן מאליו - שבנימין ויהודה כאחד הולכים עמהם), ולמסור לו את דברו: "כה אמר בנך יוסף: שמני אלהים לאדון לכל מצרים. רדה אלי, אל תעמד [אל תתעכב]" (פס' 9), שכן רק בארץ גושן יוכל יוסף לכלכל אותו, ביתו ורכושו כראוי להם.
 
באחים עדיין ניכרת נטיית הלב לפקפק במיהמנותו של האיש,
שעד לפני שעה קלה התעלל בהם, והטוען עכשיו שהוא הגיע למלכות כדי להבטיח את עתידם. לכן פונה יוסף בסוף דבריו אל חוש המציאות שלהם, ומעודד אותם לבטוח במראה עיניהם הן באשר לזהותו והן באשר לרום מעמדו:
 
"והנה עיניכם ראות, ועיני אחי בנימין (המכיר אותי באורח אינטימי יותר), כי פי [הפה שלי ולא של מישהו אחר הוא] המדבר אליכם. והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, ואת כל אשר ראיתם (במו עיניכם)..." (פס' 13-12).
 
וכפי שהוא פתח את דבריו אל אחיו בהזמנתם לגשת אליו, כך הוא מסיימם בהתקרבות שלו אליהם, תוך שהוא מקדים את בנימין ונותן ביטוי גלוי לקרבת היתר שלו אליו:
 
"ויפל על צוארי בנימן אחיו (מאב ואם) ויבך, ובנימן בכה על צואריו. וינשק לכל אחיו (האחרים) ויבך עליהם" (פס' 15-14).
 
ואכן מה שלא עשתה לשון הדיבור השכלית עשתה לשון הגוף הרגשית: "ואחרי כן דברו אחיו אתו" (שם).
 
פרעה ושריו אישרו את הזמנת בית יעקב להתיישב במצרים, ונתנו בכך גושפנקא מלכותית למעשה המשפחתי (עובדה שחשיבותה רבה לגבי המעמד של בני ישראל במצרים). ויוסף שילח את אחיו לדרכם עם מתנות גדולות לאביו (מועמסות על חמורים ואתונות), צידה רבה לדרך (בשני הכיוונים), עגלות לנסיעת כל המשפחה מצרימה ומתנות אישיות לאחד עשר אחיו. מתנות אישיות אלה נועדו לבטא את תיקון שברה של המשפחה ואת ביטחונו המופגן ביכולתם לא להיפגע מן ההעדפה הגלויה של בנימין:
 
"לכלם (לכל פושטי כתונת הפסים מעליו) נתן לאיש חלפות שמלת, ולבנימן נתן שלש מאות כסף (אולי גם כפיצוי על פרשת גביע הכסף) וחמש חלפת שמלת (ביטוי מובהק לאהבתו היתרה אותו)" (פס' 22).
 
מילות הפרדה שלו מעורפלות, ודומה שלנוכח המשימה הבלתי-נמנעת, המצפה להם בפגישתם עם אביהם - להשלים את הבשורה המרנינה בדבר הישרדותו של יוסף על-ידי חשיפה מכאיבה של האמת בדבר דרך היעלמותו - מעודד אותם יוסף במילים אלו שלא לתת להאשמות הדדיות להחזירם לעבר העכור שממנו הם כבר נחלצו:
 
"ויאמר אלהם: אל תרגזו בדרך" (פס' 24 כפי שפירשו רד"ק: "אל תתקוטטו זה עם זה על מכירתי לאמר אחד לחברו: אתה גרמת מכירת אחינו").
 
יעקב, שבעבר הרחוק נפתה להאמין לבניו שיוסף נטרף, איננו מאמין עכשיו לבשורה המדהימה שבפיהם, ולכן אין היא מחזקת את לבו כמקווה, אלא מחלישה אותו: "ויפג לבו, כי לא האמין להם" (פס' 26). רק בשמעו מפיהם את דברי יוסף בדבר ההכרח שהוא וביתו ירדו מצרימה, ובראותו את העגלות ששלח יוסף כדי להסיעם אליו, הוא השתכנע שאכן נכונה לו פגישת פנים אל פנים עמו: "ותחי רוח [התאושש] יעקב אביהם, ויאמר ישראל: רב! [די לי בכך, כמו בשמ"ב כ"ד, 16 28).] עוד יוסף בני חי! אלכה ואראנו בטרם אמות" (פס'
 
מכאן ואילך מתואר סופו הטוב של סיפור יוסף ואחיו,
ולצרכינו נוכל להסתפק בסקירה חטופה של אירועיו העיקריים: יעקב וביתו, שבעים נפש, יורדים מצרימה במצוות הבן ובאישור האלוהים (מ"ו, 24), ובהגיעם לארץ גושן נפגשים בהתרגשות עזה האב שבע הסבל- ובנו החשוב למת (מ"ו, 30-28). יוסף מציג את אחיו, ואחרי כן גם אביו, לפני פרעה כדי שישיבתם בארץ גושן וכלכלתם בשנות הרעב לא תהיה מבוססת על קרבתם המשפחתית אליו אלא על הוראה רשמית של המלך (מ"ו, 31 - מ"ז, 10). יוסף מכלכל את כל בית אביו לפי צורכיהם, שעה שהמצרים עצמם נאנקים ברעב ונאלצים לשלם לפרעה בעבור השבר במלוא כספם, חירותם האישית ובעלותם על אדמתם (מ"ז, 27-11) 16. יעקב משביע את יוסף לפני מותו שלא יקבור אותו במצרים אלא בקבר אבותיו, וכאות תודה משתחווה על מיטתו, לא לבנו (מה שהיה מחייב אמירה מפורשת) אלא לאלוהים (כפי שעשה דויד הזקן עם הצלחת משיחת שלמה - מל"א א', 47) (מ"ז, 31-28). יעקב חוזר ופועל בהתאם לעקרון העדפת הצעיר, שבו הוא דבק בעקביות רבה מלידתו ועד מיתתו - ראשית הוא מקנה ליוסף את הבכורה, בהעניקו לו נחלה כפולה על-ידי הפיכת שני נכדיו לבניו, ושנית הוא מעביר את הבכורה ממנשה לאפרים, על-אף מחאתו המאופקת של יוסף, שרצה למנוע שמתן כתונת פסים (מילולית) יעיב גם על חייו של הדור הבא (מ"ח, 22-1). ביום מותו נפרד יעקב משנים עשר בניו בדברי נבואה לימים רחוקים (אשר בהם תהיה המנהיגות בידי השבטים יהודה ויוסף) וחוזר ומצווה לקבור אותו בקבר אבותיו שבמערת המכפלה (מ"ט, 53-1). במצרים פטירת יעקב היא אירוע ממלכתי מובהק - הרופאים חונטים את גופתו, מצרים מתאבלת עליו שבעים יום ובמסע קבורתו לכנען, המוגן על-ידי רכב ופרשים, משתתפים שרי מצרים ונכבדיה בצדם של יוסף ואחיו (נ', 14-1).
 
עם שובם של המלווים למצרים, התנפצה באחת האחרית הטובה של סיפור יוסף ואחיו.
חטא מכירת יוסף, שלפי המסופר עד כה כופר ונסלח, חזר במפתיע לאיים על שלמות בית יעקב. פחד גדול אחז את אחי יוסף שמא הוא שוטם אותם כמקודם, ועומד לעשות להם עתה את אשר הוא נמנע לעשות בחיי אביו רק משום שלא רצה לצערו. התקשורת שבינם לבינו חזרה ונתנתקה, ובאין יכולת להתייצב לפניו ולדבר אתו הם ניסו לדובב את אביהם מקברו באמצעות צוואה, שהפיקטיביות שלה גלויה לעין באורח פתטי, ושאותה הם משגרים אליו. אין בה טשטוש של חומרת פשעם כלפיו, אלא בקשה כפולה שיסלח להם על רעתם, באשר  זאת בקשת האב (הממשיך לדאוג לשלמות משפחתו) מבנו, ובאשר הם אחיו העובדים אותו אל כמוהו: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך. ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך" (נ', 17).
 
יוסף השיב על כך בבכי ללא מילים.
וכי מה הוא יכול לומר להם, כשמתברר שעל-אף שהם הוכיחו בעליל עד כמה הם השתנו לא פגו רגשות האשם שלהם, ושעל-אף כל אשר אמר להם ועשה למענם אין להם אמון בסיסי כלפיו, והם חושדים בו שהוא רצחן כעשו ששטם את יעקב ואמר בלבו: "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את אחי" (כ"ז, 41)? ואכן, בכיו שכנע אותם יותר מכל דיבור, והם באו אליו, הפילו את עצמם לפניו (הפעם תוך מודעות שלמה בדבר היותו אחיהם בעל החלומות), וחזרו בשנית על מה שאמרו לו כשנמצא הגביע באמתחת בנימין - תחינה שימיר את עונש המוות, שהם ראויים לו על גנבתו ומכירתו, בעונש עבדות: "ויאמרו: הננו לך לעבדים" (נ', 17 החוזר בבירור אל מ"ד, 16).
 
עכשיו מדבר אתם יוסף ברוך ומשתדל להרגיע אותם.
כמו בהתוודעות שלו אליהם הוא איננו מתייחס כלל למישור הגמול, אך דומה שהסיבה לכך שונה הפעם בהתאם לשינוי הנסיבות. בעבר הוא לא עשה זאת משום שמעשיהם היטיבו לדבר בעד עצמם יותר מכל דיבור שופטני שלו, ואילו הפעם הוא נמנע מכך משום שחרדתם הגדולה העמידה אותו בבהירות מכאיבה על גבולות ההשתנות המוסרית. תשובתם, על-אף שלמותה, הותירה צלקות עמוקות בלבם, ומחילתו, על-אף כנותה, לא מחתה כליל את חשדנותם כלפיו. כך לא נותר לו אלא לדבר במישור ההשגחה, אלא שהפעם הדגש איננו על כך שמכירתו שימשה את הצלתם, אלא על כך שבתור כלי שרת של ההשגחה הוא מנוע לחלוטין מלפעול נגדה. במקום לטעון שהם כבר אינם צריכים להיענש ושלבו שלו נקי מכל משטמה כלפיהם, הריהו מבהיר להם, שגם אילו רצה להשיב להם כגמולם, הוא אינו יכול לעשות זאת באשר הוא נועד להחיותם וחייב לכלכלם:  
 
"אל תיראו, כי התחת אלהים אני [אל תפחדו מפניי, מפני שאינני יכול לשים את עצמי במקום האל ולהעדיף את רצוני על רצונו]. ואתם חשבתם עלי רעה [תכניתכם ביחס אליי אכן הייתה רעה, אך] אלהים חשבה לטבה, למען עשה כיום הזה [להביא למצב הנוכחי], להחית עם רב. ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם" (פס' 21-19).
 
ענוותנותו, כנותו, דאגתו לשלומם ורצונו העז להרגיעם ניכרים מבעד לדבריו אלה, שעליהם הוסיף דברי ניחומים וחיבה שאינם נמסרים: "וינחם אותם וידבר על לבם" (שם).
 
במילים אלה מסתיים סיפור יוסף ואחיו, מבלי שייאמר במישרין דבר על ההשפעה שהייתה לדבריו הגלויים והסמויים על האחים הנסערים. ודומה שההתמקדות הזאת במאמצים ולא בתוצאות, ביוסף ולא באחיו, באה לומר, שמחילת עוולות, בניית אמון והשכנת שלום (כמו כל הישג אנושי אחר) לעולם אינן סופיות ומושלמות, אלא צפויות תמיד למשברים ונסיגות וטעונות תמיד טיפוח וחיזוק. חתימת סיפור ההשתנות וההשלמה ב'סוף פתוח' היא לקחו האחרון.
 
יוסף נשמר מאוד שלא להזכיר את חלומותיו באוזני אחיו,
ורק פעם אחת (כאשר הם באים אליו לראשונה ומשתחווים לו אפיים ארצה) נאמר שבלבו פנימה הוא זכר "את החלמות אשר חלם להם" (מ"ב, 9). אף-על-פי-כן מודע הקורא תדיר לחלומות האלה, ההולכים ומתקיימים באופן מדהים ומופלא לאורך העלילה, וסביר מאוד להניח שגם יוסף היה מודע להם וכך גם אחיו לאחר התוודעותו אליהם. כדרכו של עולם הייתה לחלומות משמעות שונה בעבור יוסף בבית אביו, בבית הסוהר, בשבתו על כסא המשנה לפרעה ולאחרונה בשובו מקבורת אביו. ושמא מותר לשער שהמשמעות האחרונה של חלום האלומות בוטאה באופן מובלע בדבריו האחרונים אל אחיו - אלומותיהם של האחים כורעות ומשתחוות לאלומתו של יוסף, העומדת זקופה במרכז ומושיטה להם את גרעיניה, שהרי ההשגחה הביאה אותו למצרים למען ישביר שבר לאחיו, והועידה אותו לשלטון למען ישרת את נתיניו.

הערות:

הערות

 

1. לא נתברר טיבה של כתונת הפסים, הנזכרת רק עוד פעם אחת בסיפור אמנון ותמר: "ועליה כתנת פסים, כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולת מעילים" (שמ"ב י"ג, 18). אם אכן "פסים" מורה על כפות הידיים (כמו בדנ' ה', 5) והרגליים, אזי ייתכן מאוד שעלה בידי שד"ל להסביר מה מייצגת כתונת ארוכה בעלת שרוולים ארוכים: "ואורך הבגדים הוא סימן שחרור וגדולה, שאינו צריך לעשות מלאכה" (שמואל דוד לוצאטו,חמשה חומשי תורה מתורגמים, איטלקית ומפורשים עברית ,פאדובה 1871, כרך א', עמ' 335).
 
2. ביטוי ציורי לכך נתן רש"י בזיהוי המדרשי של "האיש" עם המלאך גבריאל, כפי שמבהיר רמב"ן תוך הכללה מרחיקת-לכת: "[...] ולהודיענו עוד כי הגזרה - אמת, והחריצות - שקר, כי זמן לו הקדוש ברוך הוא מורה דרך שלא מדעתו להביאו לידם. ולזה נתכונו רבותינו באמרם (בראשית רבה פ"ד, י"ד) כי האישים האלה - מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה [המפגש עם האיש בשדה], אלא להודיענו כי 'עצת יי' היא תקום' (משלי י"ט, 21)."  (פירושו לבר' ל"ז, 15).
 
3. חכמים לא היססו להשוות את אטימות הלב של אחי יוסף לאטימות לבם של שונאי ישראל המובהקים אחשורוש והמן, ולראות את השנייה כעונשה של הראשונה: "א"ר יודן: מאן דאמר רחמנא ותרן הוא, ליוותרון מעוהי! אלא מאריך אפיה וגבי דיליה [בעברית: מי שאומר שהקב"ה ותרן, יתוותרו בני מעיו (ר"ל ילקה בשלשול)! אלא מאריך אפו וגובה את שלו]. אמר הקדוש ב"ה לשבטים: אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה, שנאמר 'וישבו לאכל לחם' (בר' ל"ז, 25), הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה, שנאמר 'והמלך והמן ישבו לשתות [והעיר שושן נבוכה]
 
4. בבחינה סינכרונית של סיפור יוסף ואחיו אין מקום לדיון במתחים ובניגודים שבין עצת  ראובן ועצת יהודה, שבין הבאת יוסף למצרים בידי המדנים והבאתו בידי הישמעאלים, שבין מציאת הכסף במלון באמתחותיהם (מ"ב, 28-27 ; מ"ג, 21) ומציאתו בבית יעקבבשקיהם (מ"ב, 36-35) וקשיים נוספים כיוצא באלה בהמשך הסיפור. לעומת זאת הם  משמשים כאבני בניין של 'תורת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר, הרואה בצירוף הדיאלקטי של ניגודים את דרך ההבעה המובהקת של התורה. סיפור יוסף ואחיו נידון בשיטה זו בספרו: פרקי בראשית, אלון שבות תשנ"ט, כרך ב', עמ' 720-598. וראו גם אורי אלטר, אמנות הסיפור במקרא, תרגמה מאנגלית שושנה צינגל, תל-אביב 1981, המציע תאוריה ספרותית המשווה דרך כתיבה זאת למונטאז' קולנועי החותר "להשיג אפקט זה של אמת רבת-פנים על-ידי הצגה רצופה של גירסאות שונות, שמיקדו שני ממדים שונים של הנושא ..." (עמ' 160), ומדגים זאת, בין השאר, על-ידי סיפור יוסף ואחיו (עמ' .160-156(.
 
5. חכמים ריככו במידת-מה את המעמד הקשה הזה על-ידי שהציבו אותו בפרספקטיבה רב-דורית, אשר בה הבנים, בחזרם על חטאות אביהם גם מענישים אותו עליהם: "משלם הקב"ה לבני אדם מידה כנגד מידה, ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה. יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדיי העזים, ובניו רימו בו בגדי העזים - 'וישטחו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם...' (בר' ל"ז, 31)" (תורה שלמה, פרשת 'וישב', סימן קפ"א על פי גנזי שכטר, חלק א', עמ' ק"מ).
 
6. דר' יעל שמש הסבה את תשומת לבי לכך שדין זה נוהג גם אצל הבדווים והפנתה אותי לשבתאי לוי, הבדואים במדבר סיני - דגם של חברה מדברית, ירושלים ותל-אביב תשמ"ח / 1987, עמ' 241: אישה שנאנסה והתלוננה מיד נקראת צאיחה [זועקת], ואילו נאנסת שסיפרה על כך רק כעבור שעות אחדות נקראת מתחאלמה [הוזה בחלומות].
 
7. על רוב הדברים האמורים כאן העמידה נחמה ליבוביץ בדיון המופתי שהקדישה למעמד זה: "ראו הביא לנו איש עברי", בתוך ספרה עיונים בספר בראשית, ירושלים תשכ"ז, עמ' .297-294
 
8.  כך פירש רד"ק על אתר, מן הסתם בהשראת דנ' ב', 30-27.
 
9. תולדות הפרשנות של סוגיה זו נידונות במאמרי "הפרשן ניכר לא רק בשיטתו אלא גם בשאלותיו", בתוך: משה ארנד, רות בן-מאיר וגבריאל חיים כהן (עורכים), פרקי נחמה – ספר הזיכרון לנחמה לייבוביץ, ירושלים תשס"א, עמ' 261-241.
 
10. יואל בן-נון, "הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי - מפני מה לא שלח יוסף (שליח) אל אביו?", מגדים א' (ניסן תשמ"ו), עמ' 31-20, מציע תפיסה חלופית, שלפיה שתק יוסף משום שציפה שאביו יחפש אותו במצרים, ומשלא קרה הדבר כרסם בלבו הספק שמא מלכתחילה שלחו אביו אל האחים משום שנכנע לתביעתם להרחיקו מעליו על דרך שאברהם ויצחק הרחיקו את לוט, ישמעאל ועשו. תשובתנו לרוב הנחותיו וטענותיו מובלעת בהמשך דברינו, ובמפורש נאמר רק שני דברים: (א) יוסף יכול היה לתלות את ההימנעות של אביו מלחפשו במצרים (אם אומנם היה הדבר בגדר האושר) בכך שיעקב הניח שקרהו אסון (ב) קשה עד מאוד להעלות על הדעת שיוסף אכן חשב שאביו לא שמר בלבו את חלומותיו, השתתף במזימת האחים להפר אותם ואף שלחו לבלי שוב מן הבית במילות השקר "והשבני דבר" (ל"ז, 14). להדחה שפלה מעין זאת של בן בידי אביו אין שום תקדים בהרחקת לוט, ישמעאל ועשו.
 
11. על החירות הרבה האופיינית לדרכי הציטוט בסיפור המקראי ועל תפקודיו ההבעתיים של הציטוט החופשי העמיד George W. Savran, Telling and Retelling  - Quotation in  Biblical Narrative  Bloomington & Indianapolis 1988 ,
 
12. האופציה החטאה הזאת מומחשת להפליא בבראשית רבה צ"ב, ט': "כיון שנמצא הגביע אמ'[רו] ליה: מה גנבה בר גנבתה! אמ'[ר] להון: יש כאן שעיר, יש כאן אחים מוכרים  את אחיהם אתמהא!" (בתרגום הפרפרסטי של תיאודור-אלבק: "אמרו לו אחיו לבנימין: איך אתה גנב בן גנבת שגם אמך גנבה את התרפים מלבן! ובנימין השיב להם: יש כאן שעיר עזים שטבלתם את כתונת יוסף בדמו ורמיתם בו את אבינו, יש כאן אחים וכו' ").
 
13. התייחסות דומה לעוון הידוע רק לדובר יש בדברי האלמנה הצרפתית לאליהו: "באת אלי  להזכיר את עוני ולהמית את בני" (מל"א י"ז, 18).
 
David Daube, Studies in Biblical Law, Cambridge 1947, pp. 244-245  (reprinted: New .14York1969 ). טוען שבדבריו אלה של יוסף מבוטאת העדפה עקרונית של ענישה אישית על פני ענישה קיבוצית.
 
15. דוגמה מובהקת של פירוש השגחתי אינטרסנטי מעין זה של השתלשלות עניינים בלתי- צפויה יש בדברי אנשי הגדוד של דויד כאשר שאול הפך במפתיע מרודפם לקרבנם: "הנה היום אשר אמר ה' אליך 'הנה אנכי נתן את איביך [קרי: איבך] בידך', ועשית לו כאשר יטב בעיניך!" (שמ"א כ"ד, 4).
 
16. עניין זה נידון בנפרד בפרק ד': "יוסף משעבד את המצרים לפרעה".