לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ארבעה פרקים מקבילים במקרא

מחבר: הרב מרדכי יהודה ליב זק"ש

שמות כ' / דברים ה', ו', ח' / ירמיהו ט"ז, כ"ג / תהילים קט"ו, קל"ה

סיני, גיליון כ', כרך מ"א

תוכן המאמר:
במאמר משווה החבר פרקים ופסוקים שנכתבו פעמיים במקרא ובמהות השינויים ביניהם, המחבר דן בעשרת הדברות המופיעות הן בפרשת יתרו והן בואתחנן. פסוקי שבח ארץ ישראל, היחס לגאולת מצרים והגאולה העתידית, והיחס לעבודה זרה בתהילים. ניתן ללמוד על גישה בהתייחסות למקורות דומים במקרא.

ארבעה פרקים מקבילים במקרא

נמצאים במקרא כמה פרקים או פסוקים שנכתבו פעמיים וכשאתה מסתכל בהם, אתה מוצא בהם שינויים קטנים או גדולים, שבלא ספק טעמם ונימוקם אתם. נתעכב על ארבעה מהם וננסה להשוותם, למצוא את השינויים ואת הגורמים להם:

א. פרשת עשרת הדברות נכתבה פעמיים בתורה, פעם ראשונה בפרשת יתרו (שמות כ, ב-יז) ופעם שנייה בספר דברים (ה, ו-יח). וכבר הדגישו חז"ל את השינוי הידוע שבדברות הראשונות נאמר "זכור" ובדברות שניות נאמר "שמור" (עי' במכילתא שם ובברכות כ, ב). ואבן-עזרא (שמות שם, א) מנה את כל השינויים. עיין שם בדבריו. נציג את השינויים שעליהם נדבר:

 
שמות כ, ח, יא, טז-יז:
"זכור את יום השבת לקדשו. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'. לא תענה ברעך עד שקר. לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך."

דברים ה, יב, טו, יז-יח
"שמור את יום השבת לקדשו. כי עבד היית בארץ מצרים. ולא תענה ברעך עד שווא. ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך." השינויים הבולטים כאן הם: בדברות הראשונות כתוב "זכור" ובשניות "שמור" (שעל זה כבר דיברו חז"ל). בראשונות "כי ששת ימים" ובשניות "כי עבד היית". בראשונות "עד שקר" ובשניות "עד שווא". בראשונות "בית רעך" ואחר כך "אשת רעך" ובשניות "אשת רעך" ואחר כך "בית רעך".
 
והנה במכילתא (יתרו פרשה ה) נאמר:
 
"כיצד נתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. כתיב אנכי ה' אלוהיך וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב, שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך וכו'. כתיב לא יהיה לך וכתיב כנגדו לא תנאף וכו' כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכנגדו כתיב לא תענה, מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי וכל מי שמשמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי שנ' ואתם עדי נאום ה'". דרשה זו במכילתא נוסדה על הדיברות הראשונות, ששם נאמר: "זכור - כי ששת ימים" וגו' וברור הדבר, שגם הדברות השניות ניתנו להידרש: "שמור - כי עבד היית" וגו', שכל מי שמחלל את השבת הרי הוא מעיד, שח"ו לא הוציאנו הקדוש ברוך הוא ממצרים מבית עבדים וכו'.
 
בשבועות (כא, א) אמרו חכמים:
 
אי זו היא שבועת שווא? נשבע לשנות את הידוע לאדם. (כגון שנשבע על האיש שהוא אישה - רש"י שם), שבועת שקר? נשבע להחליף (אכלתי, ולא אכל, לא אכלתי, ואכל - רש"י שם).
 
ואם כן יש הבדל גדול בין הנאמר בדברות ראשונות לבין הנאמר בדברות האחרונות, שהרי בדברות ראשונות נאמר "כי ששת ימים עשה ה'" וגו' דבר שלא ראינו בעינינו, לא אנו ולא אבותינו, אבל הוא אחד מיסודות האמונה שלנו. ואילו מה שנאמר בדברות האחרונות "כי - עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך משם" וגו' - כל זה בעינינו ראינו ורק שבעה שבועות הבדילו בין יציאת מצרים לבין יום מתן עשרת הדברות לישראל.

מעתה אמור: "זכור את יום השבת - כי ששת ימים - לא תענה ברעך עד שקר", שאם אינך זוכר את יום השבת, הרי אתה כאילו מעיד עד שקר, שח"ו לא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. ואם אינך מקיים מה שנאמר בדברות השניות "שמור את יום השבת - כי עבד היית - לא תענה ברעך עד שווא", הרי אתה משנה את הידוע ואשר בעינינו ראינו ביציאת מצרים (עי' בספרי "זמנים", עמודים כב-כג). ולפיכך החמירה התורה בדברות אחרונות וכתבה "שמור" במקום "זכור" שבדברות ראשונות, שהמעיד עדות שווא על דבר שראה והוא מעיד לשנות את הידוע עוונו גדול יותר מזה שמעיד עדות שקר לשנות דבר בלתי ידוע.

והנה בספר "בעל הטורים" בדברים (שם, יח) כתב, שלפיכך הסמיכה התורה "לא תענה ברעך וגו'" ל"לא תחמוד אשת רעך", לומר לך שלא תעיד עדות שווא על אשת רעך שמת בעלה כדי לישאנה. מעתה מוסבר השינוי האחרון. שבשמות (שם, יג-יד) שנאמר "עד שקר" הקדימה התורה "בית רעך" ל"אשת רעך". לפי שבבית רעך יתברר השקר על פי הכחשות עדים בלבד ותו לא, אבל בספר דברים ששם נאמר "עד שווא" הקדימה התורה "אשת רעך" ל"בית רעך" לפי שבאשה יתברר שהיה כאן "עד שווא", שקר ידוע לכל, שיבוא ההרוג ברגליו. באופן שהסמיכה התורה "בית רעך" ל"עד שקר", ו"אשת רעך" ל"עד שווא".

ב. שבחה של ארץ ישראל ומעלות פרותיה נכתבו פעמיים בתורה: פעם אחת בפרשת ואתחנן (דברים ו, י-יב) ופעם שנייה בפרשת עקב (שם ח, ז-יא). ויש כמה שינויים ובעיקר יש השמטת חצי פסוק בפעם השנייה:
 
דברים ו, י-יב:
"והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך - ערים גדולות וטובות - ובתים מלאים כל טוב - ובורות חצובים - כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת, הישמר לך פן תשכח את ה'."

דברים ח, י-יא
"כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה - ארץ חטה ושעורה - ארץ זית זמן ודבש - ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, הישמר לך פן תשכח את ה'."
 
הרי חוץ מכמה שינויים שבפסוקים האלה נכתבו בפרשה הראשונה המלים "ואכלת ושבעת" ולא יותר ואילו בפרשה השנייה נוספו המלים:
 
"וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
 
והנה במס' חולין יז, א אמרו חז"ל: על מה שנאמר "ובתים מלאים כל טוב", שהכוונה ל"כתלי דחזירי" שהותרו באותה שעה. והרמב"ן על התורה (שם ו, י) הוסיף שגם "בורות חצובים" הם של איסור כגון "שיהיה בחציבתן דבר איסור בטיח אשר בהן" (לשון הרמב"ן),וגם "כרמים וזיתים" הנזכרים שם הם של איסור כגון שהיו "נטועים כלאים או ערלה" (רמב"ן שם). ודעת הרמב"ם היא, שעל דבר איסור אין לברך לא בתחילה ולא בסוף, שכן כתב בפרק א' מהלכות ברכות, הלכה יט: "כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף". וכתב רבינו ירוחם (הובא בבית יוסף לטור או"ח, סימן רד), שאם אכל דבר איסור אפילו במקום סכנה אינו מברך (ועי' בשו"ע שם, סעיף ט, ובמג"א שם, ס"ק כא). ועוד כתב בפ"ח מהלכות מלכים, הלכה א: "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו: ובתים מלאים כל טוב, ערפי חזירים וכיוצא בהן. ועיין רמב"ן על התורה שם. ובכסף משנה שם כתב, שלאו דווקא במקום סכנה, אלא במקום רעבון. על כל פנים לדעת רבינו ירוחם אין לחלוצי צבא לברך על אכילת איסור בעת מלחמה.

מעתה מבואר השינוי וההשמטה. בפרשה השנייה, שהמדובר בארץ חטה ושעורה וגו' כתוב "וברכת את ה' אלקיך", אבל הפרשה הראשונה המדברת במאכלות אסורים נשמטו המלים "וברכת את ה' אלקיך", כמבואר, שעל אכילת איסור אין לברך. ועי' בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא, טו) שגם שם נאמר "ואכלת ושבעת" ולא נאמר "וברכת" וגו'. אבל גם שם דין הוא שלא יברך, שהרי שם נאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" ומכאן למדו חז"ל (ברכות מ, א) שלא יאכל אדם קודם שיתן לבהמתו. אבל לעניין שתייה כתב המג"א (סימן קסז, ס"ק יח) בשם ספר חסידים שאדם קודם לבהמה, שנאמר ברבקה: "שתה וגם לגמליך אשקה". ואם כן פסוק זה של "ואכלת ושבעת" אינו מדבר אלא על אכילה ולא על שתייה ולדעת ר' מאיר אין חיוב ברכת המזון אלא אם כן אכל ושתה (ברכות מט, ב) וראה בשו"ע או"ח סימן קצז סעיף ד שיש פוסקים כר' מאיר בזה. ולכן נשמט עניין הברכה גם באותה הפרשה.

ג. הנבואה על תקופת הגאולה והתמורה ועל כי לא יזכירו עוד את יום צאתם מארץ מצרים אלא יום עלותם מארץ צפון, נכתבה פעמיים בספר ירמיה: פעם אחת שם טז, יד-טו ופעם שניה שם כג, ז-ח ויש שם שינויים קלים ביניהם, אבל בעיקר השמטה בפרק טז:
 
ירמיה טז, יד-טז
"לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם."

ירמיה כג, ה-ח
"הנה ימים באים נאם ה' והקמותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ, בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו. לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם."
 
והנה חוץ מכל השינויים שיש בין הפרקים הנ"ל נכתבו הפסוקים הראשונים "הנה ימים באים נאום ה' והקמותי לדוד צמח צדיק" וגו' בפרק השני ולא נכתבו בפרק הראשון. ומתוך זה יש לראות, כי שתי הנבואות אינן זהות, כי בעוד שהנבואה השנייה מכוונת לימות המשיח כמו שנראה מדברי רבי יוחנן (בבא בתרא עה, ב) שאמר "שלשה נקראו על שמו של הקב"ה, ואלו הן צדיקים ומשיח וירושלים וכו' משיח דכתיב ו ז ה שמו אשר יקראו ה' צדקנו". ואילו הפרק הראשון שנשמטו שם הדברים הנ"ל אינו מדבר על ימות המשיח אלא על שיבת ציון מבבל.

ולפי זה יתבארו לפנינו דברי הרמב"ן על התורה בשמות יב, ב שכתב:
 
"טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לשם שנקרא לו לזיכרון גאולתנו. וכבר הזכירו רבותינו זה העניין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל, כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו והסבה בזה כי מתחילה היה מנינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו (אותו) לקרוא החדשים כשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י".
 
וברור הדבר, שאין כוונת הרמב"ן שתיעקר יציאת מצרים ממקומה ולא יזכירו אותה כלל, אלא שתהא בגדר טפל, כמו שאמרו בברכות יב, ב לדעת חכמים דבן זומא. אבל לפי זה תתעורר תמיה גדולה לדברי בן זומא שאומר, כי הפסוק הנ"ל מתכוון, שתיעקר יציאת מצרים לגמרי ולא יזכירו אותה כלל, יוצא שלדעת בן זומא בטלה לגמרי מצוות זכירת יציאת מצרים לאחר שובם מגלות בבל, והרי אי אפשר לדברים אלה להיאמר כלל, שהרי בן זומא אמר מפורש שמזכירים יציאת מצרים בלילות, ובן זומא הרי דיבר על זמנו הוא. אלא על כורחנו שהפסוקים הנ"ל לא דיברו על תקופת הבית השני, אלא על ימות המשיח, כמפורש במשנה ובגמרא שם: "ימי חייך העולם הזה כל להביא לימות המשיח" ועל זה אמר בן זומא "וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאום ה' ואל יאמרו עוד חי ה' אשר העלה" וגו'. ואם כן דברי הרמב"ן שכתב כי בעת שיבתם מבבל כבר נתקיים בהם הפסוק הנ"ל, שאין להזכיר יציאת מצרים, תמוה מאוד. וכבר הרגיש בזה הרב מ' כשר ב"תורה שלמה", חלק יב עמוד רפג.

אבל לפי דברינו דברי הרמב"ן נכונים: הגמרא בברכות הביאה את הפרק השני המדבר בימות המשיח, שכן יש לראות מדקדוק הכתובים שהביאו שם: "ולא יאמרו", "אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל", "מארץ צפונה", "אשר הדחתים", וכל זה כתוב בפרק השני. ולעניין ימות המשיח נחלקו חכמים ובן זומא, שלדעת בן זומא הכוונה שתיעקר יציאת מצרים לגמרי ולדעת חכמים תיעשה טפל. אבל הפרק הראשון אינו מדבר כלל בימות המשיח, אלא בשיבת ציון מבבל, ושם אין שום פלוגתא בין בן זומא לחכמים, ולדברי הכל אין הכוונה שתיעקר יציאת מצרים לגמרי אלא שתיעשה טפל. וכשנדקדק בדברי הרמב"ן נראה, שהוא הביא את דברי הפרק הראשון, שהרי הוא כתב: "ולא יאמר", "מארץ צפון". ומה שכתב שם "אשר העלה ואשר הביא", זו וודאי טעות סופר, וצ"ל "אשר העלה" לחוד. וכן הוא אמנם בלשון הרמב"ן בדרשתו הידועה לראש השנה, עמוד 5 (נתפרסמה מתוך כתב יד ב"הצפה מארץ הגר", שנה א-ב).

ד. לצנותא דעבודה זרה נזכרה פעמיים בספר תהילים: פעם ראשונה בפרק קטו, ד-יא ופעם שנייה שם בפרק קלה, טו-כא. ויש כמה שינויים ביניהם:
 
תהילים קטו, ד-יא:
"עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם, פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון, ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו לא יהגו בגרונם, כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם, ישראל בטח בה' עזרם ומגנם הוא, בית אהרן בטחו בה' עזרם ומגנם הוא, יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגנם הוא."

תהילים קלה, טו-כא:
"עצבי הגוים כסף וזהב מעשה ידי אדם, פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא יאזינו אף אין יש רוח בפיהם, כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם, בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה', ברוך ה' מציון שכן ירושלים הללו יה."
 
השינויים הם: בפרק הראשון "ולא ישמעו" ובשני "ולא יאזינו". בפרק הראשון - נאמר הפסוק "ידיהם ואל ימישון" וגו' ובשני נשמט. בראשון "ישראל בטח וגו' בטחו וגו' בטחו" וגו' ובשני - "בית ישראל ברכו וגו' ברכו וגו' ברכו". בראשון נזכרו רק ישראל, בית אהרן ויראי ה', ואילו בשני נזכרו גם בית הלוי. בראשון לא נאמר הפסוק האחרון "ברוך ה' מציון" וגו' ובשני נאמר. אבל הנה שמעתי בשם אחד הגדולים, על מה שנאמר בפסוקים "פה להם, אוזניים להם אף להם". ואילו בידים ורגלים לא נאמר "ידים להם, רגלים להם", אלא "ידיהם, רגליהם". ואמר על פי מה שאמרו במסכת עבודה זרה מא, א במשנה: "המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין, מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד" וזהו הפירוש בפסוקים: פה להם לעבודה זרה, אוזניים להם לעבודה זרה, אף להם לעבודה זרה, אבל ידים ורגלים הן עצמן עבודה זרה כנ"ל, ולכן דקדק וכתב "ידיהם, רגליהם".

והנה בסוגיית הגמרא שם נאמר, שלא אמרו במשנה שתבנית יד ורגל אסורות, אלא אם עומדים על בסיסם, כלומר על כנס המתוקן להם (רש"י שם).

ועל פי יסוד זה יתבארו כל הפסוקים כמין חומר: המעיין בשני פרקים אלה יראה, שחוץ מן השינויים שנזכרו למעלה יש שינוי יסודי נוסף. בפרק השני בתחילתו נאמר:
 
"הללויה הללו את שם ה' וגו' שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה וגו' שהכה גוים רבים וגו' כי ידין ה' עמו וגו' עצבי הגוים כסף וזהב" וגו'.
 
ובפרשת מכת בכורות אנו מוצאים (שמות יב, יב):
 
"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'".
 
ואמרו חז"ל (סוכה כט, א):
 
"אין לך כל אומה ואומה עובדת עבודה זרה שלוקה שאין אלוהיה לוקה עמה". ואמרו במכילתא שם: אעשה שפטים אני ה', שפטים משונים זה מזה, של אבן הייתה נמסת ושל עץ הייתה נרקבת ושל מתכת נעשה חררה". ובשבלי הלקט בסדר ההגדה הביא: "של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת וניתכת ושל אבן נופלת ונשברת".
 
הרי שפרק קלה מדבר על תקופת מכת בכורות ואז היו האלילים נופלים ונשברים וכו'. ואילו הפרק הראשון אינו מדבר על תקופה זו אלא על התקופה שבה היו האלילים בתקפם.

ולפי זה יתיישבו כל הדקדוקים אחד אחד: לפי שבפרק הראשון מדובר על תקופת הזוהר שבעבודה זרה, לכן נאמר שם: "בטח, בטחו, בטחו", כלומר אף על פי שעכשיו העבודה זרה בתקפה, בטחו בה', כי קרני יגדע והאלילים כליל יחלוף, אבל בפרק השני המדבר בתקופת נפילת העבודה זרה הוא אומר "ברכו, ברכו, ברכו". כלומר: ברכו את ה' על רוב חסדו וטובו אתנו בביטול העבודה זרה. ולפיכך בפרק הראשון נאמר: "ידיהם ורגליהם" שאז, בעת שהם עומדים על בסיסם ועל כנם, הן עצמן עבודה זרה, אבל הפרק השני המדבר בתקופה שבה היו האלילים נופלים ונשברים, אז אין היד ורגל עבודה זרה, שהרי לא היו עומדים על בסיסם. ומאותו טעם נאמר בפרק השני "ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה" לפי שביטול עבודה זרה בא תמיד בזכותה של ארץ ישראל, כמפורש בערכין לב, ב, ובפרק הראשון לא נזכר דבר זה. ולפיכך נזכר בפרק השני "בית הלוי" ולא בפר הראשון, שלא להזכיר אף ברמז את מעשה בן-הלוי הקשור עם פסל מיכה (שופטים יז-יח), שכידוע היה "יהונתן בן גרשם בן מנשה" (שם יח, ל), שלפי דברי חז"ל (בבא בתרא קט, ב) זהו "בן גרשום בן משה". וגם הוא עצמו עשה תשובה (שם קי, א) ולפיכך לא רצו לבזותו שאמרו חז"ל (בבא מציעא נח, ב) "אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", ואפילו ברמז אסור, כמו שאמרו (שם נט, ב):
 
"והיינו דאמרי אינשי: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא".
 
ואילו הפרק השני המדבר בתקופת מצרים בעת מכת בכורות, שאז נתבטלה העבודה זרה וזה היה עוד לפני המעשה הנ"ל של בן הלוי - בפרק זה נזכר "בית הלוי".
ובזה יתיישב גם השינוי של "ישמעו" שבפרק ראשון ו"יאזינו" שבפרק שני. כי הנה בספרי פרשת האזינו אמרו: "האזינו השמים, לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה ואמר שמעו שמים והאזיני הארץ, שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני הארץ שהיה קרוב לארץ". הרי שהאזנה היא לחישה לאוזן מקרוב ושמיעה היא מרחוק. ויתכן, כי כהני האלילים, שרצו לחזק את ידי עובדי האלילים ואמונתם הטפלה, עשו איזו פעולות טכניות כדי שהלחישה לאוזני האליל תביא אותו לידי איזו תנועה שהיא ובזה הראו על חיותו של האליל, אבל כל זה היה רק כשהיה עומד על מקומו ועל בסיסו, אבל כשהושלך לארץ כפגר מובס, גם תנועה קטנה זו לא הייתה בו ולכן בפרק הראשון המדבר על תקופת הזוהר של העבודה זרה הוא אומר "אוזניים להם ולא י ש מ ע ו", כלומר אף על פי שיש להם איזו תנועה מלאכותית לאלילים על ידי לחישה לאוזן, אין זה כלום, כי הרי אוזניים להם ולא י ש מ ע ו, אף על פי שהאזנה יש להם - שמיעה אין להם, אבל בפרק השני המדבר לאחר שנפלו ונשברו, לא הייתה בהם גם האזנה ולכן הוא אומר שם: "אוזניים להם ולא י א ז י נ ו".

ולפי זה יתיישב לנו עוד דבר קשה בעניין זה, כי הנה בספר "זמנים" שלי, עמוד כו-כז, כתבתי טעם נכון על המנהג הנזכר בפירוש רש"י בתענית כח, ב, שהיו מדלגין בראש חודש באמירת ההלל על "לא לנו" וכתבתי שם על פי מה שאמרו חז"ל (שבת קיח, ב): "הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף". ופירשו המאירי שם ותר"י בברכות פ"ה בשם הירושלמי, דהיינו טעמא "משום דכתיב ביה עצביהם כסף וזהב וכשאומר אותו בכל יום נראה כמתכון לחרף ולגדף כלפי מעלה ולומר שאינו יכול לבטלם מן העולם" ומכיוון שהלל בראש חודש אינו חובה, חששו לחירוף ולגידוף ולפיכך דלגו על הפסקה "לא לנו", שבה נמצאים אותם הפסוקים "עצביהם כסף וזהב". וברור הדבר, שלפיכך רצה רב להפסיק את אמירת ההלל בראש חודש לפי ששמע שהם מדלגין "לא לנו" (תענית שם ועי' בתוספות ברכות יד, א, ד"ה ימים).

לפי זה הדבר תמוה, שאם מטעם אמירת "עצביהם כסף וזהב" אנו מדלגים על "לא לנו" בראש חודש, למה אין אנו מדלגין על פרק קלה שבתהילים, שגם בו נאמרו אותם הפסוקים של "עצבי הגויים כסף וזהב" ואדרבה אנו נוהגים לאמרו בכל שבת בפסוקי דזמרה? אבל הוא הדבר, שפרק קטו שבהלל המדבר על תקופת הזוהר של עבודה זרה יש לדלגו והאומרו הרי הוא מחרף ומגדף, אבל פרק קלה המדבר על ביטולה של עבודה זרה והעברתה מן העולם, אדרבה מצווה לאמרו.