לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עבודת העגלים בישראל

מחבר: אברהם בטש

שמות לב; מלכים א יב

הגיגי הגבעה, גיליון א', 1993

תוכן המאמר:
מקורו של פולחן העגל
עשיית העגל
מהות העגלים
חטא העגלים
העגלים והכרובים
מקום הצבת העגלים סיכום

תקציר: השוואה של חטא העגל ועגלי הזהב שעשה ירבעם בן נבט. בשני המקרים המטרה הראשונית לא היתה עבודה זרה, אולם בשני המקרים העם התיחס אל העגל כאל.

מילות מפתח: עגל, חטא העגל, ירבעם בן נבט

עבודת העגלים בישראל

עבודת עגלים לא היתה נפוצה בישראל. התנ"ך מספר על שני מקרים של עבודת עגלים שמרחק של חמש מאות שנים מבדיל ביניהם; עגל הזהב במדבר סמוך למעמד הר סיני; ועגלי הזהב שהעמיד ירבעם בן נבט בבית אל ובדן עם פירוד המלוכה בישראל.

להלן נעיין בפרשה זו ונברר את מעשה העגלים, את הפולחן ואת החטא הכרוך בהם.

 


מקורו של פולחן העגל

דעות שונות הובעו ביחס למקורו של פולחן זה. יש הטוענים כי ישראל למדו עבודה זו משכניהם, ויש הרואים בו עבודה ישראלית מקורית.

במדרש רבה מסופר:

 


"
אמר משה: רבון העולמים הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים... ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל".

 


לפי זה המקור הוא במצרים.

גם פרשנים חדשים סוברים כך. ב"פני עולם המקרא" מובא שמעשה העגל היה הכישלון החמור ביותר של ישראל במדבר הן בשל הגשמת האלוהות והן בשל חיקוי למעשה ארץ מצרים, שזה מקרוב יצאו ממנה. ארליך סבור ש"עבודת העגל מימי קדם והיא בישראל לא ע"ז ממש כי אם עבודת אלהים בתבנית שור או עגל, כי בתחילה אין עבודת אלהים בלא תמונה, ועבודה זו עבודת ישראל את ה' מיום היותו לגוי".

אולם הרד"ק סבור שאת עבודת העגלים לא למדנו מהגויים, וכך הוא מפרש את הפסוקים בהושע "זנח עליך שמרון... כי מישראל":

 

"עבודה זו לא מהאומות כמו שאר ע"ז, שלמדו מהם, אלא מישראל עצמם, מעגל המדבר."

 

 


עשיית העגל

הרשב"ם סובר שהעגל היה יצוק זהב, וכך הוא מתאר את מעשה העגל:

 


הזהב לקח מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר את כולם בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה כדרך המתיכין ועשו בו צורת עגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל. כדכתיב "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה".

 


ואת הפסוק "וישרף באש" ניתן לפרש כפי שפירש שד"ל ש"עירב בו נתר או דבר אחר המביא את הזהב לידי קלצינאציון ואז הוא מתפרר לעפר".

אולם בשל פסוק זה המעיד שמשה שרף את העגל וטחן אותו עד דק יש מפרשים שהעגל היה עשוי מעץ וכך פירש מ"ד קאסוטו.

 


ראשית כל היו עושים צורה של עץ, ואחר כך היו מצפים אותה ציפוי של מתכת יקרה... והציפוי של זהב, העשוי על ידי התכה ויציקה של המתכת - במקרה זה הנזמים... וכדי לכייר בציפוי של זהב את הפרטים הדקים ביותר, כמו העינים והשער וכאלה, צריכה היתה עבודה אמנותית במכשיר חד ועדין, הוא החרט...

 


גם במילון האנגלי "Dict. of the Bible" בערך "Calf, Golden Calf" מוסבר שהעגל הוא גוף עץ המצופה זהב, ביחס לגודלו הרי הוא בגודל טבעי או אפילו יותר גדול (כפי שמניחים עפ"י כמות הזהב שנאספה).

ב"פני עולם המקרא" מסכם הכותב את הנושא. הוא עומד על משמעות המלה "מסכה" וטוען שזו לשון יציקה, אך לפי דעה אחרת עניינו ציפוי. לפי זה העגל היה מעץ ומצופה זהב. כמו כן עומד על יסוד הרעיון של עשיית העגל מהנזמים דווקא. במזרח הקדום עשו, לפעמים, את הנזמים בצורת פסילונים זעירים, ששימשו כעין קמעות. ייתכן שגם בעגל הותכו הנזמים לחומר גלם וממנו עשו את העגל. השלב האחרון בעשייתו היה הקווים הדקים, שנעשו בעזרת החרט.

בדרך זו התכוון אהרן לעכב בעד עשיית הפסל, הוא ביקש מהם דבר יקר מאוד לנשים, והיה בטוח שהן לא תיתנה הדבר היקר עליהן, אך הן נתנו ובמהירות.


מהות העגלים

ראב"ע מסביר שהעם לא ביקש עגל כדי לעבוד עבודה זרה.

 

"חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז, גם ישראל לא ביקשו ע"ז רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף".

 

 

העגל במדבר בא להחליף את משה, משום שראו שאינו יורד מהר סיני ובמשך ארבעים יום אין אדם, באופן רגיל, יכול לחיות ללא אוכל, והוא לא אמר להם מתי יירד. ואלה שאמרו "אלה אלהיך ישראל - אלו הערב רב".

נראה שיש להבין דבריו כמו שכותב שד"ל ש"העגל לא היה עבודה זרה ולא קיבלוהו עליהם לאלוה, אלא שיהיה כלי מקבל שפע האל, ושיעמוד להם למנהיג במקום משה",

גם הרמב"ן כותב:

 

"שלא בקשו העגל להיות להם לאל... אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 


והוא מוכיח שהעגל הוא במקום משה שכן כשבא משה בעטו העם בעגל, ונתנו למשה לשורפו. וגם תגובת אהרן על שאלת משה "מה עשה לך העם הזה"... "ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו ממצרים לא ידענו מה היה לו" - מלמדת שאהרן לא התכוון לעשות עגל במקום אלהים כי אם במקום משה, שהדריכם בדרך בצאתם ממצרים.

רמב"ן מסביר למה בחר אהרן בצורת עגל, וכוונתו היתה להוציא צורה זו כך: ישראל היו במדבר חורב שממה והחורבן יבוא מהצפון, "מצפון תפתח הרעה..." כלומר, כי מן השמאל תבוא מידת הדין לעולם להשיב את יושבי הארץ כרעתם. כמו כן במעשה המרכבה פני שור משמאל לארבעתם ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו גדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה עליו רוח ממרים כאשר נאצל על משה.

מ"ד קסוטו סובר שבני ישראל ביקשו מאהרן למנות להם מחליף למשה ולא דרשו דמות במקום אלהי ישראל, רק אחר כך התייחס העם לעגל בצורה שונה וראו בו סמל של ה' וייחסו לו כבוד אלהי, כלומר, שיתפו את העגל לה'.

ר' יהודה הלוי אינו מדבר על עגל במקום משה, אבל גם הוא מבאר ברוח הדברים האלו:

 

"קצת ההמון ביקשו נעבד מורגש וכיוונו נגדו, כשאר כל האומות, מבלי שיכחישו באלוהות מוציאתם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו...".

 


ונסיים בדברי רד"ק. גם הוא רואה בעגל נעבד מוחש, העשוי לקבל את שפע האל, ברם הוא קושר בין עגל הזהב במדבר לעגלי הזהב של ירבעם: "אהרון עשה עגל להשרות השכינה בו, במקום משה שלא היה להם..." וירבעם עשה העגל במקום מקום השכינה, שהוא ירושלים כדי להשרות שכינת האל בו ואמר על העגלים "אלה אלהיך..." כאהרן במדבר.


חטא העגלים

לאור הדברים האלה ננסה להבין את חטא העגל. החטא אינו מצביע על בגידה באחד מיסודות האמונה, אלא עבירה על אחת מתרי"ג המצוות:

 

חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה. דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כוח אלוהי לדבר שעשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה... כל חטא העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים, כי אם עברה על אחת ממצוותיו - כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות.

 


גם ראב"ע, רמב"ן, רלב"ג ואחרים מסבירים ש"העגל לא היה לעבודה זרה".



קאסוטו סבור אף הוא, שהעם לא התכוונו בעגל לעבודה זרה, אלא שהם טעו ושיתפו את העגל לה', ונביא את הדברים בלשונו:

 

אף על פי שלא התכוון אהרן אלא להמציא לעם מעין סמל מוחשי, מעין כסא ריק כאמור [כסא לשכינה, ראה להלן], טעה העם אחרי התמונה המוחשית והתייחס אליה כאל אלהות ממש, ויאמרו, אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. לא לחינם באה כאן לשון ריבוי, 'אלה... העלוך': הכתוב אינו מייחס לבני ישראל את הדעה האוילית, שהעגל הנוצר עכשיו הוא שהעלה אותם מארץ מצרים. לא היה אפשר להם לשכוח מה שמשה הראה להם והשמיע להם בשם ה'. הכרזתם זו פירושה שהם ראו בעגל סמל של ה', וסברו שראו סמל זה עצמו לכבוד אלהי; וכאילו שיתפו את העגל לה'. ומכאן הריבוי. בדרך זו... הבינו חז"ל את הכתוב כשאמרו: "אלמלא וי"ו של 'העלוך' נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה".

 


ארליך רואה בעבודת העגלים עבודת ה' בלתי זכה:

 

"העם גילה בעשיית העגל, שלא הגיע למדרגת אמונה טהורה. ולא היו יכולים לצייר את ה' כאל מסתתר, רואה ואינו נראה. ע"כ בחרו באלהים, שיוכלו לראותו ולהרגיש בגשמו".

 


מן הראוי לסכם בירור זה בדבריו של י' קויפמן:

 

"בכל אופן אין מעשה העגל מדומה כעבודת אל נכרי. עד שבאו ישראל לשטים-פעור אין גם המסורת המקראית יודעת אפוא לספר עליהם, שעבדו במדבר לאלהי נכר, ועבודת בעל פעור היא אפיזודה קצרה...".
"
בכמה מקראות הובעה הדעה, שישראל זנו אחרי עבודת האלילים רק אחרי שבאו לארץ כנען... ישראל עבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים, ורק משמת כל הדור ההוא התחילו לעבוד אלהים אחרים 'מאלהי העמים אשר סביבותיהם'".

 

 

 

"האיסור 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' שבעשרת הדברות בא אחרי האיסור 'לא יהיה לך אלהים על פני'. זאת אומרת, שנאסרו כאן לא סמלי האל, אלא צורות הנעבדות כ'אלהים', פסילים ותמונות שהם בכלל 'אלהים אחרים'".

 


לגבי העגלים של ירבעם מעיר קויפמן, שהמקרא רואה בהם חטא של עבודה זרה,

 

"אבל ברור, שלא זו הייתה כוונת ירבעם וכל המלכים והעם, שהלכו אחרי 'חטאת ירבעם'. גם יהוא, שהשמיד בעזרת אלישע ויהונדב בן רכב את הבעל, אינו מסיר את העגלים. בישראל נחשבו אפוא העגלים לסמל חוקי מסמלי פולחן ה'. ואין ספק שסמל זה נסמך על איזה מסורת, מעין המסורת על הכרובים ונחש הנחושת ביהודה. העגלים הם מקבילה לארון ולכרובים: ה' מדומה כעומד או כיושב על השור. ואם הסמל אלילי - הרי אין בו כל כוונה של עבודת אלהי נכר".

 

 


העגלים והכרובים

קאסוטו מסביר שכנפי הכרובים הפרושות היו מעין כיסא לאלהים יושב הכרובים, כיסא ריק לאלהות הסמויה מעיניו של אדם.

 

"וכן ראינו שם שבדרך כלל רגילים היו עמי המזרח הקדמון לתאר את האלים כשהם עומדים או יושבים על גבי חיות או בהמות, כגון אריות או שוורים..." מכאן "שעגלי הזהב, כלומר שורי הזהב גם זה שנעשה במדבר וגם שני עגליו של ירבעם... לא היו נחשבים מעיקרם כאלים, אלא נחשבו אף הם כמושב לאלהות הסמויה מן העין. וסברה זו נראית קרובה בייחוד, כשאנו שמים לב לדבר, שמי שעשה את העגל במדבר היה אהרן, האיש שנועד להיות כהן לאלהי ישראל".

 


ואת ההבדל בין העגלים לכרובים מסביר קאסוטו במלים אלה:

 

"למרות הדמיון שבין שני הדברים, הבדל עיקרי מפריד ביניהם. לפי עשרת הדברים אסור לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת... ותמונת השור אחד מבעלי החיים אשר בארץ, נשללת באיסור זה; ואילו הכרובים, יצירות דמיוניות שאינן לא בשמים, לא בארץ ולא במים, אינם נכללים בו. וסיבה של הבחנה זו ברורה: מי שרואה את תמונת הכרובים, ויודע שהם יצירות דמיוניות, מבין בקלות שאינם אלא סמל, ולפיכך אינו עלול לטעות ולייחס להם אופי אלהי ממש. ואילו מי שרואה תמונת שור ויודע שיש כמה שוורים בעולם, והם יצורים בעלי עצמה כה אדירה וכוח כה כביר של פוריות, שהעמים האליליים ראו בהם תכונות אלהיות - עלול לטעות ולייחס לאותה התמונה... אופי אלהי ולעבדם כאלים".

 

גם קויפמן מדבר על דמיון העגלים לכרובים. הוא מזכיר את ריה"ל הטוען שאין בין העגל לכרובים אלא זה שהעגל נאסר והכרובים הותרו. אמנם קויפמן בדעה, כי העגלים נחשבו בישראל לסמל חוקי מסמלי פולחן ה', סמל על פי המסורת כמו הכרובים ונחש הנחושת ביהודה. גם העגלים מקבילים לארון ולכרובים.


ואכן ירבעם היה זקוק לסמל, שימלא את מקום הארון, והוא קיבלו מן האמנות הנכריה - עגלים. ירבעם מקבל רק את סמל העגל בלבד ולא את סמל האל העומד או הרוכב עליו. מכאן שהעגלים המקבילים לכרובי הארון, הם מסמלים את המרכבה ולא את הרוכב עליה, ונראה שעגלי ירבעם היו אף הם בעלי כנפיים.

קויפמן מציין דעה של פרשנים אחרים, הטוענים שקיים הבדל מהותי בין העגלים ובין הכרובים, ושהארון והכרובים מראים על אמונה צרופה יותר.

תיאוריה שלמה מפתח אברבנאל בפירושו למלכים, להלן קיצור דבריו:

ירבעם ראה, ששלמה עשה שני עמודים וישם אותם פתח אולם בית ה' זכר לדוד ולשלמה, שבנו את הבית. לכן חשב גם הוא לעשות דבר וסימן למלכותו. ולפי שהיה משבט יוסף מבני אפרים, ומשה עליו השלום בברכותיו אמר עליו "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" בחר ירבעם לעשות עגל לזכרון משפחתו, שהיה משבט יוסף והניח אחד בבית אל. הוא ביקש שיהיה מזהב להורות על הנצחיות והתמדת מלכותו ועל כבוד מעלתו, כי סימן מלך יהודה היה עמוד נחושת וסימן מלך ישראל היה זהב כצורת בעל-חיים היותר טוב ומועיל והוא השור, ולא הניחם בפתח אולם הבית, שעשה בבית אל כעמודים בבית המקדש, מפני שארץ ישראל גדולה. והניח עגל בדן כדי שגם שם יהיה זכר למלכותו אבל לא ציוה לעובדם ולא לעשות בהם דבר אלהות. וכדי שלא יעלו ישראל לירושלים עשה מזבח בבית-אל, שם היה כיסא מלכותו; ומזבח אחר בדן, שלשם יעלו להשתחוות ולזבוח כמו בירושלים. והיה המזבח מכוון לעבודת האלוהות והעגל זכר וסימן למלך.

שני העגלים מעידים כנגד אפרים ומנשה, שני השבטים שיצאו מבית יוסף, שהבכורה ניתנה ליוסף והמלכות ראויה לזרעו ולא לשבט יהודה.

אברבנאל מסביר את הפסוק "הנה אלהיך ישראל" שלא על העגלים נאמר כן, אלא הכוונה שירבעם דיבר אל ישראל רב לכם לעלות לירושלים משום שזה קשה ורחוק. ופיתה אותם באומרו "הנה אלהיך..." וכך אין לחשוב, שהאל בירושלים, כי הכרובים שם אינם אל עליון.

"
ויהי הדבר הזה לחטאת" משום שבאורך הזמן עבדו אותם עבודת אלהות; וקרה לישראל בעגלים כמו שקרה להם עם האפוד, שעשה גדעון בנזמי הזהב, והציגו בעפרה, כדי שיהיה שם לזכרו. ברם אחר כך טעו בני ישראל 'ויצג אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו... '(שופטים ח, כז) וכן עם נחש הנחושת, שעשה משה לרפאותם ואחר כך זנו אחריו.

אברבנאל מוסיף עוד שירבעם השווה את העגלים לכרובים. "שלמה עשה בקודש הקודשים שני כרובים מזהב ומארבעת פני המרכבה בחר בכרוב להיותה צורה אנושית מורה החוכמה המושפעת מאתו יתברך על שכל האדם. לכן בחר ירבעם לקחת מהמרכבה פני שור להוראתה על ריבוי התבואה וברכת העמים. 'ורב תבואות בכח שור' (משלי יד, ד). לכן עשה שני עגלים כנגד שני הכרובים.

לכרובים - שתי כנפים. לעגלים - שתי קרנים.
הכרובים - הצעירים בבני אדם. העגלים - הצעירים בשוורים,
הכרובים - זכר ונקבה. העגלים - שניים (זכר ונקבה?).

ומדוע לא עשה צורת אריה?! מפני שגור אריה - יהודה (בראשית מט, ט) ושבט יוסף נדמה לשור.

תפיסה זו של אברבנאל מיוחדת במינה. גם הוא מזהה את העגלים עם הכרוב והארון, אבל זיהוי העגלים לעמודי שלמה וגם עניין הייחוס לשבט יוסף הקשור בעגלים דווקא, ייחודי לפירושו.


מקום הצבת העגלים

לפי האמור בספר מלכים הציב ירבעם את שני העגלים בבית אל ובדן. אברבנאל שואל: "למה שם את העגלים דווקא בדן ובבית-אל?" ראוי היה לשים אחד בדן ואחד בבאר-שבע קצוות הארץ "מדן ועד באר שבע" (שמואל ב כד, ב). והוא משיב שבית אל הוא מקום נבחר כירושלים".

הייחוס של בית אל מתחיל ביעקב. ה' חוזר על ההבטחות שהבטיח לאברהם ומוסיף "ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית כח, טו') ובחזרתו מצווה ה' עליו לשוב לבית אל ולבנות שם מזבח (שם לה א')

והנה לאחר דורות רבים, לאחר התפלגות הממלכה מקים ירבעם דווקא בבית-אל עגל זהב.

ובאשר לפסוקים בהושע "זנח עגלך שומרון... כי שבבים יהיה עגל שומרון" (ז, ה-ו) שמהם משתמע כאילו היה עגל גם בשומרון, מסביר הרד"ק שכוונת הפסוקים לבית אל: "זנח עגלך שומרון - הרי לא נמסר ששם ירבעם עגל בשומרון", אלא אף על פי שהיה העגל בבית אל נאמר בשומרון על כי הממלכה היתה בשומרון (מאחאב ואילך), והמלכים היו מחזיקים בעבודת העגלים כמו שאמר "וילך אחרי ירבעם...". רד"ק תולה החטא במלך, וממילא במקום הממלכה. על כן אמר הנביא הושע "זנח עגלך שומרון" ולא בית-אל או דן.

ביחס ל"בית-און" רד"ק מציין, שהכונה לבית-אל וזה שם גנאי. גם כאן לא נזכרה דן, מאחר שעיקר העבודה בבית-אל (בית-אל: משום שהיא מקודשת, דן: בגבול הממלכה כדי לא להטריח את ישראל).

אולם כדאי לציין כאן את דעתו של ר' שמעון בר יוחאי, שלכל שבט ושבט היה עגל משלו:

 

תניא ר' שמעון בר יוחאי אומר, י"ג עגלים עשו ישראל ואחד דמוסיא (בל' רומי - הנהגה כללית) לכולן, דכתיב 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך', הרי י"ב שבטים, וכתיב 'זה אלהיך אשר העלך' (נחמיה ט, יח) - הרי דמוסיא אחד לכולן.

 

 


סיכום


העגל היה יצוק מזהב או שהיה עשוי מעץ מצופה זהב ומכויר בחרט. מקורו של העגל הוא לפי חז"ל דווקא ממצרים בניגוד לדעת פרשנים וחוקרים שונים, כי הוא מישראל עצמם ולא ממצרים או ממקור אחר.

העגל שימש למקום השראת השכינה. יש הרואים את העגל כתחליף למשה. הדעה הרווחת היא, שהעגל שימש מקום השראת השכינה ככרובים, לפי זה אין מעשה העגל חטא, אלא עבודת ה' בלתי זכה, שהובילה לעבודה זרה. בחירת מקום העגלים ע"י ירבעם מבוססת על קדושת המקומות הללו בית אל ודן מתקופה קדומה יותר לירבעם. בית-אל מימי אברהם, דן - מימי השופטים.

עגל המדבר, שנעשה על ידי אהרן לא נעשה על מנת שיהא כאל נעבד. על כל פנים אהרן לא התכוון לכך, שבני ישראל יעבדוהו. לכן אהרן אינו חוטא. כמו כן ירבעם אינו חוטא, מאחר שמטרתו בהקמת העגלים היא למנוע עלייה לרגל, כלומר מטרתו מדינית. לכן גם הכהנים שלו לא היו מבני לוי כבירושלים, אלא מכל שכבות העם. גם את החג קבע בחודש השמיני כדי להיבדל לחלוטין מירושלים (או כדי שיספיקו אלו שבכל זאת עלו לירושלים לחזור ולהיות נוכחים בחג בצפון).

אולם בעגל המדבר נגררו הערב רב אחר העגל והחלו לעבוד לו כלעבודה זרה. גם בדורות שלאחר ירבעם החל העם לעבוד לעגלים מעין עבודה זרה והם לא מילאו את תפקידם, יש לזכור שכאשר בירושלים התחילו לעבוד לנחש הנחושת, עמד חזקיהו המלך וכיתת את נחש הנחושת.