תשובות חכמי צפת בעניין השמיטה



התשובות הבאות הן תשובות חכמי צפת במאה ה-16 בענייני שמיטה. תשובותיהם מכוונות ליהודים עובדי אדמה, ועסקו בבעיות מגוונות:
שביעית בזמן הזה - דאורייתא או דרבנן?
האם מותר לעבוד בשדה גוי?
האם מותר לעבוד בשמיטה כדי לשלם את המיסים?
האם מותר להחכיר שדה לנכרי, או לחכור ממנו?
האם מותר להשקות שדות?


איך יש להתנהג בשביעית?

(יז) שו"ת המבי"ט חלק ג סימן מו
תשובת רבי משה בן יוסף טראני. אביו היה ממגורשי ספרד. נולד בשאלוניקי בשנת 1500. עלה לצפת בשנת 1518 ולמד אצל רבי יעקב בירב. היה דיין בצפת במשך 54 שנים. חברו ובר פלוגתתו של רבי יוסף קארו. חיבר את הספרים "קרית ספר" ואת "בית אלהים" על התפילה. בנו הוא רבי יוסף מטראני, מהרי"ט.

נשאלתי על היהודים בני הכפרים בארץ ישראל, שזורעים בכל שנה חטים ושעורים וזרעונים וצמר גפן ושאר דברים, היאך יתנהגו בעניין התרומות והמעשרות. ושביעית שהיא שנתנו, נשיב בה בעניין, ואחר כך בתרומות ומעשרות.

כיצד ינהגו אם שביעית מהתורה
והוא ידוע כי אסור מן התורה לזרוע בזרעים ולזמור בכרמים. כדכתיב "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". וקצירה בזרעים, ובצירה בכרם, הם גם כן אסורות מן התורה. וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, והם שני אבות ושני תולדות. ועל תולדות אלו לוקה, ולא על שאר אבות ותולדות. ואחד כרם ואחד שאר האילנות.

לדעת הפוסקים ששביעית דרבנן
וכל זה הוא על הקדמה כי שביעית היא מן התורה בזמן הזה. אבל יש פוסקים הרבה שפוסקים דשביעית בזמן הזה דרבנן, ועל זה אכריז ר' ינאי "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" פרש"י ז"ל: מס שגובה המלך מן התבואה. וכתבו התוספות: ומשום ארנונא התירו זריעה איסור דאורייתא? וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. וכן גבי "אגיסטון אני בתוכה", פירש ר"ת אגיסטון בקרקע, שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך לתבואה בשנה וכו', א"נ קסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן, וגבי מלך התירו.
ובספר התרומה כתב: ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי, אפילו מדרבנן. וזה שמכריז ר' ינאי, הוא אפילו בקרקע ישראל, כיון שאין איסור אלא מדרבנן.
ובספר כפתור ופרח פרק מ"ז הביא לשון זה בשם בעל התרומה. וכן הביא בעל התרומה ראיה מתרומות, שהיא ג"כ מדרבנן, והכא נמי בשביעית.
ובסמ"ג סי' קמ"ז הביא הירושלמי, מנין שאין השביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, וכתב דשמיטה נוהגת בזמן הזה דרבנן. ושכן פירש רבנו יעקב, דהלכה כרבי וכו'.
ובפרק ו' דשביעית כתב רבי שמשון, אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה דשביעית מדרבנן. וכן בפרק ח'.
והרמב"ם ז"ל, פרק ראשון דתרומות כתב, התרומה בזמן הזה מדרבנן, מדכתיב "כי תבאו", ושנראה לו שהוא הדין במעשר. ומהאי טעמא נראה שסובר שהוא הדין בשביעית, וכמו שהארכתי בזה בתשובתי סימן תכ"ז.

דין שביעית בקרקע של נכרי
ומכלל כל זה נראה, כי ישראל שיש לו שדה שחכר מן הגוי, או אפילו שהיה שלו ממש, ויש למלך או לעבדיו חלק מכל מה שיצא מן הזריעה, ואפילו לא יזרע אותו יכריחנו לתת לו החלק הנהוג אם היה זורע אותו - שהוא מותר לחרוש ולזרוע בו, דהווי כמו ארנונא לפירוש רש"י ז"ל, וכל הני רבוותא דסברי דשביעית בזמן הזה דרבנן פירשו זה, ואינו צריך שיהיה אונס גדול.

שביעית באדמה שמוטלים עליה מסים
ואם כן, אם יש מי שזרע בזאת השנה של שמטה בשביל הארנונא, שהוא חלק הנוגע למלך יר"ה או לעבדיו, שהיה ברור וידוע לכל שיקחו ממנו שיווי החלק שהיה נוגע להם אם היו זורעים, ומפני זה זרעו, אין עליהם אונס או קנס שיעקרו, כי על זה הכריז רבי ינאי "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא". כדאיתא פרק זה בורר. ומשום דשביעית הוי דרבנן בזמן הזה, וכמו שכתבתי למעלה.

מה מותר לזרוע בגלל מסים?
ואני הייתי מפרש, כי לא התיר ולא הכריז רבי ינאי לזרוע אלא בכדי חלק הארנונא ולא יותר, שנמצאו זורעים כרצונם במותר. אלא שלא ראיתי שום מפרש או פוסק שהביא עניין הכרזת רבי ינאי שיפרש כן, אלא הרמב"ם ז"ל, שכתב בפרק ראשון: "משרבו האנסים והטילו מלכי אומות על ישראל לעשות מזונות לחיילותיהם, התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד" עכ"ל. דמשמע לפי הפשט, שלא יזרע אלא מה שהוא צריך לתת להם, שאם יזרע כל השדות שיש למלך חלק חומש וכיוצא בזה בהם, כדי ליתן החומש למלך, הרי נשארים אצלו ארבעה חומשין ממה שזרע בשנת השמטה. אלא שאפשר לפרש, התירו לזרוע דברים שצריכים בלבד, במיני זרעים שהם צריכים לתת להם, יזרעו אפילו הרבה, ולא מינים אחרים שאין צריכין לתת מהם.

מה שנותר ביד הישראל קדוש בקדושת שביעית
ואם נאמר שבשביל הארנונא יוכל לזרוע כל השדה, כי אי אפשר לצמצם חלק הארנונא, וכיון שצריך לזרוע יותר לחלק הארנונא יזרע כל השדה, אפילו הכי מה שיישאר אחר שיתן חלק המלך, יצטרך לנהוג בו מנהג פירות שביעית: שלא יחזיק בו הוא, אלא שיהיה הפקר, והוא יזכה ממנו כמו האחרים שזוכים מן ההפקר. וכולם יהיו חייבים להפקיר מה שנשאר בזמן הביעור. וגם כי אפילו הספיחים שעלו מאליהם בשדה של ישראל אסרוה, וכל שכן מה שזרע הוא, כיון שמפני הארנונא זרע יהיה מותר לאוכלם בקדושת שביעית, כמו פירות האילן.

מי שזרע באיסור ויש עליו חובות מיסים - פירותיו מותרים
ואפילו שיש קצת מאלו שזרעו, שעשינו להם התראה שלא יזרעו בשביעית, ועברו וזרעו, והיה הדין לעקור. אם יתברר שהיו לוקחים מהם החלק הנוגע למלך אפילו שלא יזרעו, לא נאסור עליהם הפירות מלאכלם בקדושת שביעית. כי גם אנו המתרים, אם היינו יודעים שהיו לוקחים מהם אפילו בלי זרעוה, לא היינו מתרים בהם.

דין פירות האילן
וגם פירות אילני הזיתים והכרמים והתאנים, וכל שאר האילנות, אין לבעליהן שום זכות יותר מאחרים, אלא הם הפקר לכל, ויקחו מהם לביתם, ויאכלו מהם לחים ויבשים כמו שירצו בקדושת פירות שביעית עד שעת הביעור. וגם העלים על כל האילנות של תותים, שליקטום להאכיל לתולעים המגדלים המשי, הם הפקר לכל, אין לבעליהן אלא כמו האחרים, ואינם יכולים ללקוט אלא הצריכים להם מדי יום ביום. וכן עלי גפנים הרכים, שמלקטים לכרוך בהם בשר לתבשיל, הם הפקר לכל, ומי שאינו צריך לאלו העלים של תותים או של גפן, אינו יכול ללקטם או למכרם לאחרים, שאין עושים סחורה בפירות שביעית, אלא אם כן לקט לעצמו והותירו לו מעט, יכול למכור, ולאכול המעות בקדושת שביעית. ומה שמוכר לא במידה ולא במשקל וכו' ולא אגודות, אלא באכסרא (אומדן).
ואין קץ לדיני שביעית, כמו שכתבו התוספות פרק לולב וערבה.

סיכום דיני שביעית בפירות
והנהגת קדושת פירות שביעית שגדלו בקרקע של ישראל:
א. שלא לשנותן מברייתן: מה שנאכל חי לא יבשל, ומה שנאכל מבושל לא יאכל חי.
ב. מאכל אדם לאדם ומאכל בהמה לבהמה.
ג. שלא לסוך מה שאין דרכו לסוך.
ד. עניין הכביסה שלא לכבס במה שהוא ראוי לאכול, שלא לעשות מלוגמא וכיוצא בו במה שראוי לאכילה.
ה. במכירת פירות שביעית, שאחרון נתפס, לאכלו בקדושה ולא לשנותן מברייתן. ופרי עצמו של שביעית נשאר בקדושתו למי שמכרו, שיאכלנו בקדושת שביעית.
ו. שלא למכור ולא לתת פירות שביעית למי שאינו אוכלם בקדושת שביעית.
ז. שלא להוציא פירות שביעית חוצה לארץ ואפילו לסוריא.
ח. לבער מן הבית כל מין ומין בשעת ביעורו: בגרוגרות עד חנוכה של שנה שמינית, בתמרים עד הפורים, בענבים ויין עד הפסח, בזתים ושמן עד עצרת, בתבואה עד סוף חשון. בשעת חרישת השדות, שכלה לחיה מן השדה, ובשאר הפירות כשאין מאותו מין בשדה,
ט. שלא לעשות סחורה בפירות שביעית. ופרטי דינים אלו כתובים בפרק חמישי להרמב"ם ז"ל.

עבודה בשדה נכרי

(יח) שו"ת מבי"ט חלק ב סימן סד

שאלה
ילמדנו רבנו: ישראל ששכר שדה מגוי לזמן עשר שנים במעות בעין בכל שנה ושנה, והתנה עם הגוי שלא יסלקנו לזמן עשר שנים, והישראל הוריד בשדה ההיא אריסין גויים, אשר היו אריסי בתי אבות בשדה ההיא מקדמת, והגיע שנת השמיטה. אם יניח הישראל האריסין גויים לעבוד את האדמה בכל שנה כמנהג, ויקח חלקו, הואיל והוא אינו אומר עתה לאריס לרדת, והוא מעצמו יורד לתוך השדה, או דלמא הואיל והקרקע הוא של זה הישראל, כי שכירות ליומי ממכר הוא, וחייב שהארץ תשבות מעבודה, אם לא יניח האריס הגוי לעבוד את האדמה.
ולהיות המוביל נחוץ, לא היה לי זמן לכתוב את אשר מצאה ידי בדין זה. אבל הכלל העולה מאשר חיפשתי ומצאתי, כי אין ללמוד שביעית מעניין שבת. אבל מצאתי בתוספתא דשביעית פ"ב: "המקבל שדה מן הגוי, פוסק עמו על מנת שהגוי זורעה." ונראה לי שאין משם ראיה לנדון דידן, שהמקבל אין לו חלק בקרקע, רק במה שתוציא חציו או שלישי, או מה שיתנו ביניהם. ושוכר הוא ששוכר הקרקע במעות, בין תעשה הארץ פירות בין לא תעשה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר ראשון פ"ו. והנדון דידן הוא שוכר במעות, ושכירות ליומי ממכר הוא.
ובכן אוחילה לאל אחלה פניו, יחתום לחיים טובים הוא וזרע זרעו ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, כי יש את נפש חכמ' גם חסידה בשמים וכנפש נרצע לעבוד עבודת איש חי ומתפלל בשלומו לאל חי.

הצעיר אלעזר בן יוחאי.

ואם תמצי לומר שיניח הגוי האריס לעבוד את האדמה כמנהגו, להיות ששמיטת קרקעות הוא מדרבנן, ואפשר שהגוי יכריחהו בדיניהם לרדת לאריסותו - האם יכול הישראל השוכר להחזיקו, ולתת לאריס תבואה וזרעים לזרוע? כי לא הותר כי אם להחזיקו בדברים. וגם הוא מנהג לתת לאריס תבואה וזרעים כדי שיזרע וש"ש.

תשובה:
כאח לי החכם הה"ר אלעזר נר"ו, חפשתי ולא מצאתי תשובת היתר לשאלתך, כי אם לדעת הפוסקים ז"ל אשר פסקו כרבי דשביעית בזמן הזה דרבנן.

ראיות ששביעית דרבנן
ועלה דמתניתין ראש פרק "זה בורר", משרבו האנסים חזרו לקרותן וכו'. ואמרינן בגמרא: משרבו האנסים, ומאי נינהו ארנונה, כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונה. פירש רש"י ז"ל: ארנונה, מס שגובה המלך מן התבואה, כך וכך כורין מן השדה בשבח. פוקו זרעו בשביעית, דשביעית בזמן הזה דרבנן, דבטלה קדושת הארץ. ואמרינן נמי "יכול לומר אגיסטון אני בתוכו", פירש רש"י: שכירות קרקע של גוי הוא, אי נמי משום ארנונא שכרו. וכתבו התוספות: ומאי נינהו ארנונא. וא"ת משום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע, דהויא איסורא דאורייתא? וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. וגבי אגיסטון פירש רש"י לשון ראשון: שכיר אני בתוכה. ולא נהירא, דאמרינן בגיטין אין עודרין עם הגוי בשביעית. על כן נראה כפירוש שני שפירש, משום ארנונא. ובסוף פרק הניזקין כתבו התוספות גבי אין עודרין עם הגוי בשביעית, והא דקאמר בפרק "זה בורר", גבי כהן וחריש, יכול לומר לו אגיסטון אני בתוכה, ולא כמו שפירש הקונטרס שכיר לגוי, דהא משמע הכא דאסור. ולא מסתברא לחלק בין חנם לבשכר. אלא מפרש ר"ת אגיסטון בקרקע, שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך לתבואה כך בשנה, כדאמר התם לעיל מינה, ר' ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונה בשביעית, סכנת נפשות איכא כו'. א"נ קסבר יש קנין לגוי בא"י להפקיע משביעית. א"נ דשביעית בזמן הזה דרבנן. ואע"ג דמדרבנן אסור לגוי אחר. גבי מלך התירו. ע"כ.

בספר התרומה פסק ששביעית דרבנן
ובספר התרומה כתוב: "ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי אפילו מדרבנן. והא דתנן בפרק הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית, יסבור קדשה לעתיד לבוא וכו'. יתיישב בכך פירוש רש"י ז"ל פרק זה בורר, כהן וחריש וכו', אגיסטון אני בתוכו. ופירש שכיר עכו"ם אני. והא דמכריז רבי אמי פוקו וזרעו משום ארנונה, כדי לשלם למלך וכו', היינו אפילו בקרקע ישראל, כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן, הילכך משום ארנונה שרי לגמרי, ולא נצטרך לומר משום סכנת ארנונא וכו'. אבל בקרקע דעכו"ם, בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע" עכ"ל. ואע"ג שהלשון קצת מגומגם בספר הנזכר, הרי בספר כפתור ופרח הביא בפרק מ"ז וזה לשונו: ובעל התרומה כתב, דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם, ואפילו מדרבנן, ולא הסכים בזה טהור קדש מורנו הרבי אלעזר וכו'. ע"כ
ובספר התרומה האריך להוכיח דקדושה שנייה נמי בטילה כרבנן דרבי יוסי, ותרומה ומעשר הוא מדרבנן.....

סמ"ג: בפירות נכרי אין קדושה אפילו מדרבנן
ובסמ"ג הלכות תרומה קל"ג הביא עניין אל ספר התרומה וכתב למעלה מזה וכתב רבי שמשון דשמא אפילו מדרבנן פטורין בתבואת העכו"ם בזמן הזה, הואיל דבתבואות ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי... וכן כתב מורי ר' יהודה וכן הלכה. ע"כ.

תרומה ושביעית דרבנן כי הלכה כרבנן דרבי יוסי
וכיון דכל הני רבוותא דסברי תרומה בזמן הזה מדרבנן, נראה דהוי מטעמא דלא קדשה לעתיד לבא, כרבנן דרבי יוסי. א"כ הוא הדין נמי בשביעית לא קדשה, והויא מדרבנן, ויכולים לחרוש ולזרוע כשיש קצת אונס. אעפ"י שאין אונס גמור, אלא משום ארנונא, כדפירש רש"י ז"ל.
ובספר החינוך כתב שמיטת קרקע בשביעית נוהגת בארץ מדבריהם, וכן שמיטת כספים בכל מקום ע"כ. וכל הני נראה דסברי כרבי, דמייתי פרק השולח, "בשביעית בזמן הזה ורבי היא".

קדושת הארץ תלויה בביאת כולם
וא"כ, כיון דטעמא תלו הרמב"ם, משום דכתיב גבי תרומה "כי תבואו" ביאת כלכם ולא מקצתכם, משמע דקדושת הארץ תליא בביאת הכול. ומה לי לתרומה או לשביעית. וכמו שכתב הוא, דה"ה למעשר, אע"ג דלא כתיב ביה כי תבואו, דהוי מדרבנן, ה"ה נמי בשביעית, דכולא חד טעמא הויא, דלא קדשה לכל מילי אלא בביאת הכול.

מסקנה להלכה
ויצא לנו מכל זה, כי ישראל שיש לו שדה שחכר אותו מן הגוי, או אפילו הוא שלו ממש, ויש למלך או לעבדו חוק על כל מה שיצא מן הזריעה חלק ידוע, ואפילו לא יזרע אותו יכריחנו לתת לו החלק שהיה מוציא הקרקע אם היה זורע אותו, שהוא מותר לחרוש בו, דהוי כמו ארנונא לפירוש רש"י ז"ל. וכל הני רבוותא דסברי דשביעית בזמן הזה מדרבנן, יכולים לפרש פירוש זה, ואינו צריך שיהיה אונס גדול. וכן יכול לחרוש בבקרים שלו, כמו שהוא זורע בקרקע שלו, וכ"ש אם השדה אינו שלו, אלא שחכר אותו מן הגוי, דהיינו כמו שכירות, שאם יכריחוהו לפרוע חוק המלך אם לא יזרענו, שמותר לו לזרעו ולחרוש בבקרין.

השכרת שדה או שור לנכרי בשביעית
וישראל שמשכיר לגוי שדה שלו, או שכר מגוי שדה, והשכירו לגוי קודם שנת שביעית לכמה שנים, מותר, דהוי כשוכר לגוי לכמה ימים לעשות מלאכה, דיכול לעשות אפילו בשבת. אבל להשכיר שדה לגוי בשביעית אסור. אבל שורו מותר להשכיר בשביעית, דאינו מצווה על שביתת בהמתו בשביעית. כדאיתא פ"ק דע"ז.
וכתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו שם וז"ל: אעפ"י שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ויכול להשכיר לגוי לחרוש בו בשביעית. אבל לא ישכירנה לישראל החשוד לחרוש בה בשביעית, מפני שעובר על לפני עוור וכו'. ולא ישכיר שדהו בשביעית אפילו לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, שנא' שבת שבתון יהיה לארץ עכ"ל. ונראה מכאן, דווקא בשנת שביעית עצמו, או מקודם לצורך שביעית, הוא דאסור להשכיר לגוי. אבל בהבלעה כמה שנים שרי, אפילו עובדה [הגוי] בשנת השמיטה, דאפשר שלא יעבוד בה שנת שביעית. אפילו שדה ששכר ישראל מגוי, נראה דלא שרי להשכירה לגוי אחר בשנת שביעית עצמה, או לצורך שנת שביעית. נראה דהוא הדין בזרעים, שיכול למכור או להשאיל לגוי שיזרע בשביעית, כמו בשור דאינו מצווה אלא על שביתת קרקע לחוד. וכשמשכיר לגוי בהמתו בשנת שביעית יזהר בדין שבת.

השקאת השדות בשביעית
ולענין השקאת ירקות ועשבים כמו חבצלת השרון ודומיהם, הא תנן ריש מועד קטן משקין את בית השלחין במועד ובשביעית. וכיון דתני להו בהדי הדדי, משמע דכל מה שמותר להשקות במועד מותר להשקות בשביעית. וכל הני מותר להשקות בחול המועד, דאיכא בהו פסידא, וכן בשביעית. ולא שני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא, דכול מה שיפסד אם לא ישקנו הוי פסידא, דהא לא חלקו בין פסידת ירקות דהוי דבר מועט, לפסידת אילנות דהוי הפסד מרובה. דכיון דיפסד הכל אם לא ישקנו, לא מפלגינן ביניהו.

מה מותר לפי כל אחת מהשיטות בדבר שביעית בזמן הזה
והתר זה לכ"ע, אפילו למאן דסבר דשביעית בזמן הזה דאורייתא. והוא היתר שכירות בהמה לגוי לחרוש בשביעית, ונתינת זרעים לזרוע בשביעית, והשקאת הירקות ועשב ועצי הבשמים הנפסדים אם לא ישקום. אבל היתר זריעת ישראל שדהו, או שדה המושכר לו מפני ששואלים ממנו חלק מה שהיה יוציא אפילו לא היה זורעה, אינו אלא להני רבוותא דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן. דלמאן דסבר דאורייתא, אינו מותר אלא כשאונסים אותו לצורך חיל המלך, דהוי אונס גמור.
וכדאי הם הסוברים דשביעית דרבנן לסמוך עליהם, כל שכן בשעת הדחק. ומענין פירות שביעית שגדלו בשדה הגוי בא"י, כתבתי בשמיטות שעברו - משנת ה'רצ"ב שהיתה שנת שמטה עד עתה - כמה פעמים, שהם חייבים בביעור, כמו שהוא כתוב אצלי בארוכה.

נאם המבי"ט, חשון ה' שכ"ז שנת שמטה.

דין שביעית בזמן הזה

(יט) שו"ת מהרי"ט חלק ב' יו"ד סימן נב
מאת הרב יוסף מטראני, נולד בצפת בשנת 1568. היה בנו של רבי משה מטראני, המבי"ט.

תרומה בזמן הזה דרבנן
והנה על דבר שביעית בזמן הזה היותה מדרבנן, הלא בספרתי יש רב. אם בתרומות ומעשרות שהם בזמן הזה מדרבנן, כמה שכתב הרמב"ם ז"ל דכי תבאו ביאת כולכם משמע, וכי סליק בימי עזרא לאו כלהו סלוק. והראיות שיש ממקומות המפוזרים בגמרא, וכמה תשובות כנגדן, ונמוקן עמן, את הכל בארתי במקומן.

גם שביעית דרבנן
ושביעית מק"ו דהויא דרבנן. דמלבד דבביאת עזרא לא נתקדשה לפי שלא היתה ביאת כולם, כמו שלא נתקדשה לענין תרומות ומעשרות, למטה מהן שביעית, שאף בכבוש ראשון ירדה מקדושתה, משגלו עשרת השבטים. דתניא: יובל היא לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה. וכתיב "וזה דבר השמיטה שמוט" - בשתי שמטות הכתוב מדבר: אחת שמטת יובל, ואחת שמטת שביעית, בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית. ומהך טעמא איישר חיליה דהלל דהתקין פרוזבול, כדאמרינן בפרק השולח, משום דשביעית בזמן הזה דרבנן, בין שמטת קרקע בין שמטת כספים.

מהר"י קורקוש מסכים שלדעת רמב"ם שביעית דרבנן
אעפ"י שמהר"י קורקוש ז"ל כתב שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד ובפ"ט, שסבר דשביעית דאורייתא, וכבר הוכחתי דליתא. והוא עצמו ז"ל כתב, שמצא בספר הרמב"ם כתיבת יד בלשון הזה, "בזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהג". עכ"ד. ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים מדבריהם. וכן הביא בספר התרומות שער מ"ה, בשם הרמב"ם פ"ט דשביעית בזמן הזה דרבנן.

בשביעית דרבנן מותר לעבוד בגלל חובות המיסים
והואיל ושביעית בזה"ז דרבנן, משום הפסד ארנונא שרי. כדאמרינן בפרק זה בורר "מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא". וכן כתבו התוספות בפ"ק דחולין, כמו שכתב החכם השלם הפוסק נר"ו, שכתב ושמא סכנת נפשות איתא אם לא יפרעו המס, אי נמי קסבר יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר, א"נ שביעית בזמן הזה דרבנן. שהאמת הגמור כדבריהם, כמ"ש החכם השלם נר"ו, דלתירוץ זה דמדרבנן, אעפ"י שלא יהא שם סכנה שרי משום טעמא דארנונא. ותמה אני ממה שרצה לפרש, ד"אי נמי יש קנין" ו"אי נמי שביעית דרבנן", קאי אסכנת נפשות. דהלשון "אי נמי" ודאי הכי הוא, דאפילו אי ליכא סכנת נפשות, שרי מטעם יש קנין, וכן מטעם דאיסורא דרבנן הוא.

ראיה מדברי תוספות בפרק זה בורר
אבל יש ללמוד מדבריהם במקום אחר, ממה שאמר בפרק זה בורר בההיא דמשרבו האנסים, ואם תאמר ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהוי איסורא דאורייתא? ויש לומר דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן, אי נמי יש לומר שפיקוח נפש, הוא ששואל המלך מהם מס ואין להם מה שיפרעו. הרי מפורש בהדיא דלתירוץ דשביעית דרבנן, אף בלא פיקוח נפש שרי. וגם מלשון הקושיא מוכח שלא הוקשה להם איך התירו משום ארנונא, אלא משום דהוי איסורא דאורייתא הוא.

שביעית מדרבנן מותרת בגלל הפסד ממון
ועוד יש להביא ראיה מדבריהם ז"ל, דלא חשו בשביעית דרבנן במקום פסידא דממונא, בריש מועד קטן גבי משקין בית השלחין במועד ובשביעית. כתב הטעם משום דשביעית דרבנן, ומילתא דפסידא כגון בית השלחין שרו רבנן.

מותר להשכיר לגוי בהבלעה
כי תבעי לך, אם מותר להשכיר לעכו"ם שדהו בלא טעמא דארנונא. ונראה דבהבלעה שרי, ואף על פי שבשנת שביעית עצמה לא שייך הבלעה, כדכת' החכם השלם נר"ו, מ"מ כשהשכיר לו לשבע שנים בשבע מאות זוז שרי. ולא דמי למשכיר תנור וריחים, שלוקח ריוח יום יום, דהכא כיון שהשכיר לו לשנים מרובות, אם יוביר ולא יעביד בחד שתא מינייהו משלם במטבא. דאורחא דמילתא הוא שאינה זורעה שנה אחר שנה, שמא תכחיש. אלא כאותה ששנינו הופך שער שתי שורות לכאן וזורע את הבור. נמצא שכשהוא נוטל שכר שדהו, לאו שכר שביעית הוא נוטל, אלא שכר שאר שנים.
והא דאמרינן בפרק המקבל, המקבל שדהו מחבירו לשבע שנים בשבע מאות זוז, אין השביעית מן המנין, התם בישראל קתני, דמידע ידע שאין דרך ישראל לעבוד בשנת השמיטה, והוה ליה לשש שנים. אבל גבי העכו"ם השביעית מן המנין, ודרך הבלעה שרי.
וכן מצאתי לרב אבא מארי זכר צדיק לברכה בתשובה, שהתיר להשכיר שדהו לעכו"ם בהבלעה על ידי שנים אחרות.

הנלע"ד כתבתי, יוסף מטראני.