קדש ורחץ, כרפס
סדר עשיית מצוות אלו בליל חמישה עשר כך הוא: בתחילה מוזגים כוס לכל אחד ואחד, ומברך "בורא פרי הגפן" ואומר עליה קידוש היום וזמן, ושותה. ואחר כך נוטל ידיו ומברך "על נטילת ידים". ומביאים שולחן ערוך, ועליו מרור וירק אחר, ומצה וחרוסת, וגופו של כבש הפסח, ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר. ובזמן הזה מביאים על השולחן שני מיני בשר: אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.
מתחיל ומברך 'בורא פרי האדמה' ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית, הוא וכל המסובים עמו, כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית.
מגיד 
ואחר כך עוקרים השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו, ומוזגים הכוס השנייה, וכאן הבן שואל. ואומר הקורא: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים; שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה; שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה כולו צלי; שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, והלילה הזה מרורים; שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין".
בזמן הזה אינו אומר 'והלילה הזה כולו צלי', שאין לנו קרבן. ומתחיל בגנות וקורא עד שגומר דרש פרשת 'ארמי אובד אבי' כולה.
ומחזיר השולחן לפניו ואומר: "פסח זה שאנו אוכלין, על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: ואמרתם זבח פסח הוא לה'". ומגביה המרור בידו ואומר: "מרור זה שאנו אוכלין, על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם". ומגביה המצה בידו ואומר, "מצה זו שאנו אוכלין על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד, שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים" וכו'.
ובזמן הזה אומר "פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שם שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו" וכו'.
ואומר: "לפיכך אנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאפלה לאור גדול, ונאמר לפניו הללויה. הללויה הללו עבדי ה'" וגו' עד "חלמיש למעיינו מים". וחותם "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים".
ובזמן הזה מוסיף: "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ברוך אתה ה' גאל ישראל". ומברך "בורא פרי הגפן" ושותה הכוס השנייה.
רחצה, מוציא, מצה
ואחר כך נוטל ידיו שנית, שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה ומברך "על נטילת ידיים" ולוקח שני רקיקים וחולק אחד מהם, ומניח פרוס לתוך שלם ומברך "המוציא לחם מן הארץ". ומפני מה אינו מברך על שתי כיכרות כשאר ימים טובים? משום שנאמר "לחם עוני", מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה.
מרור כורך
ואחר כך כורך מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת ומברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצות ומרורים", ואוכלם. ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו, מברך על זו בפני עצמה ועל זה בפני עצמו.
ואחר כך מברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח" ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחילה, ומברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח" ואוכל מגופו של פסח. ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח, ולא של זבח פוטרת של פסח.
בזמן הזה, שאין שם קרבן, אחר שמברך "המוציא לחם" חוזר ומברך "על אכילת מצה", ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. וחוזר ומברך "על אכילת מרור" ומטבל מרור בחרוסת ואוכל. ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצווה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלם בלא ברכה, זכר למקדש.
שולחן עורך, צפון
אחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול, ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות. ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל.
ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו, שאכילתם היא המצווה.
ברך, הלל, נרצה
ואחר כך נוטל ידיו ומברך ברכת המזון על כוס שלישית ושותה. ואחר כך מוזג כוס רביעית, וגומר עליה את ההלל. ואומר עליה ברכת השיר, והיא "יהללוך ה' כל מעשיך" וכו', ומברך "בורא פרי הגפן", ואינו טועם אחר כך כלום כל הלילה, חוץ מן המים.
ויש לו למזוג כוס חמישית ולומר עליה הלל הגדול, מ"הודו לה' כי טוב" עד "על נהרות בבל". וכוס זו אינה חובה כמו ארבע כוסות. ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אף על פי שאינו מקום סעודה.
מצוות רבות בתורה הן "זכר ליציאת מצרים". המצוות המרובות של חג הפסח - אכילת מצה ואיסור חמץ, ליל הסדר וסיפור יציאת מצרים -הן מצוות זיכרון, זכר ליציאת מצרים. בעל ספר החינוך עוסק בשאלה, מדוע יש צורך במצוות כה רבות כדי להזכיר לנו עובדה היסטורית אחת? מדוע לא די במעשה סמלי אחד, במצווה אחת, שתזכיר לנו את יציאת מצרים? בעל החינוך מפתח בדברים הבאים את העיקרון החשוב "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" - אדם הופך להיות מה שהוא עושה; מעשים טובים הופכים את האדם לאדם טוב.
