מלחמות הגבורה של יהודה המכבי
ברוך קנאל
- המשך -
קרב בית-חורון
(ראה מפה א')
תיאורו הענייני של ספר חשמונאים א'הוא קצר גם כאן:
"וישמע סירון ראש צבא סוריה כי אסף יהודה אספה... והם יוצאים למלחמה... ויעל אתו מחנה חטאים כבד... ויגיע עד מעלה בית חורון ויצא יהודה לקראתו במתי מעט... ובראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו המעטים להילחם בהמון החזק הזה ואנחנו עייפנו, לא אכלנו יום... ויאמר יהודה, נקל כי יסוגרו רבים ביד מעטים, ואין מעצור לפני השמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל נצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאוה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו. והוא יגוף אותם לפנינו, ואתם אל תיראו מפניהם. וכאשר כילה לדבר ויפל עליהם פתאום וינגף סירון ומחנהו לפניו. וירדפום במורד בית חורון עד הבקעה, ויפלו מהם כשמונה מאות איש, והנשארים ברחו לארץ פלשתים. ויחל פחד יהודה ואחיו, והאימה נפלה על הגויים אשר מסביבותיהם".וההיסטוריון החשמונאי מוסיף
"ויגע שמו עד המלך, וכל עם היה מספר על מלחמות יהודה". (חש"א, א', ט"ו-כ"ו).אנשי יהודה הסתערו על הסורים מלמעלה. במעלה התלול לא יכלו הסורים להסתער, והאפשרות היחידה שנותרה להם היתה לנוס לכיוון העמק. אחרי שיהודה שיבר את שדרת המסע מסתבר שרדף אחריהם אולי עד לבית חורון תחתון. דומני שלא העז לרדוף אחריהם לתוך שטח מישורי, כי כאן היה מאבד את יתרינו הטופוגראפי: אחרי שיתאוששו היו יכולים לגבור על אנשי יהודה, כי לצבא מאומן היה יתרון על פני חיילי יהודה בשטח מישורי.
יש להניח, שעל ידי נצחון זה נפלה שוב כמות גדולה של נשק לידי יהודה, וכי הפעם הצטרפו אנשים רבים עוד יותר אל חילו. יהודה שלט עתה למעשה על חלק גדול של הרי יהודה, מסביבות גופנא בצפון ועד מעבר למצפה (א נבי סמואיל) בדרום עתה היו כבר סכנה לאנשי החקרא אשר בירושלים, ובאנטיוכיה הבינו, שענין להם עם מרד עממי רציני כנגד השלטון הסורי.
בינתיים חל שינוי במצב הפוליטי: המלך אנטיוכוס הוכרח לצאת למסע מלחמה מעבר לנהר פרת, שממנו לא חזר יותר. הוא הפקיד על השלטון בסוריה את השר ליסיאס, ומינה אותו לאפוטרופוס על בנו הינוקה, אנטיוכוס החמישי אבפטור-
"ויועץ ללכת לפרס ולקחת מסי הארצות ולאסוף כסף רב. וישאר את ליסיאס אדם נכבד ומזרע המלוכה על עניני המלך מנהר פרת ועד גבול מצרים... וימסר לו את מחצית הצבא ואת הפילים, ויצוהו... להשריש ולהשמיד עוז ישראל ושארית ישראל ולמחות את זכרם מן המקום, ולהושיב בני נכר בכל גבולם, ולחלק את ארצם בגורל... והמלך... עבר את נהר פרת, ויעבר את הארצות העליונות". (חשמונאים א'ג', ל"א-ל"ז).אחרי מפלת בית חורון הבינו הסורים, שעניין להם עם אויב רציני, אף כי גם עתה עוד לא העריכו את כוחו כראוי. לפי מערכת דרכי התחבורה שסקרנו אפשר היה להניח, שבקרוב ישלחו צבא יותר חזק כנגד יהודה, וכי ינסו הפעם לעלות בדרך לטרון שער הגיא.
את הזמן שנותר עד למערכה הבאה ניצל יהודה לארגון צבאו. כיון שירושלים היתה בידי מתנגדיו, אסף את אנשיו למצפה, שהיתה מקום מקודש מימים קדומים. אפשרי הוא, שמצפה זו היא נבי סמואיל של היום. יהודה ארגן את צבאו לפי דוגמא מקראית: ליחידות של אלפים, מאות, חמישים ועשרות, ומינה עליהם מפקדים (חשמונאים א'ג', 55).
"ויאספו ויבואו למצפה מול ירושלים, כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל. ויצומו ביום ההוא, וילבשו שק ואפר על ראשיהם, ויקרעו בגדיהם. ויפרשו את ספר התורה מן הספרים אשר ביקשו הגויים לחוק עליהם את צלמי אליליהם. ויביאו את בגדי הכהונה ואת הבכורים ואת המעשרות, ויעמידו את הנזירים אשר מילאו את הימים. ויקראו בקול אל השמים, לאמור, מה נעשה לאלה, ואנה נוליך אותם. ומקדשך נרמס וניטמא, וכהניך באבל ובשפל. והנה הגויים נאספו עלינו להשמידנו... איך נוכל לעמוד בפניהם, אם אתה לא תושיענו? ויתקעו בחצוצרות, ויקראו בקול גדול, ואחרי כן הקים יהודה ראשי עם, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ויאמר לבוני בתים ולאלה אשר ארשו אשה, ולאלה אשר נטעו כרמים ולרכי לבב לשוב כל איש לביתו על פי התורה. ויסע המחנה ויסעו מדרום לאמאוס".אנו רואים איפוא, שיהודה חיזק את לב העם אשר אתו: הוא תיאר להם את המצב בצורה דרמטית, כדי לחזק את לב העם, ולהעמידם על חומרת המצב - הוא הצביע על חילול התורה, כנראה על ידי חיילים נוכריים, הדגיש, שהמקדש מחולל, וכי סכנת השמדה מאיימת על הציבור כולו, והם נתונים במצב חמור ביותר. והיה בו ביהודה בטחון גמור בתשועה מן השמים. אחר כך תקעו בחצוצרות, כפי שכתוב בבמדבר, י, ט: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלקיכם, ונושעתם מאויביכם". כאן יש להזכיר את האמור בספר מלחמת בני אור בבני חושך, שנתחבר לדעתי בסוף תקופת החשמונאים (עיין על תפקיד החצוצרות לפי מגילה זו בספרו של י. ידין, מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, ירושלים תשט"ו, ע' 82 ואילך).
הצבא הסורי חנה עתה ליד הכפר אמאוס, ששמו נשתמר כיום בשם הכפר הערבי עמואס, כקילומטר וחצי צפונית מערבית ללטרון, בשטח ירדן כיום. כידוע, השם לטרון הוא שיבוש של שם המקום הצלבני Chevaliers des Tourons Le, גבעת האבירים. במלים אחרות - אמאוס מילאה בימי קדם את מקומה של לטרון הסמוכה, כמקום השומר על המבואות להרי יהודה במקום זה. כידוע, נתחוללו כאן קרבות כבדים בימי מלחמת העולם הראשונה ובימי מלחמת העצמאות.
השם היווני אמאוס - היינו, הצורה בה מופיע שם המקום בספרי החשמונאים הוא שיבוש השם "חמת" או "חמתא", שם נפוץ למקומות, אשר בהם נובעים מעיינות מרפא. מסתבר שקראו למקום "חמת שביהודה". המקום נזכר גם במקורות חז"ל.
מהראוי להזכיר, שגם בעת המרד הגדול נגד הרומאים היה למקום תפקיד צבאי: כאן חנה הלגיון הרומאי החמישי (המקדוני), ומפה עלה על ירושלים והשתתף במצור עליה.
המחנה הסורי חנה כנראה ממערב לכפר. מקום זה היה משופע במים, והוא היה מוגן נגד התקפת פתע מצד עמק אילון ע"י הואדי הקטן, ואדי שלמאן, העובר כאן. כנגד זה היתה צפויה סכנה למחנה מן ההרים, מצד מזרח, כפי שמעיר נכונה פ. מ. אבל "ויהודה ידע לנצל נקודת תורפה זו". זה היה מקום ששלט על ערכי התחבורה אל תוך ההרים, וקל היה לקבל לכאן אספקה מהעמק הפורה. היינו, חשיבותה של לטרון כמפתח הדרך לתוך הרי יהודה לא נשתנתה מאז ועד עתה. המקום לא היה רחוק מדרכי התחבורה העיקריים, ומן הישוב הנוכרי המבוצר הקרוב הוא גזר, כיום תל ג'זר (או אבו שושה), הנמצאת במרחק של שבעה וחצי קילומטרים מערבית-מערבית צפונית משם, לא הרחק מבית עוזיאל ומקבוצת גזר כיום, בתוך שטח מדינת ישראל. מספרם של הסורים היה, לדברי ספר חשמ"א "ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים", מספר מוגזם מאוד, ובהם "חמשת אלפים איש ואלף פרשים" שתחת פיקודו של גורגיאס, החיל שתחת פיקודו של גורגיאס היה, כנראה, חיל מקצועי, ואילו שאר הצבא - היו חיל המילואים שגוייס מערי החוף יחד עם השרותים. אליהם נספחו סוחרי עבדים שבאו לקנות את השבויים - כי בנצחון הקל על היהודים לא הטילו ספק (סתיו 165 לה"ס).
המחנה שבאמאוס היה "מחנה גויים חזק ומבוצר ופרשים סובבים אותו". הסורים הציבו בוודאי משמרות במבואות להרים ובגבעות המתחילות מעל לאמאוס וללטרון, אולי עד דאהר א-שרקי (ב' 150.137.8).
יהודה חנה מדרום לאמאוס. כמקום מתאים למחנהו נראית לי הבקעה אשר מדרום לגבעת ח'רבת ראס אבו מורה בנקודת ציון 147.135. המקום נמצא כשלושה וחצי קילומטרים דרומית-דרומית-מערבית לאמאוס, בשטח מדינת ישראל כיום, ק"מ וחצי מצפון לתעוז.
כאשר סיירתי באזור לשם כתיבת מאמר זה עם מר יוסף חנקין ועם יוסף אלי שטרן, חבר קיבוץ שעלבים מכניס האורחים הנמצא ממול ללטרון, הצביע מר חנקין ראשון על מקום זה כמתאים לזיהוי מחנהו של יהודה המכבי. ואכן הזיהוי מסתבר ביותר: המקום נמצא מדרום לאמאוס, כפי שנאמר בספר חש"א, הוא קרוב אליו; הגבעה שעליה אפשר להציב שומרים, צופה אל לטרון ואמאוס. נוסף לכך מתאימה הבקעה אשר מדרום לגבעה מאין כמוה לחניתו של מחנה גדול: יש בו שפע מים ממעיין, כפי שמעידים הדקלים הנטועים שם כיום - המקום בולט בפוריותו הרבה בתוך הסביבה ההררית. כאשר סיפרתי על הזיהוי לפרופסור אבי יונה, הוא שאל מיד - האם זו הבקעה עם הדקלים? שכן הוא חשב על אפשרות זיהוי זו לפנינו, ואני שמח, ואנו כיוונו לדעתו, שטרם פרסם אותה. בתוך הבקעה נמצאים כאמור מעיין ודקלים.
תחילה זיהיתי את המחנה במקום אחר. פ. מ. אבי אינו מזהה את מקום המחנה, אולם מהראוי להביא את דבריו, מתוך פירושו לספר החשמונאים שהופיע בשנת 1949:
"מן המחנה במצפה פנו אל מדרום לאמאוס. יש להניח, שההכנות למסע זה ארכו ימים מספר. כיון שנוכח יהודה, שהסורים אינם נעים ממקומם, סבר, שלא יעזו לחזור על טעותו של סירון. לכן החליט יהודה, שהוא וצבאו יתקרבו למקום חניתו של הצבא הסורי אולם ללא פזיזות.לדעתי לא פנה הצבא החשמונאי כל כך למזרח, כי אם קיצר את הדרך במידה מסויימת, כפי שאנו רואים במפה, שבה ניסיתי לשחזר את הדרך של יהודה וצבאו
אם היה יורד לקראת המחנה הסורי דרך מורד בית חורון היה יהודה שם עצמו במצב שבו היו הסורים זוכים ללא ספק לעליונות במצב: ברגע שבו יגיע התוקף לתחומו של ואדי סלמאן, ימצא עצמו נתון לשליטתו של אויב שהתבצר על המורדות האחרונים של הגבעות. כיון שהתקפה מצד צפון לא היתה איפוא אפשרית, היה צריך לנסות להתקיף מצד דרום. מסיבה זו חנו יהודה ומחנהו מדרום לאמאוס.
כל המכיר את אזור הגבעות אשר בין עמואס לנחל שורק יכיר עד כמה צדק יהודה בתוכניתו. כאן לפנינו קיפולי קרקע המתפשטים לכל עבר... המחנה היהודי עבר בקו עקיף, שעבר אולי על פני בידו, קרית אל-ענב (היינו, אבו ע'וש), סריס, ועמק כסלה (היינו, ליד כסלון ורמת רזיאל). דרך זו, על פני פסגות ההרים, היתה לה המעלה, שלא יוכלו להפתיע את צבא המכבי".
(ראה מפה ד')
תכנית ההתקפה הסורית היתה תכנית שגרתית: חיל המחץ יפתיע בלילה את חיל המכבי וישמידו. בטוחים היו, שאנשי יהודה יישנו כולם ולא יוכלו להתנגד, והצבא הסורי יוכל אז לחדור ללא התנגדות ממשית לתוך ההרים, יעניש את תושבי הכפרים שמרדו וימכור רבים מהם לעבדים; עם זאת קיוו להגיש עזרה לירושלים המנותקת.
זהו הקרב האחד של יהודה, שיודעים אנו פרטים מתכנונו: יהודה ניחש מראש את תכניתו של גורגיאס, ופעל בהתאם לכך; במקום שהסורים יפתיעו אותו, הצליח הוא להפתיע אותם.
חיל המחץ של גורגיאס תקף בלילה את מחנה המכבי, ולהפתעתו מצאו ריק. גורגיאס הניח, שאנשי יהודה ברחו, ולכן החליט לרדוף אחריו אל תוך ההרים, אולי בכיוון למצפה, בסיסו הקודם של יהודה. מורי דרך בשטח ההר שימשו לו היהודים המתיוונים. אולם גורגיאס טעה בהערכת כוחו של יהודה, ולא העלה בדעתו שיהודה יעז בינתיים להתנפל על המחנה באמאוס.
בגלל התקפתו של גורגיאס לא יכלו היהודים לעבור במעבר בו נמצא הכביש של היום בקרבת שער הגיא. כן לא יכלו לתקוף את הסורים מצד דרום דרך עמק איילון, מפני משמרותיהם של הסורים. לכן יש להניח, שחילו של יהודה נטה מזרחה אל תוך ההרים, עוד לפני התחלת התקפתו של גורגיאס.
אמנם אין לציין בביטחה את קו מסעו של יהודה המכבי, אולם לאור סיורי באזור הייתי מציע כאפשרות הצריכה עיון, שהמחנה עבר כששה קילומטרים מזרחה לתוך ההרים, ומכאן פנה צפונה, ועבר את קו הכביש של היום ממזרח לשער הגיא. מכאן המשיך בדרכו צפונה, ופנה אחר כך מערבה לכיוון אמאוס.
מסתבר, שקרב זה נערך בסתיו 165 לה"ס. אם נניח, שיהודה עזב את מחנהו בערך בשעות המוקדמות של הלילה, והגיע למחנה באמאוס עם שחר, היו לרשותו לערך שמונה שעות. מהירותו של מחנה גדול כמחנהו, בשבילים אשר בדרכים, לא יכלה לעלות בהרבה על שלושה קילומטרים לשעה. נצטרך איפא להניח, שאורך דרכו של צבא יהודה לא יכול לעלות בהרבה על עשרים קילומטרים.
כאן יש להזכיר את דבריו של בן מתתיהו אודות מערכה זאת, שיהודה השאיר את המדורות במחנה כשהן דלוקות (קדמוניות, י"ב סעיף 306); על ידי כך נראה היה לסורים, שיהודה ואנשיו ישנים לבטח כמחנה.
בסוף הלילה עמדו יהודה וצבאו ברכס הגבעות האחרון שמעל למחנה הסורי, בגבעות המתרוממות מעל לאמאוס.
"וישמע יהודה ויסע הוא והגבורים להכות את חיל המלך אשר אמאוס, בעוד החיל מפוזרים היו מחוץ למחנה... וכאור הבוקר נראה יהודה בשפלה בשלושת אלפים איש, אך מגינים וחרבות לא היו להם כאשר חפצו".מספר זה, של שלושת אלפים חיילים שהיוו את גרעין הצבא של יהודה המכבי באותו זמן, נראה מספר מהימן.
"ויראו מחנה גויים חזק ומבוצר, ופרשים סובבים אותו, והם מלומדי מלחמה. ויאמר יהודה לאנשים אשר אתו: אל תיראו מהמונם, ומעברתם אל תפחדו. זיכרו, איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל. ועתה נקרא לשמים, אם יחפץ בנו, והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום. וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל". וישאו הניכרים את עיניהם ויראו אותם באים מנגד. ויצאו מן המחנה למלחמה ויתקעו אשר עם יהודה. ויתגרו, ויגפו את הגויים, וינוסו אל העמק (היינו, לעמק איילון), והמאסף כולו נפל בחרב, וירדפו אחריהם עד גזר ועד שדות אדום ואשדוד ויבנה, ויפלו מהם כשלושת אלפים איש. וישב יהודה והחיל מרדוף אחריהם". (חש"א, דף ג-ט"ז).כפי שכבר הזכרנו, היתה גזר עיר המבצר הנוכרית הקרובה ביותר לאמאס. יש לציין, שבחפירות נמצאו שרידים של גזר ההיליניסטית, שכידוע נכבשה על ידי שמעון החשמונאי.
באשר לתקיעה בשופרות, כאות להתקפה, יש להזכיר את המקבילות ממגילת מלחמת בני אור בבני חושך, תקיעה זו מזכירה לנו את חצוצרות מסעי המחנות, שעליהן הכתובת "גבורות אל להפיץ אויב ולהניס כול משנאי צדק, ומשיב חסדים במשנאי אל".
לדעתי, נתחבר ספר זה אולי בימי יהוחנן הורקנוס הב', ומכל מקום - במחצית השניה של תקופת החשמונאים, ומשתקפים בה ימי החשמונאים ונמצא שם גם הד מסויים לסדרי הצבא החשמונאים.
מסעו של גורגיאס
"ויקח גורגיאס חמשת אלפים איש ואלף פרשים נבחרים ויסע המחנה לילה, לנפול על מחנה היהודים פתאום, ובני החקרא היו לו למורי דרך... ויבוא גורגיאס אל מחנה יהודה לילה, ולא מצא איש, ויחפש אותם בהרים כי אמר נסים הם ממנו". (חש"א, ד').מסתבר, שגורגיאס סבר, שיהודה ואנשיו נסוגו למחנה אשר במצפה. יש להניח, שהוא יצא בשעת לילה מאוחרת, מתוך הנחה, שאנשי מחנהו של יהודה ישנים, באופן זה הקדים יהודה את צאתו לערך בשתים עד שלוש שעות לפני הגיע חיל המחץ אשר בראשותו של גורגיאס.
ובעוד אשר יהודה נטה אל תוך ההרים ממערב לבאב אל ואד, מסתבר שגורגיאס ופרשיו רודפים אחריו בעזרת מורי הדרך היהודיים מבני החקרא צפונה, בכיוון אל מצפה. אין אנו יכולים לקבוע בדיוק עד היכן התקדם גורגיאס ואנשיו בכיוון מזרחה, לתוך הרי יהודה. בתור צבא מצוייד היטב עם פרשים רבים, הסובר שהוא רודף אחרי צבא נסוג, אפשר להניח, שעברו בדרכי ההרים, והגיעו עד לסביבת נוה אילן. כיון שלא מצאו זכר לצבאו על יהודה המכבי, חזרו ופנו למחנה שלהם, אולי על פני בית טול, שער הגיא ודיר איוב. כמובן, גם דרכים אחרות אפשריות - מכל מקום בסיורי הצטיירה לפני דרך זו כאפשרות סבירה.
(ראה מפה ב')
נזכיר שוב את דברי יהודה המכבי, אחרי שעלה בידו לכבוש את המחנה הסורי ליד אמאוס:
"ויאמר לעם, אל תחמדו את השלל, כי מלחמה נגדנו. וגורגיאס והחיל בהר קרוב לנו. ועתה עמדו בפני אויבינו, והלחמו אותם, ואחרי כן תקחו שלל קוממיות".
יהודה המכבי הבין, שהקרב העיקרי עודנו לפניו: אנשי גורגיאס יחזרו עוד מעט אל בסיסם, למחנה באמאוס, אחרי שלא מצאו את חיל המכבי בהרים. החיל הסלבקי המקצועי יכול היה על נקלה לנצח את חיל יהודה בקרב סדיר בעמק איילון. לכן היה על יהודה ליצור את הרושם, שמפלת המחנה הסורי היא גדולה מכפי שהיתה באמת, ושכוחו גדול מכוחו האמיתי. כדי ליצור רושם זה, העלה יהודה את המחנה הסורי העזוב באש, וסידר את אנשיו כאילו לקרב.
"עוד יהודה מדבר וירא חלק נשקף מן ההר. וירא כי ניגפו ושורפים את המחנה... וכאשר ראו את מחנה יהודה בעמק נכון לקרב ויברחו כולם אל ארץ פלשתים".מצביא שגרתי היה אולי מרשה לחייליו לבוז מיד את המחנה, אולם יהודה לא נהג כך.
כאשר ראו אנשי גורגיאס שבאו מן ההרים שבסיסם בוער, והיהודים ערוכים לקרב - העריכו את מפלת ניקנור, ואת כוחו של יהודה לגדולים מאשר היו באמת. הם נסוגו, בכדי לחזור לאחר זמן בחייל יותר מרובה, ובדרך שבה יוכלו לחדור אל ההרים מבלי שיפתיעום.
לשם השואה נצטט עתה קטעים מתיאור הקרב הזה בספר חשמונאים ב':
"וכראות פליפוס המפקד הסורי בירושלים כי מעט מעט בא האדם להצלחה, ויכתב אל תלמי המפקד על חילת סוריה ופיניקיה (חילת סוריה היא החלק הדרומי של סוריה, ואילו פיניקיה היא חוף הים אשר עריו העיקריות הן צור וצידון) לבוא לעזרתו בעניני המלך. והוא מיהר ויבחר את ניקנור בן פטרוקלוס מאוהביו הראשונים, וישלחהו, ויעמד תחתיו מעמים שונים לא פחות מעשרים אלף איש, להשמיד את כל זרע יהודה, ויצרף אליו את גורגיאס, איש צבא בעל נסיון קרבי. וניקנור אמר למלא למלך משבי היהודים את אלפים הכיכר אשר הוא חיב לרומאים. וימהר, וישלח לערים אשר על הים, ויקרא להם לבוא לקנות את העבדים היהודים... והוא לא העלה בדעתו את הפורענות אשר היתה עתידה לבוא עליו משדי. ובהיודע ליהודה על בוא ניקנור ובהגידו לאשר אתו על בוא החיל, ויברחו היראים והבלתי בטוחים בגמול האלהים איש לנפשו, ויעזבו את מקומם. ואחרים מכרו את כל אשר נשאר להם, ויתפללו אל ה' להציל את הנמכרים על ידי ניקנור הרשע עוד לפני המלחמה... ובחזקו את רוחם בדבריו, ובעשותו אותם נכונים למות בעד התורה וארץ האבות, חילק (יהודה) את הצבא לארבעה חלקים. ויעמד את אחיו בראש כל מחלקה, את שמעון ואת יוחנן ואת יונתן, ויתן לכל אחד אלף וחמש מאות איש. ועל אלעזר ציוה לקרוא בספר הקדוש, ובהשמיעו את הסיסמה "לה' התשועה", תקף את ניקנור בראש היחידה הראשונה. ואל שדי היה להם לעזר, ויכו מן האויבים יותר מתשעת אלפים, וגם פצועים ומושחתים היו ברוב חיל ניקנור, ואת כלם הניסו ואת הבאים לקנותם לקחו מהם את כספם, וירדפו אחריהם דרך רב, וישובו, כי השעה דחקתם. כי ערב שבת היה, ולא יכלו לרדף אחריהם עוד, וכאספם את הנשק, וכפשטם את השלל מעל האויבים, ויקבילו את השבת ויודו וישבחו לה' אשר הושיעם ביום ההוא, ויראם ראשית חסדו. ואחר השבת חילקו מן השלל לפצועים ולאלמנות וליתומים, ואת השאר חילקו ביניהם ובין בניהם, ואחרי עשותם הדבר הזה התפללו בציבור, ויתחננו אל אלהי הרחמים להתנחם על עבדיו עד הסוף", (חש"ב, ח', ח-כ"ה).אנו רואים איפוא, שהתאור בספר חשמונאים ב' אינו מציין שמות מקומות ופרטים טופוגראפיים, אבל ישנם כאן פרטים מסויימים החסרים בתאור אשר בספר חשמונאים א'. יחד עם זאת משבח הוא את יהודה המכבי ואת אנשי צבאו על בטחונם בה', ועל הקפדתם בשמירת השבת ובקיום המצוות; בכך הוא מדגיש, שראויים הם יהודה וגבוריו לשמש דוגמא לעם בתפוצות.
עתה הוצרך יהודה להתכונן להתקפה מחודשת של כוחות צבא יותר גדולים מסוריה; יכול היה להניח, שהפעם תהא ההתקפה מדרך בית גוברין, ושהמערכה תתנהל בקרבת בית צור.
כיבוש מחנה שלם של האויב נתן בידי יהודה ציוד למכביר ושלל רב. הוא השלים את המצור מרחוק על ירושלים גם מצד דרום, וניתק את כל הדרכים לבירה. כל העם המסוגלים לשאת נשק, מלבד המתיוונים בירושלים היו עתה לפקודתו. ההצלחה כנגד ניקנור וגורגיאס העלתה בהרבה את קרנו של יהודה, ואת תכונות מרבית העם להוסיף ולהילחם ולהקריב קרבנות נוספים.
קרב בית צור
צבא ליסיאס עלה באין מפריע במעלה בית גוברין או באחת הדרכים שלדרומה, כי כזכור עברה דרך זו בשטח ארץ האדומים, שהיו אז אויבי היהודים. העיר החשובה בראשית הדרך הזאת היתה אז מרישא, העיר הראשית של אדום המערבית, בקרבת בית גוברין כיום.
(ראה מפה ג')
הצבאות חנו זה מול זה ברמת ההר. בקרבת בית צור, והתכוננו למערכה. הפעם, בניגוד לקרבות הקודמים, היה זה צריך להיות קרב סדיר בשטח מישורי למדי, שלא היה בו מקום לאפתעות ע"י מארב וניצול פני השטח על ידי היהודים, כאשר ארע בקרבות הקודמים.
מתוך ספר חשמ"א מתקבל הרושם, שיהודה הנחיל מפלה לצבאו של ליסיאס, וכתוצאה מנצחון זה הצליח לכבוש את ירושלים ולטהר את המקדש.
"ומקץ שנה אסף (ליסיאס) לגדודים ששים אלף איש בחור וחמשת אלפים פרשים להלחם אותם. ויבואו ייהודה, ויחנו בבית צור, ויפגשם יהודה כעשרת אלפים איש... ויחגרו ויפלו ממחנה ליסיאס כחמשת אלפים איש ויפלו לפניהם. וכראות ליסיאס את המכה אשר היתה בצבאו... ויסע לאנטיוכיה וירב לאסוף חיל שכירים לעלות עוד פעם ליהודה. ויהודה אמר לאחיו הנה נגפו אויבינו נעלה לטהר את המקדש ולחנכו. ויקהל כל המחנה ויעלו הר ציון" (חש"א, ד, 37-28).אמנם, יש להניח, שהצבא הסורי מנה הרבה פחות מאשר 60,000 איש. אין אנו יודעים פרטים נוספים על קרב זה. זהו הקרב הראשון שבין יהודה לסורים שנערך בשטח פתוח, מבלי שיוכל יהודה לנצל את יתרונות שטח ההרים המוכר לו היטב על ידי מארב או התנפלות פתע. השעה היתה שעת חירום לסורים, כי חלק ניכר של הצבא בפיקודו של אנטיוכוס יצא באותה שעה למזרח הממלכה, וליסיאס לא רצה להסתכן באבדות ניכרות כנגד צבא יהודה, שהיו מוכנים למסור את נפשם על ארצם ומסורת אבותיהם.
מפה ה' - קרב בית צור
כתוצאה מן הקרב הזה יש להניח שיהודה ואנשיו הגיעו לידי הסכם עם ליסיאס, שבו ביטלו את עיקר גזרותיו של אנטיוכוס, והתירו לכל הרוצה בכך, לשמור את המצוות. אולם עדיין היו ירושלים והמקדש בידי המתיוונים.
בכ"ה בכסלו שנת 164, עלו יהודה ואנשיו לירושלים, כבשו את המקדש, וטיהרו אותו. לזכר חנוכת המקדש הנהיגו אז את חג החנוכה, חג האורות, וזהו החג היחידי שאינו נזכר במקרא שאנו חוגגים אותו עד היום.
עתה באו שנות שקט אחדות, אשר בהן היה השלטון למעשה בארץ יהודה בידי המכבים. אמנם, יחד עם זאת חנה עדיין חיל המצב הסורי יחד עם תומכיהם מבין היהודים המתיוונים במבצר החקרא שבירושלים.
מלחמתו של יהודה המכבי גרמה להתלקחות שנאת הגויים אל היהודים בשטחים שבהם היוו היהודים מיעוט: באדום, בעבר הירדן, ובגלעד, בגליל ובחוף הים, ובמקומות אחרים ויהודה נחלץ לעזרתם.
תחילה נלחם יהודה בשטחי נודדים; אפשר שאלה ניצלו את עת הצרה כדי להתנפל על הישוב החקלאי, ואפשר, שגם התנפלו על החסידים שברחו למדבר מפני הגזרות.
סכנה רבה נשקפה לישוב בעבר הירדן ובגלעד, ביחוד מן העמונים, שמרכזם ברבת עמון. בראש צבאם עמד מצביא ושמו טימותיאוס, והוא איים על הישוב בחלקי עבר הירדן הקרובים לירדן, וגם על הישוב בגלעד, בצפון עבר הירדן. יחד עם זאת, נשקפה סכנה למיעוט היהודי בגליל ובנרבתה, אזור שהשתרע ממזרח לתחום הערים דאר ומגדל-שרשון (קיסריה כיום). כן היתה קיימת סכנה למיעוט היהודי שבערי החוף יפה ויבנה. וכנראה, גם במקומות אחרים, אף כי בבית שאן לעומת זאת ובמקומות אחרים, נשמרו היחסים התקינים בין הרוב הנוכרי לבין המיעוט היהודי. מצב חמור זה, שבו היתה צפויה כליה לחלק ניכר של הישוב היהודי אשר מחוץ לתחומי ארץ יהודה הניע את יהודה המכבי לתגובה מהירה, המעידה על גדלותו כמנהיג וכמצביא. את עיקר הצבא היהודי היוו כאמור איכרים, שהתגייסו לשעת החרום, ואשר ציודם לא היה משובח ואמונם לא היה מרובה, אולם היו מלאי נכונות לחימה והקרבה. מצביא מחונן כיהודה, שהביאם מנצחון לנצחון, ידע להפיח בהם את רוח הלחימה וההקרבה, לצאת למרחק רב מארץ יהודה, כדי לעזור לאחיהם.
את המסע הצבאי הגדול הראשון מחוץ לארץ יהודה עורך יהודה לשטח עבר הירדן הקרוב לארץ יהודה. - הוא עורך מלחמות רבות עם בני עמון, שאודותיהן יודעים אנו רק זאת, שכבש את יעזר ואת בנותיה, כארבעה ק"מ מדרום לא-סלט כיום, לערך ברוחב הגיאוגראפי של רבת עמון.
מכאן חוזר הצבא לארץ יהודה, והוא מתחלק לשלוש יחידות. 3,000 איש בפיקודו של שמעון אחי יהודה יוצאים לגליל, 8,000 איש בפיקודו של יהודה יוצאים לגלעד, וחלק שלישי של הצבא, בפיקודם של יוסף ועזריה נשאר בארץ.
רבים מתושבי הגלעד היהודים ברחו למבצר דתימה, כיום אולי תל חמד, קרוב לארבעים וחמישה ק"מ ממזרח לכנרת, במקום בו מתחברים שני יובלים של נהר הירמוך. רואים אנו איפוא, שהיה ישוב יהודי ניכר גם בחלקים מרוחקים למדי של עבר הירדן. נצורי דתימה פנו ליהודה באזעקה:
"נאספו עלינו הגויים מסביבנו להכחידנו. והם מתכוננים לבוא ולכבוש את המבצר אשר נמלטנו שמה, וטימותיאוס מוליך את מחניהם, ועתה בואו להצילנו מידם... כל אחינו הנמצאים בארץ טוב הומתו".ארץ טוב נמצאת כשבעים ק"מ ממזרח לירדן ברוחב של עפולה.
שמעון יצא לגליל:
"ויתגר מלחמות עם הגויים ויחתו הגויים לפניו וירדפם עד שערי עכו... ויקח את אשר מן הגליל ובארובות. ויולך אל יהודה בשמחה רבה".הישוב היהודי בגליל היה עדיין מיעוט בקרב הגויים, ומסיבה זאת לא השאיר שמעון את היהודים בגליל, אלא הוצרך לפנותם לתוך ארץ יהודה.
מסע יהודה המכבי לעבר הירדן
"ויהודה המכבי ויהונתן אחיו עברו את הירדן וילכו דרך שלושת ימים במדבר. ויפגשו את הנבטים ויפגשום בשלום ויספרו להם את כל הקורות לאחיהם בגלעד, וכי רבים מהם סגורים אל בצרה, ובצר באלים, כספון מקדה וקרנים כל הערים האלה בצורות וגדולות".מענינת העובדה, שהנבטים, שהיו אחר כך מתנגדיהם העיקריים של החשמונאים מימי ינאי ואילך, הם בידידות עם היהודים בתקופה זאת.
לדברי הנבטים, התכוונו הגויים להכחיד את היהודים למחרת. יש להניח, שאנשי יהודה כבר עייפו מן המסע הממושך והמהיר. אולם אין יהודה חס על אנשיו, ובהמשיכו במסעו ללא ליאות הוא מצליח לכבוש את מבצר בצרה, כיום בצרה אסקישאם בקצה הדרומי-המערבי של הר הדרוזים. העזה רבה היתה במסעו של יהודה למקום כה מרוחק! והוא הצליח בכך, דומני, בעיקר על ידי גורם האפתעה, שכן צבאו התקדם במהירות מפתיעה, בצרה נמצאת במרחק 81 ק"מ בקו האויר ממזרח לירדן! אנשי בצרה הם שהיו, כנראה, אחראים לטבח היהודים בארץ טוב, ויהודה נקם בהם נקמה רבה. גם עתה לא נתן יהודה נופש לצבאו. במסע לילה הפתיע בבוקר את מבצר דתימה - מהלך של 50 ק"מ בערך! זהו הישג הגון גם לחיל רגלים בימינו, כפי שרבים מאתנו יודעים מתוך נסיון עצמי. יש לציין, שהשטח בין בצרה לדתימה, הוא שטח מישורי, דבר שאיפשר את התנועה המהירה של הצבא, ויש להניח, שיהודי האזור שימשו מורי דרך ליהודה. הופעתו של צבא יהודה היוותה אפתעה גמורה לצבאו של טימותיאוס העמוני שצר על המצודה:
"ויהי בבוקר וישאו את עיניהם והנה עם רב, אשר לא היה לו מספר נושאים סולמות ומכונות ללכד את המבצר וילחמו אותם... ויאמר לאנשי החיל: הלחמו היום בעד אחינו. ויצא בשלושה ראשים מאחריהם ויתקעו בחצוצרות ויצעקו בתפילה. וידע מחנה טימותיאוס כי הוא המכבי, וינוסו מפניו ויכם מכה רבה".מסתבר, שבסיסו של יהודה בהמשך מסעיו בגלעד הוא כאן, במבצר החזק של דתימה. ולכאן הוא מרכז את היהודים שפינה מן המקומות השונים וכבש בגלעד. מכאן הוא פונה לעלמה, במרחק 12 ק"מ צפונית-מערבית לעין-גב. מכאן פנה לכספון, היום כספין, חמישה ק"מ מצפון לעלמה. המקום הבא שנכבש היה מקד, דרומית-מזרחית לכספון, ומקומות אחרים.
תוך כדי פעולות אלה עבר, כנראה, זמן די ניכר, כי טימותיאוס הצליח עתה לאסוף צבא חדש אחרי מפלתו, וגם גייס לעזרתו חיל ערבי, ודומני, שטימותיאוס התכוון עתה להתקיף את דתימה.
תאור הקרב נשמר במקורותינו. טימותיאוס חנה לפני רפון מעבר לנחל. רפון, כיום א-רפה, ליד נהר אל-אהריר, כחמישה ק"מ מצפון למבצר דתימה, בסיסו של יהודה.
"וישלח יהודה לרגל את המחנה ויגידו לו לאמר נאספו אליהם כל הגויים מסביבותיהם חיל רב מאד. וערביים שכר לעזר להם, חונים בעבר הנחל, נכונים לבוא עליך למלחמה, וילך יהודה לקראתם. ויאמר טימותיוס לשרי חילו בקרב יהודה ומחנהו אל נחל המים: אם יבוא אלינו בראשונה לא נוכל לעמוד נגדו, כי יכול יוכל לנו. ואם יירא ויחנה בעבר הנחל מעבר אליו ונוכל לו". וכאשר קרב יהודה אל נחל המים העמיד את שוטרי העם על הנחל ויצו להם לאמר: אל תתנו לכל איש לחנות, כי אם יבואו כלם למלחמה" ויעבר אליהם בראשונה וכל העם אחריו וינגפו לפניהם הגויים, וישליכו את נשקם וינוסו להיכל בקרנים. וילכדו את העיר ואת ההיכל שרפו באש".כיון שצבא טימותיאוס הוכה עתה בשנית, יכול היה יהודה לגשת להשלמת מבצעו הנועז, שלא יכול היה להגשימו כל עוד צבא העמונים בפיקודו של טימותיאוס יכול היה לחסום לו את המעבר. בניגוד לראשית המסע, כאשר רוב צבא יהודה היה מורכב, כנראה, מלוחמים בלבד, נתוספו עתה המוני האזרחים שיהודה פינה אותם ממקומות הסכנה וריכזם בדתימה
"ויאסף יהודה את כל ישראל אשר בגלעד מקטן עד גדול ואת נשיהם וטפם ואת רכושם מחנה גדול מאד ללכת אל ארץ יהודה".בדרך הוצרכו לכבש את העיר עפרון, שחסמה להם את המעבר. מקומה של עפרון היא 14 ק"מ בקו אוירי ממזרח לירדן.
"ויעברו את הירדן אל העמק הגדול לפני בית שאן, ויהי יהודה נאסף כל הנחשלים ומעודד את העם בכל הדרך עד בואו אל ארץ יהודה. ויעלו להר ציון בשמחה".מבעד לתאור הקצר שנשמר על מסע זה לאזור מרוחק מארץ יהודה יכולים אנו לראות את דמותו המזהירה של יהודה המכבי, שהודות לכשרונו כמצביא וכמנהיג עלה בידו להשלים מבצע קשה זה: להילחם במרחק רב מבסיסו עם חיל בלתי מקצועי, בתוך אזור אויב; לכבוש מקומות ישוב ומבצרים ולנצח את צבא העמונים בקרבות מספר, ולהעביר לבסוף בשלום את המון משפחות המפונים לארץ יהודה.
בזמן העדרם של יהודה ואחיו נחלו שרי הצבא יוסף ועזריה מפלה ביבנה. סיבת המפלה נעוצה, כנראה, בעובדה, שכאן עמדו מול היהודים חילות צבא מנוסים בקרב במישור. לכך עדיין לא הספיקו אונם וציודם של החשמונאים בדור ההוא.
בשוב יהודה ארצה החריב את סביבותיה של העיר חברון, עיר האבות. כאמור, היה מקומה של חברון לא רחוק מבית צור, עיר הגבול הדרומית של ארץ יהודה. מכאן פנה יהודה לשפלה, כנראה בדרך בית-גוברין שבה עלה בזמנו ליסיאס להילחם ביהודה. נראים הדברים, שבעברו ליד מראשה, סבל צבאו של יהודה אבדות ניכרות, כיון שהיתה לו מלחמה במישור כנגד צבא מאומן. מכאן פנה צפונית-מערבית והחריב את סביבות אשדוד, וחזר לארץ יהודה.
בעת ההוא מת אנטיוכוס אפיפנס, אחרי שניסה לשדוד מקדש בפרס. במקומו עלה לשלטון בנו הילד אנטיוכוס אבפטור. יהודה השתמש בהזדמנות חוסר היציבות בסוריה עם מותו של אנטיוכוס, וניסה בשנת 162-165 לפני סה"נ לכבוש את מצודת החקרה שבירושלים, שהיתה מרכז השלטון הסורי בארץ, ובה חנה חיל המשמר הסורי, וכן היו פה רבים מן היהודים המתיוונים, אויבי יהודה.
קרב בית זכריה
ואכן שלחו עתה הסורים כוח צבאי חזק מכל הצבאות ששלחו קודם לכן כנגד המכבי, כדי לשחרר את החקרא ולהחזיר את ארץ יהודה למרות סוריה. ליסיס, עוצר הממלכה, יצא בלוויית המלך הינוקא בראש צבא גדול לארץ יהודה. זה היה חיל רגלים ופרשים, ואתם היו גם פילי מלחמה - דבר המעיד על החשיבות הרבה שייחסו הסורים למסע זה. הצבא הגדול לא הסתכן באחד המעברות לארץ יהודה שיהודה שלט בהם, כי אם עבר מן הדרום, ארץ אדום.
"וילכו דרך ארץ אדום ויחנו על בית צור וילחמו ימים רבים ויעשו מכונות מצור, ויצאו וישרפו אותן באש, וילחמו בגבורה".יהודה המכבי הוצרך להפסיק את מצור החקרא, ויצא לעזרת בית צור. על ידי כך חשף את עצמו לקרב גלוי ברמת ההר, שבו היו סיכוייו לנצח קלושים ביותר מלכתחילה; אף שצבא החשמונאים רכש לו כבר נסיון קרבי במלחמות הרבות שלחם, לא יכלו לעמוד כנגד עיקר הצבא הסורי, של אלפים רבים של חיילי רגלים מנוסים, שנערכו לקרב כנראה בשיטת הפלנגה, והם מלווים פרשים רבים ופילים. הקרב נערך ליד בית זכריה, כיום ח'רבת בית זכריה, ברמת הרי יהודה, בסביבת כפר עציון, במרחק 8,5 ק"מ מדרום לבית צור.
וזה תאור הקרב:
ויסע יהודה מן החקרא ויחן בבית זכריה מול מחנה המלך. וישכם המלך בבוקר ויסע את המחנה בחמתו בדרך לבית זכריה, ויערכו הצבאות למלחמה, ויתקעו בחצוצרות, ואת הפילים הראו דם ענב ותות כדי שיהיו להוטים לקרב. ויחלקו את החיות לגדודים ויעמידו לכל פיל אלף איש לובשי שריון קשקשים וקובעי נחושת על ראשם, וחמש מאות פרשים נבחרים הוצבו לכל חיה. ומגדלי עץ עליהם חזקים ומכוסים על כל חיה. ושאר הפרשים העמידו מזה ומזה משני עברי המחנה. וכזרוח השמש על מגיני הזהב הנחושת הזריחו ההרים מהם ולהטו כלפידי אש. ויפשטו חלק ממחנה המלך על ההרים הגבוהים וקצתם בשפל וילכו לבטח ובמשטר.הצבא הסורי התקדם כנראה, על פני בית שער. מכאן הדרך עוברת בקרבת בית אומאר לבלוטת א-ג'רזה. הקרב נערך בקרבת בית זכריה. מות הגבורה של אלעזר לא יכול היה לשנות את תוצאות הקרב. ויהודה הוצרך להתבצר בהר הבית שבירושלים, שחיזק את חומותיו לאחרונה, בית צור נכנעה לפני צבא המלך, והושיבו בה חיל משמר סורי.
ויקרב יהודה למלחמה ויפלו ממחנה המלך שש מאות איש.
וירא אלעזר (אחי יהודה המכבי) את אחת החיות משורינת בשריון המלך, והיא היתה גבוהה מכל החיות ונראה כי עליה המלך, ויתן את נפשו להושיע את עמו ולעשית לו שם עולם, וירץ אליו בגבורה אל תוך הגדוד ויהרוג על ימין ועל שמאל... ויבוא אל מתחת לפיל ויתקע לו (את חרבו בבטנו) וימיתהו ויפל ארצה עליו וימת שם. ויראו את גבורת המלכות ועברת הצבאות ויטו מעליהם.
הסורים צרו עתה על הר הבית.
"ויחן על המקדש ימים רבים, ויעמד שם דיק ומכונית מצור וקלעי אש וקלעי-אבנים ועקרבים לירות חצים, וקלעים. ויעשו (אנשי יהודה) גם הם מכונות נגד מכונותיהם וילחמו ימים רבים. ואוכל לא היה באוצרות בהיות השנה השביעית, והנמלטים ליהודים מן הגויים אכלו את שארית האוצר. וישארו במקדש מתי מספר כי חזק עליהם הרעב ויפרדו איש למקומו".כאן בא המצב הפנימי בסוריה לעזרת הנצורים: לפתע קמה סכנה לעצם שלטונם של ליסיאס ואנטיוכיס, והם הוכרחו לחזר לסוריה. הם אישרו לכן את חופש הדת, והשאירו את השלטון למעשה בארץ בידי יהודה המכבי. אמנם, בניגוד למוסכם, הרסו את ביצורי הר הבית.
כעבור שנה, בשנת 162, עולה לשלטון בסוריה המלך דמטריוס. אנטיוכוס וליסיאס נרצחים בפקודתו. עתה חל גם שינוי בהנהגת הארץ: הסורים ממנים את יקים לכהן גדול, והוא נתמך בידי רבים מן החסידים. אולם הוא מוציא להורג ששים איש מן החסידים, ועל ידי כך הוא מאבד את חנו בעיני רבים מתומכיו. לתמיכתו שלחו הסורים מצביא בעל נסיון, בקחידס, ואתו צבא. יקים ניסה לתפוס את יהודה במרמה, אולם יהודה לא נתן להפיל עצמו בפח.
מפלת ניקנור
בהתנגשות שנערכה בין יהודה לניקנור ליד כפר שלמה (מצפון לירושלים) הנחיל יהודה לניקנור מפלה, והוא נסוג לירושלים.
ניקנור העלה על עצמו במו ידיו את זעם העם:
"וישבע באפו לאמר אם לא ימסר יהודה ומחנהו עתה בידי, והיה כאשר אשוב בשלום ושרפתי את הבית הזה".האיום למקדש חזר ואיחד את מרבית העם לתמוך ביהודה המכבי. ניקנור הוכרח, כנראה, לסגת מירושלים,
"וילך ניקנור מירושלים ויחן בבית חורון ויבוא לקראתו חיל סוריה. ויהודה חנה בחדשה ועמו כשלושת אלפי איש ויתפלל יהודה ויאמר: כאשר חרפו אשר באו מעם מלך אשור יצא מלאכך ויך בהם מאה ושמונים וחמשה אלף. כן תגוף את המחנה הזה לפנינו היום, וידעו הנשארים כי רעה דבר על המקדש, ושפט אותו כרשעתו. ויאסרו המחנות במלחמה בשלושה עשר לחודש אדר וינגף המחנה ניקנור ויפל הוא ראשון במלחמה. וכראות מחנהו כי נפל ניקנור וישליכו את נשקם וינוס.. וירדפו אותם דרך יום אחד מחדשה עד לבוא-גזר וירעו אחריהם בחצוצרות התרועה. ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויסבו אותם ויפנו אלה נכח אלה ויפלו כלם בחרב".השנאה לניקנור בגלל דברי הנאצה שלו למקדש, גרמה, שההתקפה תהיה מכוונת בעיקר נגדו, וכאשר נפל -- נסוג הצבא הסורי בבהלה במורד בית-חורון, ועובדי האדמה היהודים תושבי הכפרים רדפו אחרי הצבא הסורי הנסוג.
עוד במשך מאות רבות בשנים חגגו אבותינו את יום מפלת ניקנור בי"ג באדר. אולם בימי הביניים נדחה יום זכרון זה מפני יום תענית אסתר.
כך חזר השלטון לידי יהודה המכבי. אולם הוא סבר, שאם ברצונו לבצר את חרותה של ארץ יהודה ואת שלטונו הוא, עליו לכרות בברית עם הרומאים כנגד הסורים. הרומאים הם הם שאילצו בזמנו את אנטיוכוס אפיפנס לסגת ממצרים בפקודת צירם בלבד, שהופיע אז בלי צבא. צירים רומאים נמצאו באזור, והם התערבו מדי פעם בעניני האזור, ונכונים היו לסייע לכוחות היכולים להחליש את כוחה של סוריה. לכן שיגר יהודה המכבי שליחים אל הסינט הרומאי, כדי לכרות ברית עם הרומאים.
הקרב האחרון
"וילכו דרך הגליל ויחנו על מסלות אשר בארבל, וילכדוה, ויהרגו נפשות אדם רבות",היינו, בקרבת ארבאל (חירבית ארביד בקרבת ים כנרת). מכאן עבר צבא בקחידס דרך העמק וארץ שורון; בא' בניסן שנת 160 לפני ה"ס חונים בקחידס ויקים לפני ירושלים; צבא יהודה נערך כנגדם ברמת ההר שמצפון לירושלים, מצפון לאזור שבו הנחיל יהודה מפלה לניקנור. עם יהודה המכבי היה עתה כבר גרעין של צבא מקצועי, שנתחשל בקרבות שנמשכו עתה כבר כשבע שנים. ראינו, שצבא יהודה יודע כבר להשתמש בבמכונות מצור, ולהתגונן כנגדן. ואם כי אין להניח, שכבר עלה בידו להקים גם צבא הנלחם בשיטת הפלנגה, היה בכל זאת מאומן למדי כדי להילחם כנגד צבא סורי מקצועי בקרב סדיר בשטח פתוח.
הצבא הסורי חנה בבירה, כיום אל-בירה במרחק 16 ק"מ מצפון לירושלים. יהודה המכבי וצבאו חנו בבאר זית, כשבעה ק"מ צפונית-מערבית לבירה. חבל, שדוקא בתאור פרטי הקרב הזה, ישנם פרטים אחדים שאינם ברורים די-צרכם. וזה תאור הקרב האחרון של יהודה המכבי בספר המכבים א':
"ויסעו וילכו לבירה כעשרים אלף רגלי וכאלפים פרשים ויהודה שלושת אלפים איש חיל אתו. ויראו את המון הצבא כי רב הוא וייראו מאד ויברחו רבים מן המחנה ולא נשארו מהם כי אם שמונה מאות איש... ויאמר (יהודה) לנשארים: נקומה ונלכה אל אויבינו, אולי נוכל להילחם אותם. וישיבוהו לאמר, לא נוכל אבל אם נציל את נפשותינו כעת, נשוב עם אחינו ונלחמנו בהם, ואנחנו מעטים. ויאמר יהודה חלילה לי מעשות את הדבר הזה לנוס מהם, ואם קרב יומנו, ומתנו הגבורה בעד אחינו, ולא נעזב אחרינו עון לכבודנו". ויסע החיל (הסורי) מן המחנה, ויעמדו לקראתם, ויחלקו הפרשים לשני ראשים, והקלעים והקשתים הלכו לפני החיל, וראשוני המלחמה, כל הגיבורים. ובקחידס היה בקרן הינימת, ויקרב הגדוד (הפלנגה) משני הראשים ויתקעו בחצוצרות, ויריעו, ואשר עם יהודה תקעו גם הם בחצוצרות. ותרעש הארץ מקול מחנותיהם, ותהי המלחמה ארוכה מן הבוקר עד הערב. וירא יהודה כי בקחידס ועיקר מחנהו הם מימין, ויתחברו אליו כל אמיצי הלב ותנגף הקרן הימנית על ידם, וירדף (יהודה) אחריהם עד אשרות ההרים. ואנשי הקרן השמאלית ראו, כי ניגפה הקרן הימנית, וישובו (ז"א התקיפו) בעקבות יהודה ואשר אתו מאחוריהם, ותכבד המלחמה, ויפלו חללים רבים מאלה ומאלה.במלים אלה מתאר ספר החשמונאים א' את מות הגבורה של יהודה המכבי. יהודה אמנם נפל בקרב, אבל מות הגבורה לא היה לשוא. הצבא אשר אותו אימן המשיך להלחם כנגד המתיוונים ובני בריתם, ולא עברו שנים רבות עד שהשלטון בארץ יהודה נכון בידי יהונתן אחי יהודה המכבי, הפותח את התקופה המפוארת של שלטון בית חשמונאי בארצנו.
ויהודה נפל, והנשארים נסו. וישא יונתן ושמעון את יהודה אחיהם ויקברוהו בקרב אבותיו במודיעין ויספידו לו ויבכו אותו כל ישראל בכי גדול ויתאבלו ימים רבים ויאמרו: "איך נפל גבור, מושיע ישראל". "ויתר דברי יהודה, והמלחמות והגבורות אשר עשה וגדולתו לא נכתבו, כי רבים היו מאד".
