עיון בשני סיפורים מיניאטוריים מספרות חז"ל - נדרים נ"א / דבורה אביקם
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עיון בשני סיפורים מיניאטוריים מספרות חז"ל - נדרים נ"א

מחבר: דבורה אביקם

מתפרסם לראשונה באתר דעת * אפריל 1002

מילות מפתח: אהבה; אליהו הנביא; דמעה; יום הכיפורים; משפחה; שכר ועונש; תלמוד תורה; דו-שיח; השלמת פערים; הרחבת זמן; כיווץ זמן;

עיון בשני סיפורים מיניאטוריים מספרות חז"ל - נדרים נ"א

 

ר' רחומי
 
ר' רחומי היה מצוי לפני רב במחוזא.
היה רגיל שהיה בא לביתו בכל ערב יום הכיפורים.
יום אחד משכו תלמודו,
היתה מצפה אשתו:
עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא!
לא בא.
חלשה דעתה.
ירדה דמעה מעיניה.
היה יושב על הגג.
נשבר הגג מתחתיו –
ומת.
(בבלי, כתובות סב ע"ב)
 
 
 
אשתו של רבי עקיבא
ר' עקיבא נתקדשה לו בתו של בן כלבא שבוע. שמע בן כלבא שבוע, הדירה הנאה מכל נכסיו, הלכה ונישאה לו. בחורף היו ישנים בבית התבן. הוא היה מלקט את התבן משערותיה. אמר לה: אילו היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב. בא אליהו, נדמה להם כאדם, וקרא על הפתח. אמר להם: תנו לי מעט תבן, כי אשתי ילדה, ואין לי במה להשכיבה. אמר לה ר' עקיבא לאשתו: ראי אדם שאפילו תבן אין לו לו. אמרה לו: לך והיה בבית-המדרש.
הלך, והיה שתים-עשרה שנים לפני ר' אליעזר ור' יהושע. כאשר שלמו לו שתים-עשרה שנים בא לביתו, שמע מאחורי ביתו שאמר לה אחד רשע לאשתו: טוב עשה לך אביך, אחת, שאינו דומה לך, ועוד, הוא עזב אותך באלמנות חיה, כל אותן השנים. אמרה לו: אילו היה שומע לי, שיהיה [שם] שתים-עשרה שנים אחרות.
אמר: הואיל והיא נותנת לי רשות, אחזור לאחורי, ושוב הלך.
היה [בבית-המדרש] שתים-עשרה שנים אחרות. בא בעשרים וארבעה אלף זוגות תלמידים.
יצא כל העולם לקראתו, ואף היא קמה לצאת לקראתו. אמר לה אותו רשע: ואת לאן? אמרה לו: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב 10).
באה להיראות לפניו, דחו אותה התלמידים, אמר להם: הניחו לה, שלי ושלכם - שלה הוא. שמע בן כלבא שבוע, בא ונשאל על נדרו, והותר לו.
(בבלי, נדרים נ ע"א)
 
 
 
מאפייני הסיפור המיניאטורי בספרות חז"ל
ז'נר זה דומה לרישום, ליצירה מינימליסטית, לציור תמונה באמצעות כמה משיחות מכחול המביעות את עיקרי הדברים, ועל הקורא להפעיל את דמיונו, הרגש שלו, התבונה והידע כדי לממש ולהבין את הקווים המובלעים. זה בעצם יצירה משותפת של היוצר והקורא, כאשר לעתים הקורא "משקיע" לא פחות מהיוצר. דומה הדבר לתמצית, שיש להחזירה בתהליך הקריאה לממדים הנכונים. ריכוז התמצית שונה מסיפור למשנהו. בחירת המילים ומקומן בסיפור חשובים ביותר.
להלן המאפיינים הבולטים בסיפורים אלה:
א. השלמת פערים
הסיפור "מקמץ" בפרטים רבים ומוסר רק את האינפורמציה ההכרחית. לעתים נשאר הקורא כשהוא צמא לאינפורמציה נוספת. עובדה זו מביאה אותו להשלים את הפערים על פי דרכו (השכלתו, מטענו הרוחני והחברה שבה צמח).
ב. כיווץ מופלג של הזמן        
בגלל הטכניקה של בחירה מדוקדקת של פרטים, נאלץ היוצר לכווץ זמן בצורה קיצונית - מה שמאפשר לו להבליט את המאורעות המסופרים על קשריהם ההדדיים, ולהסב תשומת-הלב למשמעות, למסר.
ג. יש חשיבות לעלילה ולדו-שיח או המונולוג, המוסיפים לנופך הדרמטי של הסיפור.
ד. ברבים מן הסיפורים המיניאטוריים נמצא יסוד על-טבעי, המשתלב בריאליה הסיפורית. התערבות יסודות על-טבעיים בסיפור היא טבעית הן למספר והן לשומעיו בני זמנו, ולעתים אפילו בדורנו ה"מפוכח". כל זאת - הודות לכוח עיצובה הספרותי והמשמעות המחלחלת מתוכה לתוך מציאות הסיפור ומציאות חיינו.
ה. מסר         
כל סיפור עוסק במקרה ספציפי, פרטי - אך הוא טומן בחובו מסר כללי, המשמש מופת לקהל המאזינים או לקורא. המסר הוא תמיד מוסרי וצומח מתוך מרקם חיים רווי ערכים. ו. שלמות הסיפור          
כל סיפור מיניאטורי הוא יחידה שלמה בפני עצמה, המהווה שלמות, סגירת מעגל באמצעים ספרותיים שונים (כגון: מילים חוזרות, מוטיב זהה וכו').
ז. מידה כנגד מידה    
בסיפורים רבים מופיע יסוד של "מידה כנגד מידה", שאף הוא - גורמים נוספים - מחזק את המסר שאליו כיוון המספר.
 
הסיפור "ר' רחומי" (או "ערב יום-הכיפורים")
המילים הפותחות את הסיפור מציגות את שם הגיבור ומקום לימודו. "ר' רחומי היה מצוי לפני רב במחוזא". "רחומי" בארמית פירושו "אוהב". השם יוצר ציפיות הקשורות לתחום האהבה והרגש. נמסר לנו שהוא למד אצל רב במחוזא. בתקופה שבה חובר הסיפור היה ברור לכל אחד שמדובר במורה ובבית-המדרש הטובים ביותר. לפנינו, אם כן, אדם הרוצה למלא את ייעודו כבן-תורה בצורה המושלמת; אך מיד, במשפט השני, מופיע הערך המתחרה - ערך הבית, המשפחה, העומד בקונפליקט עם הערך הראשון. "היה רגיל שהיה בא לביתו בכל ערב יום-הכיפורים". בעולמו של המספר ערך המשפחה הוא ערך חשוב לא פחות מערך לימוד התורה. כבר במשפט הראשון מופיעים שני האלמנטים: אהבה (השם רחומי) ולימוד התורה (רב מחוזא). נוצר רושם של איזון בין שני הערכים, והוא מתגבר על-ידי התבנית הלשונית "היה מצוי", "היה רגיל". כך נוקטת האקספוזיציה זמני פועל מתמשכים לשון שגרה.
עלינו להשלים פערים רבים, כגון: לא נמסר כמה זמן שהה בביתו; האם בא רק בערב יום הכיפורים או אולי כמה פעמים נוספות למשך השנה? מה חשבה אשתו על אופן חיים זה? האם עודדה אותו או היתה ממורמרת? וכו'. אך דבר אחד ברור: הביקור בערב היה מיוחל מאוד, חשוב ומרכזי בחיי האשה.
נשאלת השאלה: מדוע נבחר דווקא ערב יום הכיפורים במוקד הסיפור? ביום זה מתכנסת המשפחה כולה לסעודה מפסקת ומתכוננת בהתרגשות ליום הקדוש, יום-הדין. זה חג משפחתי, המזכיר מעט את ליל ה"סדר". לא פלא שאוהב לא משאיר את אשתו לבדה ביום אשר כזה - מה עוד שהיא מייחלת לו בהיותה רגילה לבואו.
מהפתיחה, המתארת את השגרה, עובר הסיפור לאירוע חד-פעמי הפותחת במילים "יום אחד", ובכך שובר את השגרה. אנו מבינים ש"יום אחד" מתייחס לאותו יום - ערב יום הכיפורים; אך הביטוי משקף את עמדתו או התייחסותו של ר' רחומי לאותו יום: עבורו זה היה "סתם עוד יום רגיל". הוא נסחף בלימודו ושכח שזהו יום מיוחד במינו - יום החזרה לביתו. "משכו תלמודו" - התלמוד פעיל, ואילו ר' רחומי סביל. התלמוד, המפתה את ר' רחומי, מזכיר אולי את פיתוין של הסירנות באיליאדה, כאשר מנעו מאודיסאוס לשוב לביתו... במקור הארמי מתחזק הקונפליקט בין התלמוד והאשה. על התלמוד כתוב "משכתיה" - ואילו על האשה נאמר "מסכיא". המצלול דומה ומדגיש את הקשר בין שני הפעלים.
מול האידיאל רב-העוצמה - התלמוד, מציג המספר את דמות האשה בהצגה ישירה. ניתן מונולוג ישיר שלה, ולמרות הצמצום הרב בסיפור יש חזרה על מילותיה. אנו חודרים לנפש האשה, מצפים עמה, מזדהים עם כאבה. בניגוד לטכניקת הכיווץ שננקטה בפתיחה, לפנינו עתה "הרחבה" על-ידי חזרה ו"קירוב" התמונה: "עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא". הקצב מועט. הציפייה מסתיימת בוודאות גמורה: "לא בא". הביטוי "חלשה דעתה" הוא ביטוי רב-משמעות בסיפורים רבים. הוא מתאר מצב של דיכאון חמור, הנובע מפגיעה חמורה באדם והיכול אף לגרום למותו. בכמה מקרים, שבהם מתרומם הסיפור למצב מטפיזי, יכול המצב לגרום לתופעות לא שגרתיות, כמו ירידת הגשמים או אפילו מותו של האדם הפוגע.
בשלב זה של הסיפור אנו מבינים כי יום הכיפורים כבר בפתח (האשה מבינה שהוא לא בא); אך לא מבחינת לוח הזמנים הפורמלי נכנס יום הכיפורים לסיפור, אלא במלוא משמעותו: זהו יום- הדין שבו נגזר גורלו של אדם. בכוחו של יום זה לכפר על עבירות שבין אדם למקום, אולם לא על עבירות שבין אדם לחברו. רחומי הלומד תורה פגע קשות באשתו דווקא עם כניסת יום הכיפורים, ואין כבר זמן לפיוס.
"היה יושב על הגג". הישיבה על הגג מסמלת ריחוק, התנתקות מחיי היומיום, מחבריו ללימודים, אולי תחושה של התנשאות; עיסוק בספירות עליונות, כאשר התורה והלימוד נתפסים בעיניו כתכלית בפני עצמה. עונשו היה שהגג קרס. לא נאמר שהוא נפל מהגג, ולא בכדי נבחר עונש זה. וחולשת הבית גרמה למותו. ר' רחומי זלזל בערך הבית ובערך המשפחה על-ידי השקעת כל מרצו ואונו בלימוד. הוא זלזל בערך הבית, ועל-כן נענש בהרס בית. זו מידה כנגד מידה. יסוד ה"מידה כנגד מידה" מתחזק גם בקשר בין "נפילת" הדמעה מעין האשה ונפילתו של ר' רחומי מהגג. קשר זה בולט יותר בנוסח הארמי, כאשר הצלילים של שתי המילים דומים מאוד: "איחית דמעתה מעינה" לעומת "אפחית אגרה מתותחה"...
דרך סיפור פרטי זה עולה השקפת עולם ברורה. שני ערכים חשובים ביהדות: ערך הבית וערך לימוד התורה. יש לדעת לשלב בין השניים, ואין להעדיף ערך אחד על פני חברו. סיפורנו יהיה מובן יותר בהקשר המשנה (כתובות סא ב): "התלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות [האשה] - שלושים יום". על זה אומר רב אדא בר אהבה בשם רב (בגמרא שם, סב ב): זו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: התלמידים יוצאים ללמוד תורה ב' וג' שנים שלא ברשות". על כך מעיר רבא: "סומכין הרבנן על מאמרו של ר' אדא בר אהבה ועושים מעשה - שהוא בנפשם". כלומר: סיפורנו מופיע בתלמוד כ"מעשה" שיש בו אזהרה: העדפה שיש בה סכנת נפשות.
 
לסיכום: ראינו אם כך כי הרבה ממאפייני הסיפור המיניאטורי באים לידי ביטוי בסיפור קטנטן זה. הקורא נאלץ להשלים פערים רבים במהלך הסיפור. לשם כך הוא יכול להיעזר בידע שלו על התקופה שבה הסיפור חובר. ראינו את יסוד ה"מידה כנגד מידה" הפועל כאן, התייחסנו גם לכיווצי זמן ניכרים. גם המונולוג הפנימי של האשה מגביר את המתח והדרמטיות ביצירה. ולבסוף, לסיפור מסר כללי "ברור", המובלע בעקיפין ולא נאמר במפורש.
 
הסיפור "אשתו של ר' עקיבא"
יש להניח שהמספר שלנו הכיר את הסיפורים שהילכו בעם בעניין "תחילתו של ר' עקיבא", ולכן אינו מוסר אינפורמציה מוקדמת על בת כלבא שבוע העשיר ועל ר' עקיבא העני ועם-הארץ. הוא פותח את סיפורו באירוסיה של רחל לר' עקיבא - מעשה מדהים ואמיץ, המעיד על אהבתה של האשה לאדם שבו קשרה את חייה. כפי שנראה בהמשך, אהבה זו היא עיקר ה"בשורה" שהסיפור מביא עמו - בשורת האהבה הגדולה שבין איש ואשה, בבחינת "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה - בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח 7). פסוק זה נלקח משיר השירים - ספר שר' עקיבא קשר לו כתר של "קודש-קודשים". כאשר כלבא שבוע מגרש את בתו מהבית - אין היא נרתעת; להפך, היא משלימה את צעדה הראשון ונישאת לר' עקיבא. ראשית אפיונה של רחל ניתן לנו כבר בפתיחת הסיפור. המשך אפיונה וראשית אפיונו של ר' עקיבא ניתנים בתמונה זעירה, המצוירת בכשרון רב. אנו רואים את זוג האוהבים ישנים בחורף בבית תבן, באין להם מחסה אחר. אנו רואים את הבעל האוהב, העדין, מלקט את התבן משערותיה ואומר לה תוך כדי תנועה עדינה זו: "אילו היה בידי הייתי נותן לך ירושלים של זהב" (קישוט ראש יקר). במילים אלו באים לידי ביטוי רגשי הצער של ר' עקיבא על שאין בידו עתה לקשט את ראש אהובתו - שבעבר היתה רגילה לשפע חומרי ולקישוטים למכביר. אך מדבריו משתמעת גם תקווה והבטחה לעתיד: לכשיהיה לי, אתן לך עיר של זהב... תמונה זעירה זו פוטרת את המספר מהיגד ישיר על אודות האהבה הגדולה של ר' עקיבא לאשתו. הקורא מסיק זאת בעצמו. התמונה תופסת את מקום התיאור המילולי. אחרי תמונה זו משתררת שתיקה. מה אמרה רחל? מה חשבה? האם הרגישה מבוכה מהפער שהיה קיים בין התקווה לבין המציאות האפורה? והנה מופיע אליהו הנביא - יסוד נסי, על-טבעי, בדמותו של איש עני. יש בסיטואציה זו משהו כדי להפיג את המבוכה שנוצרה. גם ההווה אינו גרוע בתכלית. יש "אדם שאפילו תבן אין לו..."
רחל מפירה סוף סוף את שתיקתה ושולחת את בעלה מבית-התבן לבית-המדרש. מבית בתבן, שעיקרו קרבה גופנית עזה של זוג אוהבים, אנו עוברים לבית-המדרש, אל ריחוק גופני המותיר את התורה כזירה עיקרית של יחס האהבה. לכאורה אין כל קשר בין משאלת האשה "לך והיה בבית-המדרש" לבין דברי ר' עקיבא קודם לכן. אך רק לכאורה; כי במשאלתה של האשה טמון ה"מענה" הן לרגשי אהבתו אליה והן למילות נחמתו על דבר עוניים. אין עניותם מדאיגה אותה; הרי כשנישאה לו ויתרה מראש על חיי עושר. אין לה צורך ב"לקח" שמפיק ר' עקיבא מאותו עני. ר' עקיבא מנחם במה שניטל ממנה - עושר ונכסים, והוא עושה זאת מתוך אהבתו אליה. היא מדברת מתוך אהבתה אליו - במה שניטל ממנו, במה שמעולם לא זכה לו - כתר של תורה. אם היא ויתרה על "ירושלים של זהב", כתר העשירות - אין היא רוצה לוותר על "כתר התורה" שיקשט את ראשו. ר' עקיבא יבטא את אהבתו, אם ילך ללמוד תורה בבית-המדרש על אף גילו המבוגר ולמרות הכאב הכרוך בפרידה ארוכת שנים.
תגובת ר' עקיבא נמסרת לנו במעשה: "הלך והיה", והלשון זהה למשאלתה: "לך והיה". המילים הזהות מביעות הזדהות עם משאלה זו. הליכה זו לבית-המדרש בגיל מבוגר כרוכה היתה באומץ-לב בלתי-רגיל, אך לא פחות אמיצה היתה החלטתה של אשתו להינשא לו והחלטתה עכשיו להיפרד ממנו. שוב זהות המילים רומזת לקשר בין המעשים: "הלכה ונישאה לו" ו"הלך והיה שתים-עשרה שנה".
בקטע זה נפערים פערים עצומים בסיפור: מה הרגיש ר' עקיבא בהיכנסו לבית-המדרש? כיצד התקבל על-ידי התלמידים? כיצד התמודדה רחל עם חיי הבדידות? מה עבר עליה? מה עבר על ר' עקיבא? שתים-עשרה שנה מכווצות לשורה אחת!
כעבור שתים-עשרה שנה שעליהן הוסכם כנראה בין ר' עקיבא לאשתו, הוא "בא לביתו". מתוך מהלך העלילה נראה שהאשה לא ידעה על בואו, אף כי בוודאי ציפתה לו, ר' עקיבא לא נכנס ישירות לביתו, אלא תר שעה קלה סביב הבית כדי לא להיכנס פתאום, כפי שמקובל היה: "תנו רבנן שבעה דברים ציווה ר' עקיבא את ר' יהושע בנו: בני [...] ואל תיכנס לביתך פתאום" (פסחים קיב א).
אותה שעה קלט דו-שיח שהתנהל בין "אחד רשע" ובין אשתו. תשובתה של רחל לדברים הבוטים של הרשע מעידה על גבורה. היא מחזיקה באהבתה הנאמנה לבעלה, ועל אף הסבל והבדידות היא מוכנה להמשיך ולסבול - ובלבד שבעלה יגדיל תורה ויאדיר. אך אולי במישור הסמוי של הטקסט אפשר לראות בשיחה זו מעין השלכה של מאבק, שהתרחש בנפש האשה ברגעי משבר מסוימים בתקופת ההמתנה הארוכה של לבטים ופחדים: האם תחזיק מעמד בשנים אלה של אלמנות חיה? האם יעמדו לה כוחותיה הגופניים והנפשיים? ממאבק זה יוצאת אהבתה העזה של האשה מנצחת.
אפיזודה זו מעלה את דמויות ר' עקיבא ואשתו כגיבורי-רוח. הם מסוגלים לדחות את סיפוק יצרם לזמן מאוחר, ובזאת מתעלים באהבתם אל קיום אנושי נעלה.
שיבתו השנייה של ר' עקיבא שונה בהרבה משיבתו הראשונה. אז בא בגפו, והפגישה עם אשתו היתה "רוחנית" בלבד. היתה החלטה מקובלת על שניהם לדחות את פגישתם השלמה לתקופה ארוכה נוספת. עתה בא ר' עקיבא בראש 24 אלף זוגות תלמידים - מספר אגדי מוגזם כנגד 24 שנות שהותו בבית-המדרש. בשיבתו הראשונה לא ידע איש על בואו, אך עתה "כל העולם" יוצא לקבל פניו. בעבר, כשיצא אל בית-המדרש, רק נפש אחת העריכה את גדולתו הפנימית; עתה - כל העולם מעריכו ומעריצו.
מילותיו של הרשע, "ואת לאן"?, יכולות להתפרש בשני מישורים, גלוי וסמוי. ברובד הגלוי הוא אומר לה: את כמות שהנך, מנוולת בעניותך - מה לך ולחכם זה שבוודאי שכחך? אך ייתכן לראות שיחה זו במישור האחר כפרויקציה של הספקנות שעלתה לרגע בלב האשה, ואשר עליה היא מתגברת בכוח אהבתה ובכוח אמונתה באהבתו של בעלה אליה. "יודע צדיק נפש בהמתו". יודע בשני מובנים: כפשוטו - יודע ר' עקיבא את נפשה המסורה לו; ו"יודע" לשון אהבה - עדיין מסורה לה אהבתו. לכן היא באה "להיראות לפניו". כאשר נדחים מאמציה "להיראות" על-ידי תלמידיו, מרגיש בה ר' עקיבא ואומר דבר, שמיד מעמידה במעלה הגבוהה ביותר: "הניחו לה, שלי ושלכם - שלה הוא". זהו רגע השילומים. האהוב חזר לאשתו מעוטר בכתר התורה. הוא יכול לומר לה כי נתמלאה משאלת לבה. "ירושלים של זהב" עדיין לא הביא לה, אך את "כתר התורה" הביא.
לכאורה הסתיים הסיפור בטוב; אך המספר אינו מסתפק בכך. הסיפור חייב להסתיים בסוף שכולו טוב. הבת עדיין מנודה מבית אביה ואושרה אינו שלם, ולכן מוסיף מספרנו את הקטע של התרת הנדר. עתה נסגר המעגל; סוף הסיפור נעוץ בתחילתו. אז "שמע והדירה מכל נכסיו" - ואילו עתה "שמע ונשאל על נדרו והותר לו". החזרה על המילה "שמע" ועל עניין הנדר מקשרים בין תחילת הסיפור לבין סופו. עתה הושב לב האב על הבת. האהבה מנצחת. כוחה של האהבה הוא עיקר בשורת הסיפור, אך הסיפור מעלה על נס גם את הרעיון, כי כתר התורה גדול מכתר כהונה ומכתר מלכות; כי בעוד שהשניים הראשונים ניתנו בירושה לבני אהרון ולבית דוד - כתר התורה ירושה הוא לכל אדם.
 
לסיכום: גם בסיפור זה עקבנו אחרי המאפיינים של הסיפור המיניאטורי. ראינו את הטכניקה של כיווץ והרחבה, כאשר עשרים וארבע שנים חולפות להן חיש ביעף - בעוד רגעים אחדים של אושר בבית-התבן מתוארים בפירוט יחסי. היסוד העל-טבעי הופיע כאן בדמותו של אליהו הנביא המחופש לאיש עני. דו-שיח תפס בספר מקום נכבד. הוא מתנהל בין ר' עקיבא לרחל, בין העני לזוג, בין הרשע לרחל, בין ר' עקיבא לתלמידיו. השיחות המרובות תורמות לאופי הדרמטי של הסיפור, כמו גם הפעלים הרבים. במהלך הסיפור אנו נאלצים להשלים פערים רבים בכוחות עצמנו. שאלות רבות נשארות ללא מענה: כיצד התפרנסה רחל במשך השנים? מה הרגישה? כיצד התייחסה אליה הסביבה? האם נשברה? ומה הרגיש ר' עקיבא כל אותן שנים? האם חש בושה בהגיעו לבית-המדרש? הסיפור שלפנינו מצטיין בשלמות. המעגל נסגר. הסוף הטוב מתבטא גם בחזרה על תבנית, שהוצגה בתחילת הסיפור, והמסר, שאי אפשר בלעדיו בסיפור המיניאטורי, עולה בבהירות רבה, והוא הולך ומתעצם לאורך הסיפור. צאו וראו מה גדול כוחה של אהבה המתגברת על כל הקשיים! וכאשר הזוג משכיל לגשר בין שני הערכים החשובים - תורה ומשפחה - הוא מגיע לכלל שלמות.
 
סיכום
בחנו שני סיפורים מיניאטוריים, העוסקים בנושא משותף: היחס בין זוגיות ואהבה לבין לימוד התורה. תוך כדי עיסוק בסיפורי גילינו, כי על אף השתייכותם לז'נר אחד מבחינה תוכנית ואף צורנית, רב השונה על המשותף. לדוגמה:
דמות האשה. בסיפור של ר' רחומי מצטיירת האשה כפסיבית, כאובה, כנועה, ממתינה, מאוד אנושית, וקל לקורא להזדהות עם דמעתה. לעומת זאת רחל, אשתו של ר' עקיבא, היא דמות פעילה, יוזמת, משכמה ומעלה, ומצטיירת כמעט כבלתי-אנושית בכוח הסבל שלה ובנכונותה להקריב כל-כך הרבה.
הגברים שבסיפורים. על ר' רחומי יודעים מעט מאוד. אין כל רמז ליחסו לאשתו, הוא מופיע כשקוע בתלמודו, נסחף על-ידי לימודו. לעומתו מביע ר' עקיבא את אהבתו לאשתו בדיבור ובמגע. ר' עקיבא שולט במצב: מופיע כמוסכם אחרי 12 שנה ואחרי 24 שנה, נוזף בתלמידיו ומחזיר לאשתו את כבודה האבוד.
מידה כנגד מידה. יסוד זה מופיע במהופך בשני הסיפורים. בראשון - כעונש: נפילת הדמעה גוררת את נפילת הבית ומות הבעל; ואילו בסיפור השני מופיע אלמנט זה כשכר: תלמידים, כבוד, כסף.
המסר. הסיפור הראשון רוצה להזהיר בפני התמקדות בלבדיות בלימוד התורה על חשבון חיי משפחה תקינים; בסיפור השני מועלה על נס השילוב המתאים בין יסוד לימוד התורה לבין האהבה וההקרבה.
 
ביבליוגרפיה
1. היינמן, יוסף (1974), אגדות ותולדותיהן, הוצאת כתר, ירושלים.    
2. פרנקל, י' (תשמ"א). עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
3. צימרמן, דוד. שמונה סיפורי אהבה מן התלמוד והמדרש, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ  הארצי השומר הצעיר.