אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם אין תורה, אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ, אין תורה. אם אין חכמה, אין יראה; אם אין יראה, אין חכמה. אם אין דעת, אין בינה; אם אין בינה, אין דעת. אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח.


חלקים ממשנה זו נשנו במקומות אחרים במסכת, אך נראה שכאן, לאחר דברי רבי עקיבא דלעיל הם מקבלים משמעות נוספת, ולכן שנה אותם כאן רבי וקיבצם יחדיו. לאחר שרבי עקיבא ביאר שכל הכוחות בעולם בנויים עם 'מנגנון עצמי', המסוגל לחזקם או להשמידם, בא רבי אלעזר בן עזריה ומוסיף שלא רק בענייני 'טוב ורע' קיים מנגנון זה, אלא כל ארבעת יסודות העולם בנויים בצורת תלות מוחלטת זה בזה, לטוב ולרע.


אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה – תורה ודרך ארץ אינם דברים שונים, אלא מהות אחת להם. בהעדר דעת של תורה אי אפשר לפעול נכון בדרך ארץ, שכן חסרה הסיבה וההסבר לכל. כמו כן ללא חיי דרך ארץ לא יבין האדם את מושגי התורה בצורה נכונה, והדברים תלויים זה בזה ואינם יכולים להתקיים האחד בלי זולתו. מאמר זה בא להוציא מדעתם של הסוברים, שיש מי מביניהם העדיף במהותו על חברו. לא כן, אלא תורה ודרך ארץ מהות אחת להם ותלויים זה בזה, אלא שיש ביניהם הבדל כמותי, וכבר דובר בכך במקומות אחרים במסכת זו.


אם אין חכמה, אין יראה; אם אין יראה, אין חכמה – 'יראה' במהותה היא כוח המשלב מוחשיות, דמיון, ושכל. השכל והדמיון נותנים לאדם להבין ממה עליו לפחד, והמוחשיות הופכת הבנה זו להרגשת פחד. כאשר יש לאדם יעד, ו'דרך' כיצד להגיע אליו, הוא פוחד מלהחטיא את הדרך. על כך אומר התנא: אם אין חכמה, אין יראה. ללא חכמה לא תהיה לאדם דרך, וממילא לא יהיה לו פחד מלהחטיא משהו. מסיבה זו תלויה היראה בחכמה. גם החכמה תלויה ביראה: אם אין לאדם דרך אין אפשרות להתקדם בחכמה. החכמה אינה נוצרת מאליה, אלא צריכה שאיפה ויעד בכדי שיוכל להפעיל במודע את שכלו.


אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת – 'חכמת הבינה' היא חכמה של 'למידת דבר מתוך דבר', והיא שימוש בשכל לשם חדירה לפרטים ומציאת הקשר הדק והנסתר שביניהם. 'הדעת' היא חכמת האיזון שבאה כתוצאה מראייה כללית, ומבט 'מלמעלה' על כל המכלול. לכאורה נראים שני כוחות אלו כסותרים זה את זה, אך התנא אומר שאין זה כך. כדי לדעת לאן לחדור, ומה לחפש בעומקים (בינה), יש צורך בראייה ותפיסה כללית (דעת). אם אין לאדם ראייה עד הדקויות, לא יוכל להרכיב מבט כולל, כי המפתח לתמונה השלמה בנוי תמיד על הבנה המגיעה מצירוף כל הפרטים.


אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח – על פי הפשט ניתן להבין, שקמח מסמל את קיומו החומרי של אדם, והתנא בא ללמדנו לשמור על בריאות הגוף, כמכשיר לקיום הנשמה. כי אם אין קמח לגוף, האדם לא יוכל ללמוד תורה כראוי. אולם לפי זה לא מובנת המחצית השניה: 'אם אין תורה אין קמח'.


נראה לומר, שהנה הלחם, שהוא המזון המרכזי והבסיסי של האדם, עשוי מתהליך בן ארבע שלבים: גידול החיטה, טחינתה לקמח, הוספת חומרים מתפיחים והפיכתם לבצק, ואפיית הבצק ללחם. בתהליך זה, שונה השלב השני, שלב הטחינה, משאר השלבים. בשלב זה אנו כביכול 'מחזירים' את החיטים שלב אחד אחורה, ובמקום להשביח אותם אנו טוחנים אותם דק דק. רק אחר כך מקדמים אותם הלאה לשלב הלחם. אלא שדווקא תהליך זה מסמל את צורת הקשר שבין הקמח – מזון הגוף, לבין התורה– מזון הנפש. האדם אינו מקבל את מזונו עד שהחומר לא עובד לצורה הכי 'נקייה' ודקה שלו. בכדי להפוך חיטה ללחם תפוח ומזין, יש להפוך קודם את החיטים לצורתם הדקה ביותר − לקמח, ורק אז ניתן להמשיך הלאה. האדם בתור יצור משולב אינו יכול להתחבר אלא לחומר החד והנקי ביותר: ללא תפיחה, ללא הפרי, וללא תוספות. רק לאחר שהוא מתחבר לחלק הטהור של החומר, יכול הוא לקבל ממנו את מזונו.


אם אין קמח אין תורה – על דרך האלגוריה: אלמלא שלב הדקויות וזכות החומר (קמח), לא הייתה התורה יכולה להתקיים בעולם. התורה אינה יכולה לחול על חומר 'תפוח', בטרם הפכו החלקים הבסיסיים של הטבע נקיים וטהורים. מסיבה זו משתמשת המשנה דווקא בביטוי 'קמח' ולא 'לחם', לומר לנו שכל העולם הגדול של תורה, אינו תלוי בלחם אלא דווקא בחומר הדגן הבסיסי והנקי ביותר, לפני תפיחתו. מה שיכול להזין את האדם הוא רק דבר ששורשו דק וזך.


ואם אין תורה אין קמח – לפי מה שביארנו, ניתן גם להבין שקיום הקמח תלוי בתורה. ליצור מצב של תפיחה או כל צורה אחרת בחומר − כל אחד יכול, אך לשמור על טהרת וזכות החומר – ניתן רק באמצעות התורה. אם רק נשים לב נראה שמה שחשוב באמת, גם בדברים הטבעיים, הוא המצב הנקי והזך, בלא כל התפאורה הנבנית עליו. למצב זה ניתן להגיע רק על ידי התורה, ולכן 'אם אין תורה' לא יהיה לאדם גם את הקמח, שהיא הנקודה החשובה והמהותית שבתוך הטבע.


הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אינן מזיזות אותו ממקומו.


התלות שבין חכמה למעשים, אינה דומה לתלות שבין הדברים המוזכרים במשנה הקודמת. שם היו הדברים תלויים זה בזה במידה שווה, אך כאן מעשים הם השורש ומקור החכמה, ולכן צריכים הם להיות מרובים ממנה. החכמה היא תוצאה של ה'שורשים', מפני שחכמה שאינה ניזונה מניסיון מעשי היא תלושה ואינה מתקיימת, ואז הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו − אינה עומדת אפילו בפני האוויר עצמו, אם הוא בא בצורת רוח.


החידוש הגדול בהשוואת ה'מעשים' ל'שורשים'. התנא יכול היה להשתמש בדוגמא של 'יסודות בנין' או 'רגלי שולחן' וכדומה, אך בחר להשתמש דווקא בדוגמא מן הצומח כיוון ששם היחס בין השורש לענף הוא מוחלט. השורשים מחזיקים את הענפים כמו יסודות של בנין, אך בנוסף לכך הם מהווים 'מודל' לענפים. השורשים קובעים את מידת הצורה והצמיחה של הענפים, שכן הענפים מתפתחים וצומחים בצורה מקבילה לזו של השורשים. התנא בחר דווקא בדוגמא של 'עץ', בכדי להדגיש שאדם חייב להקפיד על מעשיו: מעשים רחבים ועמוקים 'יצמיחו' חכמה ראויה, לא כן מעשים הנעשים בשטחיות, אלה יצמיחו חכמה שטחית.