בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי". איזהו גיבור הכובש את יצרו, שנאמר "טוב אך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלכד עיר". איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך"; "אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא. איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו".

בכל האמירות שבמשנתנו יש דבר חידוש. נתחיל בביאור "החידוש" על דרך הפשט ולאחר מכן נכנס בע"ה לעומקם של דברים.


איזהו חכם – 'חכם' הוא אדם הרואה כל דבר לאמיתו, לעומקו ולפרטיו. בשל כך מלבד המעלות שרואה בכל דבר, רואה הוא גם את החסרונות. לפי זה כיצד יתכן שהחכם לומד 'מכל אדם', הרי הוא מכיר בחסרונותיהם? בא התנא במשנתנו ומחדש כי החכם האמיתי אכן לומד מכל אדם ויודע להתעלם מחסרונות, מכיוון שלכל אחד ואחד ישנה מעלה כלשהי שניתן ללמוד ממנה.


איזהו גיבור – בדרך כלל מייחסים את מידת הגבורה לאחד שכוחו רב ('לוכד עיר'). מחדש התנא ואומר: להיפך, גיבור הוא מי שבכוחו לכלוא את גבורתו; 'כובש את יצרו'.


איזהו עשיר – במדרש נאמר: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". לפי זה ניתן היה לחשוב כי העשיר האמיתי הוא מי שנכסיו מרובים, ומשתוקק להרבותם עוד ועוד (שכן "מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות"!). מחדשת משנתנו ואומרת: עשיר אמיתי הוא דווקא זה שאינו 'נבהל להון' אלא שמח במה שיש לו, ומנצל זאת מתוך מנוחת הנפש.


איזהו מכובד – ההנחה הרווחת היא, שאין זה מכבודו של אדם מכובד 'להשפיל' את עצמו, ולכבד כל אדם ואדם; (להפך, מצד כבודו עליו להיבדל משאר הציבור). מחדש התנא ואומר כי מכובד אמיתי הוא 'המכבד את הבריות' – אף את הפחותות שבבריות.


ועדיין יש לבאר מדוע בחר התנא דווקא בנקודות אלו, כהגדרה לכל אחת מהמידות. אכן כיבוש היצר הוא גבורה, אך עדיין אינה ממעיטה מגדולתה של הגבורה הרגילה. וכן לגבי עושר, האם הגדרת 'השמח בחלקו' מבטלת את המשמעות הראשונית הרווחת של העושר? אך המוקשה ביותר הוא 'חכם', וכי הלמידה מכל אדם ומפחותי ערך היא היא מהות החכמה?


קודם שנבוא לבאר את דברי המשנה, יש לעיין במבנה של פרק קי"ט מתהילים, ממנו מצטטת המשנה.



פרק קיט – מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי: מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי:


מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי – הקטע פותח באהבת התורה הגדולה של דוד המלך, שתוצאתה: כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. בכדי להבין באיזו אהבה גדולה מדובר, יש להבין מהי המשמעות של 'שיחה'? ההבדל בין 'דיבור' ל'שיחה' הוא עמוק ומהותי. 'דיבור' הוא הרצאת דברים, מה שהופך בדרך כלל כל דו-שיח בין אנשים לסוג של דו-מונולוג. המונח 'דיבור' מתייחס יותר למילים ופחות למשתתפים. לא כן 'שיחה', המגדירה את התקשורת הבינאישית, את ההדדיות, כאשר כל אחד מגיב כמענה לזה שעומד מולו ובהקשר לדברים ששמע.


השאיפה היא להפוך את הלימוד והמחשבה בתורה ל'שיחה'. כשאדם רק 'מדבר' בתורה, היא עדיין אינה משנה את חייו ולא הופכת לחלק ממנו. 'דיבור' בתורה משמעו שהיא בסך הכל משמשת אצלו כהרצאה חשובה, אך לא מעבר לכך. לא כן כאשר הופך הלימוד ל'שיחה', אז הופכת התורה למרכיב חיוני בחיי המשוחח. במצב זה מנהלת התורה 'שיחה' עם המשוחח בה ועם חייו. מתקיימת כאן הזנה הדדית בין החיים לבין התורה: מחד, מתמודדת התורה עם מאורעות החיים, היא אינה 'מעל' או מנותקת מן החיים, שכן בכל אירוע בחיים יש לתורה מה להאיר ולהורות. מאידך, אדם מחפש במהלך חייו את המבט הנכון על החיים בתוך התורה, וכל אירוע מביא אותו להבין טוב יותר את הכתוב בתורה. כל זה מתאפשר רק על ידי "מה אהבתי תורתך". קודם יש על האדם להגיע לאהבת תורה, להבין כיצד מתחברים אליה, ורק אז היא הופכת אצלו ל"כל היום היא שיחתי". בהמשך נראה שפסוק יסודי זה משמש הקדמה לפסוקים הבאים.


מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי – יש לעיין מדוע משתמש דוד המלך בחכמה כנגד אויביו, כסמל לשיא החכמה הטמונה במצוות? ומהו הקשר בין חכמת המצוות, לבין אויבים הקיימים ברמה החברתית ולא האידיאולוגית.


נראה שיש לראות פסוק זה כהמשך לפסוק הקודם לו. בפסוק הקודם, נהפכה התורה לשיחת חייו של האדם, וכאן ממשיך דוד המלך ואומר, שבמושג 'מצוות' קיימת הדרכה לחכמה קיומית, שתלמד את האדם ותחכים אותו לגבור על אויביו. אדם ה'משוחח' עם התורה בכל עניין, יכול למצוא בכל מצוה ומצוה דרך לחידוש מהלך חייו הטבעיים. אדם הלומד ומקשיב לתובנות הבנויות בתוך המצוות, יחכים ויסיק מהן מבט נכון על חייו. 'אויב' הוא בדרך כלל אדם, שיש או שהיה לנו קשר קרוב עימו בתקופה מסוימת (דוד באומרו אויביו כיוון לאחיתופל שלפניכן היה כרב בעבורו), אך עקב שאיפות או אינטרסים שונים נפרדו דרכינו. אדם העומד בפני אויביו ללא תחכום, עלול להיכשל וליפול, כיוון שהם מכירים היטב את דרך ראייתו ואת האסטרטגיה שלו בהיותם אוהביו לשעבר, מה שהופך את התנהגותו לצפויה אצלם. כאשר אדם הוא צפוי – קשה לו מאוד לנצח, ובתכנון נכון יצליחו לזעזע את עולמו. אם אדם מתחדש בתוך הדרך המוכרת והשגרתית, אזי גם מי שמכיר אותו ואת היסודות שלו, יעמוד מופתע מול המבט הרענן והחדשני שיביא עמו. איך מגיעים ליכולת לחדש ולהפתיע?


מצוות התורה הן תמידיות, ואדם עוסק בהן מדי יום מחדש. ה'דיאלוג' עימם והניסיון היומיומי להבין את הקשר בינן לבין החיים, מביא את האדם לפתח את מסכת חייו בדרך עקבית וקבועה. דרך המצוות מתפתחת מהות האדם ומתגלות דרכים נוספות להתפתחות, ואף מוענקים לו כלים להתמודדות עם אויב שהכירו בעבר. ידוע כי במלחמה, מי שעומד במקום ואינו מתקדם, הוא חשוף וחלש יותר. המצוות − בכך שהן קבועות וחוזרות מידי יום, מחייבות את האדם להתעמק בהן, ולמצוא בהן ובאמצעותן דברים חדשים בעולם. מצב זה מביא לאדם התפתחות תמידית, המחזקת ומעצימה אותו מול מה שהיה לפני כן. לכן דווקא ה'תחכום מול אויבים' מלמד על התחכום המיוחד שמוסיפות המצוות לחיים ולאדם.


מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי – ה'עדות' בתורה הם כנגד המצוות ש'בין אדם למקום', המרכיבים את סדר יומו של האדם ויש בהם טעם, כמו: שבת, חגים, תפילין וכדומה. מטרת מצוות אלו היא ללמד את האדם מבט נכון על המציאות. למשל: מצוות 'זמנים' כמו: שבת, חודש, חגים ושמיטה, מלמדות את מהותם והשפעתם של ממלכת הזמן וגרמי השמים על העולם. כל המצוות השייכות ל'סדר זמנים ואהבה', יש בהם לימוד היסודות המורכבים של הטבע והיקום, ושל היחס הרצוי בין הכוחות הנמצאים בו. (הארכנו בזה במקום אחר.) אדם אשר ישכיל להפוך מצוות אלו, מטקסט − לצורת חיים, משמע שחייו בנויים לפי סדר זמנים של תורה.


כעת עלינו לבאר, מדוע העובדה שה'עדות' והמצוות הופכות ל'שיחת חיים', מחייבת שהאדם ילך ללמוד ולהשכיל מכל אדם. ונראה לבאר על פי מה שהתבאר במשנה של 'עשה לך רב', והוא שיש מה ללמוד מכל בני האדם, אף מהשוטים ומהרשעים שביניהם, שגם אם מעשיהם מלאים חיצוניות, עדיין מתנהלים בנפשם תהליכים שניתן ללמוד מהם. יתרה מזו, דווקא מעשיהם מבליטים נקודות מסוימות שקשה להגיע אליהן ללא הקיצוניות והמעשיות הגסה המאפיינת אותם. יכול היה החכם לומר: מעדיף אני ללמוד מספרים, וממקורות טובים וחיוביים, ולמה לי להסתכן ולהיכנס למחוזות בהם מצויים הטוב והחכמה רק בתחתית הבור, והבור מלא בנחשים ובעקרבים? אלא, שבכדי להצליח לחבר את החיים לחכמת התורה והמצוות, עלינו להכיר את כל הדקויות הקיימות, ולחבר את כולם למבט של תורה. ללא זה יישארו תמיד 'חורים' בהבנה, נקודות ודקויות שתשארנה מנועות ממנו. גרוע מכך, עלולים להישאר 'חורים' בהרגשה, אשר אליהם לא הצליחה התורה לחדור. בבוא יום סער ונסיון, יבלטו חסרים אלה, ויהרסו את כל מהלך החכמה שהאדם חושב שקנה לעצמו. רק התאמה מלאה והפיכת כל הקיים בנפש ובחיים ל'בר שיחה' עם חכמת המצוות, תשלים את ה'שיחה' הדרושה, ותזרום כמי נהר העוברים ושוטפים הכול.


דרגה זו של חכמה היא ה'חכמה השלמה'. מי שהצליח לחבר את כל הנקודות והדקויות שמצא בשדה החיים − לחכמת המצוות, תיקרא חכמתו 'שלמה', ויהיה בעליה ראוי להוות תשובה לשאלה: "איזהו חכם".


לסיכום: משנתינו באה ללמד את חשיבות הדקויות שבכל נושא, בתחומי החכמה, הרצון והתכונות. לכל אחד מהם מקדיש התנא מימרה בפני עצמה: "איזהו חכם" − כנגד הדקויות בחכמה, "איזהו גיבור" − כנגד הדקויות ברצון, "איזהו מכובד" − כנגד הדקויות באופי ובתכונות האדם.


איזהו גיבור הכובש את יצרו – אדם אינו יכול להיות בטוח בגבורתו בזמן שיש לו חסרונות משמעותיים המודחקים אצלו. רק היכולת 'לכבוש את היצר' מלמדת, שכל חלקי הנפש מאוזנים ורגועים, 'כבושים' תחת שלטון הרוח, ושותפים להתעלותו. אם לא כן, היו הכוחות הכמוסים מתפרצים ודורשים מתישהו את פורקנם. מניעת סיפוקים אינה בהכרח קשה ממלחמה עם אויב, אלא נאמר כאן ש'כבישת היצר' מלמדת שאדם התמודד עם עצמו, ובנה את כוחו מהתמודדות מול חלקים קטנים ומודחקים. אדם שהפך כל אבן קטנה לחלק מיסודות הבניין, הוא זה הכובש את יצרו. מי שמשעבד את כל חלקיו תחת שלטון הרוח, הוא השלם בגבורתו שניתן לסמוך עליו שגם יחזיק בה לאורך זמן.


איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. קצת צריך ביאור, שבכדי להוכיח על מעלתו של 'השמח בחלקו' מובא פסוק המדבר על 'יגיע כפיים'. לכאורה אפשר גם שיירש אדם ירושה ויהיה שמח בחלקו? מוכח מכאן שבשורש הדברים מתקיים קשר מהותי בין 'שמח בחלקו' לבין 'יגיעת כפיים'. 'שמח בחלקו' אינה רק מידה של צמצום והסתפקות במועט. הדגש אינו על ה'שמח', כי אם על 'בחלקו', במה שהשיג בעמלו, ולא במה שנפל לידו באקראי. אדם שיהנה וישמח מדברים שלא יגע עליהם ולא התקשר אליהם ביצירתם, אי אפשר שלא ישאף לדברים נוספים, כיוון שבקבלת מתנות אין לאדם גבולות. רק מי שמתעסק 'בחלקו', יגע בו ויצר את חלקו, פיתח את אישיותו יחד עם יצירתו, מובטח לו 'אשריך וטוב לך'. ההנאה אינה תוצר של החומר כי אם של תהליך יצירתו, שהוא תהליך הרכישה האמיתי הגורם לאושר. שאיפתם של עשירים היא להרבות נכסים מוחשיים וכמותיים, אך לעומתם 'השמח בחלקו' קנה לו נכס גדול יותר, כיוון שהוא העשיר את 'חלקו' וקנינו ולא רק את נכסיו.


איזהו מכובד המכבד את הבריות, מידת הכבוד, בשונה מגבורה ומעשירות, מקומה ברוח ובנפש. גם ללא דברי התנא היינו יודעים שאינה דבר גשמי, ואינה תלויית הישגים חומריים. מה באה אפוא המשנה לחדש? התנא בא ללמדנו כאן על ההתאמה הנדרשת בין נותן הכבוד לבין מקבלו. אדם אינו יכול לכבד באמת, בדבר שאינו מבין בו ושאינו נמצא גם אצלו. כבוד שאנו רוחשים לאנשים גדולים שאיננו מכירים, אינו 'כבוד' אמיתי כי אם כבוד מיראה. הכבוד האמיתי שוכן ב'קו התפר' שבין האדם לבין מה שנמצא אצל אחרים. אנשים בדרך כלל, מסוגלים להעניק הערכה רק למעט אנשים, כיוון שהם שופטים את זולתם על פי מכלול תכונותיהם, ומביטים רק על התוצאה ועל ההישגים הממשיים. כבוד מסוג זה, אינו מגיע מתוך האדם עצמו כי אם מתוך שיפוט חיצוני, ולכן אינו עונה על הגדרת: "איזהו מכובד". לא כן כאשר אדם מתבונן במורכבות של זולתו, ומעריך ומכבד בו נקודות ספציפיות, גם כוחות שטרם יצאו אל הפועל והם רק בגדר 'פונטציאל'. אדם זה מוכיח שיותר מידות וכוחות פרושים ומלוטשים לפניו, עד שהוא יכול לראותם כדבר בפני עצמו בנפרד משאר מעשיו של האדם. זהו הכבוד האמיתי! עצם האפשרות לראות, להעריך, ולכבד יותר אנשים בזכות הנקודות הטובות שיש בהם, מכבדת את האדם. הענקת כבוד שכזו משדרת לאחרים את התחושה שהמעניק עצמו אף הוא מודע למורכבות כוחותיו, אך מושל על כל כוחותיו ויודע להפריד בין ראוי לבלתי ראוי, ולפיכך ראייתו רחבה משאר בני אדם. לכן המכבד את הבריות מביא על עצמו יחס מכובד בחזרה, לא כ'פרס' ותמורה על הנהגתו, כי אם כתוצאה הכרחית של רמת ההבחנות שהוא משדר.