רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד. תשובה ומעשים טובים, כתריס בפני הפורענות.

בשונה משאר המימרות העוסקות ב'שכר ועונש' המגיעים לאדם על מעשיו, מדבר כאן התנא על 'פרקליט וקטגור' כשכר ועונש לאדם. יש להבין מדוע שינה התנא מן המונחים הרגילים, ומה בא ללמדנו בכך. עוד יש להבין, "תשובה ומעשים טובים, כתריס בפני הפורענות" – מה עניין 'תשובה' ל'מעשים טובים', והלא מעשים טובים הם המצוות עצמן, ואלו כבר נכללו ברישא של המשנה? כמו כן צריך ביאור מהו 'התריס', ומהי 'הפורענות'?


נראה שהתנא מחדש כאן עניין נוסף בפרשת 'שכר ועונש': במבט שטחי רגילים לחשוב כי השכר והעונש הם תוצאה של 'חישוב' מעשי האדם, והוא נשפט על פי הרוב, אם לזכות אם לחיוב. כאן מונה התנא ארבע נקודות, בהם מזכים מעשים מסוימים את האדם במובנים נוספים של שכר ועונש.


העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד – אדם הבא למשפט מכיר ויודע את מעשיו, אך מכיוון שאינו מקצועי בעניני משפטים אין לו כלים להשתמש בכללי המשפט לטובתו. לכן הוא שוכר לו 'פרקליט', קרי אדם מקצועי המכיר את סדרי המשפט, היודע למצוא צדדי זכות עבורו. כך זה גם במצוות: המשפט שייערך לאדם על מעשיו, יבחן את מעשיו ויקבע את דינו לפי רוב מעשיו. התנא מחדש כאן שמעבר לכך בכל מצוה יש רובד נוסף, שבכוחו להפוך את דינו של האדם ולהכריעו לטובה. מצוה אחת הנעשית בעומק ובשלמות יכולה לשמש כפרקליט, להעיד שאדם זה הוא כולו טוב, אלא שמסיבות חיצוניות הוא נגרר לעבירות. (על פי היסוד שקבע הרמב"ם: "בא חבקוק והעמידן על אחת", שבמישור העקרוני די שיקיים אדם מצוה אחת המתאימה לו, בצורה שלמה, ובזה יקיים את כל התורה כולה). תפקיד הפרקליט הוא לנבור ולהפוך במעשי האדם בכדי להוכיח שהמעשה הטוב שעשה הוא העדות האמיתית עליו, ולא המעשים הרבים האחרים שעשה.


והעובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד – כן הוא בעבירה: צדיק שעשה עבירה אחת – אין מניחים לו. כל עבירה קונה לו 'קטגור', שיחפש וינבור למצוא את השורש הרע ממנו נבעה עבירה זו. מטרתו היא לבדוק שמא אדם זה רע בשורשו, והמעשים הטובים שלו הם רק חיצוניים. זהו החידוש במשנה זו, שאין דנים כאן במצוות ובעברות כשלעצמן, אלא בתוצאה של בדיקה מעמיקה אודות שורשים ומניעים.


כהמשך לכך, רואה התנא לנכון להכניס למשנתנו את עניין "תשובה ומעשים טובים", שגם הם יש בכוחם להועיל לאדם, (אף שאינן מצוות ממש). תשובה, כתריס בפני הפורענות – ה'תריס' הוא כלי מלחמה המשמש מגן זמני ונייד, שאין בכוחו לנצח אויב ולהוות מסתור, אך מסוגל לעכב פורענות. בשונה מכל המצוות, גם מצוות התשובה היא 'הגנה זמנית' לאדם בכך שמעכבת את ביצוע העונש על חטאו. אדם שהתחרט על מעשיו ובחר בדרך חדשה, זוכה ב'תקופת חסד' מסוימת, והוא מוגן גם אם אין לו מה שיכריע את הכף לטובתו. לכן מעשה התשובה לחוטא − כתריס לחייל בשעת מלחמה.


מעשים טובים כתריס בפני הפורענות – ב'מעשים טובים' מכוון התנא כלפי אותם מעשים שאינם מעשי מצוות ממש (שנזכרו כבר בתחילת המשנה), אלא כאלה המועילים לחזק את הטוב בעולם. כפי שעשיית תשובה מסמלת שאדם עשה צעד חזק להתרחק מן הרע, על אף שעדיין מחזיק ברשעותו, כך גם מעשים טובים, על אף שעדיין אינו עושה מצוות ממש, כיון שעשה צעד לקראת שלב זה, בכך יצר תריס זמני בפני הפורענות.

רבי יוחנן הסנדלר אומר: כל כנסיה שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.

בפירוש 'תפארת ישראל' כתב, ש"כנסיה שהיא לשם שמים" זו כנסיה, שהיא עצמה של חול, והעובדה שהיא 'לשם שמים' מעניקה לה את ההבטחה ש'סופה להתקיים'. לפי מה שפירשנו לעיל מובן הקשר בין שני חלקי המשנה: אחר שעמדנו על ערכם של המעשים הפרטיים, שאף שאינם מצוות − בכוחם להוביל לטוב, בא רבי יוחנן ומלמדנו את הכוח שב'לשם שמים', שמעלה זו נותנת תוקף וחיות גם לדברים שהם עצמם חולין.


אלא, עדיין יש לנו להבין: מדוע דיבר התנא דווקא על 'כנסייה' − קיבוץ של אנשים? מדוע לא אמר שכל מעשה ופעולה אם הם 'לשם שמים' יתקיימו, ואם לא – לא יתקיימו? נראה שפשטות ההבטחה "שסופה להתקיים", מכוונת לתוצאות הכנסייה. אולם יש מקום לפרש כפשוטו: שהכנסייה עצמה – סופה להתקיים! עצם היכולת לכנוס אנשים רבים יחדיו למטרה חשובה זהו הישג בפני עצמו, ואם הוא לשם שמים – סופו להתקיים.


מהו 'לשם שמים'? בעולם הזה יש לכל הדברים מקום בפני עצמם, אך קשה לעתים לראות את הקשר המאחד ביניהם. לא כן ב'שמים', קרי בעולם השורשים, בו שוררת אחדות בין כל הדברים, ומה שנראים פה כמפורדים, מתגלים בראייה השמימית כדברים שיש להם מכנה משותף עמוק.


בכל דבר פרטי שאדם עושה, כוונת 'לשם שמים' עשויה להגיע רק לבסוף, לאחר שהבין את הדבר היטב. לכן יש משמעות ועניין גם בקיום המעשה ברובד שאינו לשם שמים בתחילתו. אולם כאשר באים לכנס דברים יחדיו, כבר מתחילה הם אינם יכולים להתקיים אלא בראייה של אחדות – 'לשם שמים'.


אדם הפועל בעולם לבדו הוא מוגבל, מעצם העובדה שהוא בעל כוחות מסוימים, וחסרים לו כוחות אחרים. כשהוא עובד במשותף עם אחרים, השהות במחיצת כוחות אחרים ושמיעת דעות שונות מעשירה אותו. אלא שמעלה זו מותנית בכך שיהיה קשר של חיבור ושיתוף בין האנשים, כי כאשר חושבים כולם על מטרות ואינטרסים אישיים, לא תצא מכך כל תועלת. זו הסיבה ש'כנסייה של אנשים', היא הדוגמא הטובה ביותר לתועלת שיש ב'לשם שמים', כמי שתורמת למטרה עצמה.