רבי אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים.
הקשה מהר"ל: אם בכל אחת מהדרגות נאמר שמצוה עליך לכבדו כאילו הוא בדרגה עליונה יותר, אז בעצם יש חיבור בין הדרגה הראשונה לדרגה האחרונה, ונוצר מצב בו כבוד תלמידו הוא כ'מורא שמים', וזה אי אפשר, שאם כן מה החילוק בין הדרגות? ובעיקר העניין יש להבין: מדוע בעניין 'הכבוד' מצוה עלינו לכבד אדם מעל רמתו האמיתית, למה לא ננהג ביושר, ונכבדו כמות שהוא?
והנה לפי מה שביארנו במשנה הראשונה של פרק זה, 'כבוד' הוא נתינת הערכה לכוחות ותכונות פנימיות של אדם, אף שעדיין לא התפתחו. בלשון בני אדם נאמר: יש להוקיר את ה'פוטנציאל' ולא רק את ה'בפועל'. פירשנו עוד: שככל שיש לאדם יכולת להבחין ולהוקיר תכונות ברמה זו אצל אחרים, זוהי עדות על כך שהוא עצמו מכובד יותר וראוי להערכה. כיוון שיכולת ההבחנה מתאפשרת רק כאשר אדם מזהה כוחות שכאלה בתוך עצמו, ובכך מעיד שתכונותיו ועולמו הפנימי מסודרים, ונהירים לו נבכיהם.
על בסיס יסוד זה, אומר התנא שהיחס לתכונות האדם ולנשמתו, צריך להיות מעל ליחס אל האדם כמכלול. כשעומד לפניך אדם שבפועל אינו אלא ברמת 'תלמיד' למולך, אך קיימים בו תכונות גבוהות ופוטנציאל גדול, היחס אליו צריך להיות כאל תלמיד, אך בעניין הכבוד יש לנהוג בו כאלו הוא בדרגה אחת יותר, תוך מבט על תכונותיו הייחודיות. וכן בכבוד חברו: אם בא לפניו אדם המתנהג כמוך ושווה לך, אך אתה מזהה בו פוטנציאל, היחס הכללי אליו אינו צריך להשתנות, אך הכבוד − צריך להיות כבר בדרגה של "מורא רבך", כי שם נמצא הפוטנציאל שלו. 'ומורא רבך כמורא שמים' − אדם שאתה מצליח ללמוד ולינוק ממנו, אם אתה מזהה בו 'כוחות עלומים' שהם מעבר לחלק שמלמד אותך, ומעבר למה שאתה מסוגל להתבונן ולהבין, הכבוד והמורא אליו צריכים להיות כאל "מורא שמים".
|