רבי ישמעאל בנו אומר: החוסך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שווא. והגס לבו בהוראה, שוטה רשע וגס רוח.

פירש רבי עובדיה מברטנורא: המונע עצמו מלדון או שמעביר את ההכרעה לפשרה, מרחיק מעצמו אויבים, ומונע את עצמו מגזל במקרה של טעות בפסק, ומונע עצמו מלהכשיל אנשים בשבועה לשווא. אולם 'הגס לבו בהוראה', הממהר לפסוק ואינו מעיין כדבעי, נחשב כשוטה רשע וגס רוח.


כמה נקודות מצריכות עיון במבנה המשנה:


א' − בסדר היתרונות שמציגה משנתינו, ההימנעות מאיבת אחרים היא הראשונה, לפני ההימנעות מגזל ומשבועת שקר. לכאורה מדובר בעניין חברתי גרידא, ומדוע הוא נמנה ראשונה?


ב' − בסיפא מתואר האדם ש'ליבו גס' בהוראה, כ'שוטה, רשע' ושוב: גס רוח. אם הכול החל מ'גסות לב', אז מדוע הקלון החותם הוא גס-הרוח? האם יש הבדל בין שני התוארים? ועוד, יש להבין מדוע הגסות חמורה משוטה ומרשע, שהרי אדם הנחשב לרשע ולטיפש, מיותר לכאורה לומר עליו ששכלו גס?


ג' − תוספות יום טוב ומפרשים נוספים כתבו ששלושת התיאורים בסיפא, הם כנגד השלושה שברישא: אדם המביא על עצמו שונאים נחשב לשוטה, אדם הגורם לגזל נחשב לרשע, והנשבע לשקר הוא גס רוח. והנה בנוגע לשניים הראשונים – מובן הקשר, אולם מה הקשר בין שבועת שווא לגסות רוח?


ד' − יש כאן גם היפוך הסדר: על פי סדר הדין, קודם מגיעה השבועה, ולאחר מכן פסק הדין. השבועה היא אפוא לפני ה'גזל', הכרוך בפסק עצמו, ואילו השנאה היא לאחר הפסק.


בכדי ליישב את כל הנזכר, עלינו להבין את יסוד דברי התנא אודות הנהגת הדיין, הטמון בתארים 'גס לבו בהוראה', ו'גס רוח'. בהביננו את תכונת ה'גסות' נבין ממה חושש התנא, ממה בא להזהירנו, וכיצד סדר הדברים הוא מדוייק.


המשנה מדברת על שני מושגים: 'גסות לב' ו'גסות רוח'. בגמרא מצאנו את הביטוי 'גסות' בצורה נוספת: 'דעת גסה': "מעשה שבא ר' שמעון בר' אֵלְעָזָר מגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הים ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: רֵיקָא, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? אמר לו: איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית!" (תענית, כ, א)


משמע שקיים קשר בין החטא של רשב"א, לבין העובדה שהייתה 'דעתו גסה עליו'. לכאורה היה מתאים יותר להשתמש כאן ב'גסות הלב'. לפיכך נראה שגסות הדעת היא זו שיוצרת את גסות הלב. גסות באדם הוא תיאור מצב, בו חלק חשוב שבו אינו פתוח להבחין בדברים שמחוצה לו. מצב זה הופך את האדם לנוקשה ולגס כלפי חלקים אחרים. כאשר אדם לומד ומשתמש הרבה בשכלו, יתכן מצב בו הוא רואה את כל הדברים מולו בצורה עניינית ושכלית, מתמקד באנליטיקה ושוכח את המכלול. כאשר הייתה דעתו של רשב"א 'גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה', ראה רק את הכיעור, ודיבר אליו מנקודת מבט אטומה וצרה. הוא רק רצה לדעת דברים עניינים, וחקר האם בני עירו כולם כמותו. הוא שכח שלאדם העומד מולו ישנם רגשות העלולים להיפגע, הוא שכח שיש להתייחס גם לאישיות ולא רק לחיצוניות, ושכח גם את הקב"ה ואת מי שברא את האדם הזה למען מטרה מסוימת. (מה שאמור לחייב את רשב"א לא לפגוע בו, כי פגיעה בו היא בעצם פגיעה במי שבראו). את כל המכלול הזה, אומרת הגמרא, שכח רשב"א בגלל ש'היתה דעתו גסה עליו'. כתוצאה משימוש רב בחלק האנליטי של השכל, מאבד האדם לעתים את הפרספקטיבה ואת הרגישות. ה'דעת' – מעלתו הגדולה של איש התורה − הופכת לדבר גס ואטום שאינו מתקשר עם סביבתו ושוכח את הדברים החשובים האחרים.


מצב זה עלול לקרות לאדם בבואו לשבת בדין. בכל מקרה בו באים שני בעלי דין המכחישים זה את זה וחולקים בעניין מציאותי, עלול הדיין, הרגיל בעבודה, להגיע למצב בו יש לו תגובה כמעט אוטומטית למקרה שלפניו. על סמך תקדימים העולים לו ראשונה ברעיונו, הוא נוטה לפרש את המקרה שלפניו בצורה מסוימת. מתוך כך הוא עלול לנטות לצידו של אחד מבעלי הדין, אף שעיון טוב יותר היה מובילו לראות פרטים נוספים ולהכריע אחרת. התנא אומר שדבר זה נובע מאטימות, כיוון שפסיקה מהירה הינה פסיקה שאינה לוקחת בחשבון את המכלול, ועל כן מכונה: 'גסות הלב'. לב פתוח, הנגיש לדברים שמחוצה לו, היה מבחין שלא די בהיקש שכלי בין התקדים לנושא הנדון, אלא בקשב וברגישות, שכן בכל מקרה משתתפים אנשים שונים עם תגובות שונות, ואת זה יודע רק הלב. לא כן כאשר הלב הוא גס ואינו נמצא בקשב, אזי הוא נותן 'יד חופשית' להקשר השכלי בלבד, ומכאן חריצת הדין הנמהרת.


מעתה מיושבת קושיית הסדר במשנה. 'הימנעות מאויבים', במקרה זה, אינה עניין חברתי גרידא, ומקומה עוד לפני ההימנעות מגזל. שורש עיוות הדין מגיע כאמור מאטימות הלב, והסימן הראשון לכך הוא שבעלי הדין עצמם מרגישים שהדיין אטום, ופסק על פי דעה מוקדמת וידיעה מוקדמת. הם חשים שהוא מקשיב רק לפרטים הטכניים אך לא לאנשים עצמם, ועובדה זו כבר מולידה בלבם שנאה כלפיו, עוד בשלב הדיונים. אנשים 'אטומי לב' מביאים את השנאה עליהם בצדק, ולכן הקדים התנא את השנאה לגזל, כיוון שהשנאה נוגעת לאטימות הלב, המובילה גם לטעות בפסק ולגזל. שנאה מיותרת זו המגיעה עוד בשלב הדיון, חמורה יותר, וממנה יגרמו שאר הטעויות.


נמצא שהתנא אינו בא לשבח את האנשים הנמנעים מלדון באופן קבוע, כי אם בא להזהיר מפני מקרים בהם הדיין מרגיש שאינו ראוי לדון, כיוון שאינו יודע כיצד לפענח את המקרה. כאשר הוא חש שאינו מסוגל לרדת לשורשי המניעים והלבבות, אל לו לדון, ובכך יחסוך מעצמו את כל התוצאות הרעות שנמנו במשנה.


לאחר שביארנו את 'גסות הדעת' ו'גסות הלב', מהו השונה ב'גסות הרוח'? אנשים משתמשים בכינוי זה כלפי אנשים המעיזים להתעסק בדברים שאינם מבינים בהם, כאשר ברור לכול שהם מונעים מאינטרסים. אדם מן היישוב, אילו נאלץ להתעסק בדבר שאינו מבין בו, נוצרת אצלו תחושת אי נוחות מן העניין, כיוון שהוא מודע למגבלותיו. לא כן אנשים גסי רוח, שאינם מתעניינים ב'זוטות' שכאלו, ומסוגלים לגשת ולהתעסק בצורה כוחנית גם בדברים שאין להם מושג בהם. לא איכפת להם כלל מתחושת הניגוד, מאחר והם רואים לפניהם רק את היעד והמטרה.


לפי זה, שלושת השלבים הם: גס דעת – הוא הקל ביותר. אדם שרוחו שפלה ולבו עדין, אלא שמרוב שימוש שכלי נהייתה דעתו גסה עליו, מה שיכול להביא אותו למצב של נתק זמני מן הלב, שיתפרש כאדם בעל לב גס. גס לב – זהו שלב הביניים, בו הגיעה הגסות ללב, כך שכאשר בא לפניו ענין הנוגע ללב, הוא נעשה אטום לסביבתו ואינו קשוב לה. גס רוח – מצב שלישי, בו האטימות הממוקדת הופכת את האדם להיות בלתי נסבל וגורמת לו לאבד את התקשורת עם סביבתו. מצב זה מתבטא בשתי צורות: אצל אדם ארצי וכוחני – בדריסת רגשותיהם של אחרים ללא אבחנה, ואצל הלומד או הדיין − בחוסר רגישות כלפי בעלי הדין כבני אדם רגישים ומורכבים.


עדיין נותרה התמיהה: כיצד קשורה השבועה ל'גסות הרוח' ולא ל'רשע'. עניין השבועה נכפה על אחד מבעלי הדין במקרה בו טענותיו הגיוניות אך אינן מאומתות, או שיש חשד כלפי אמיתותן מסיבה חיצונית. שבועה אינה עוזרת כאשר ישנה בעיית אמינות ביחס לבעל הדין עצמו. במקרה זה, דיין המשביע לשווא מתוך כך שטועה בזיהוי וחושד לשווא באדם אמין, גרוע יותר מאשר דיין היודע לנתח את מה שלפניו אך חוטא בפסיקה. זיהוי אמינותו של אדם היא התכונה הראשונה הנדרשת מן הדיין, והיא המבדילה בינו לבין פוסק ההלכה.


תוצאות אטימות הלב של דיין הן אפוא על פי הסדר הזה: איבה – כאשר ישנה אטימות הנובעת מלב גס. ראשית נפגם היחס לאנשים, וכל מי שיוצא חייב בדין ירגיש מעבר לצער ולכעס, גם שנאה, שכן הדיין לא נתן לו תחושה שהוא מבין ומתעניין. חמור מכך הוא: גזל – אטימות הלב משפיעה על קריאה לא נכונה של המציאות, מה שעלול להוביל לפסיקה שגויה ואז הדיין נכשל בגזל. חמורה מכך היא שבועת השווא, שכן בנוסף על כך שאין יחס אנושי ואין קריאה נכונה של המכלול, ישנה גם פגיעה בעצם היכולת לזהות ולהחליט מיהו אדם אמין ומיהו אדם לא אמין. פגם זה לבדו שולל ממנו את כישורי הדיינות.<