|
|
|
| אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר |
ר' שלמה בן אדרת |
|
א
שאלתני על עניין מה שבא בפירושי ההגדות (בבא בתרא עד:) שפרשתי אני, כי לדעת רבותינו ז"ל יש לעולם קצב קץ. ועלה בלבך סתירת זה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ב, כח - כט), ובקשת הראיה על דברי זולתו ז"ל דברי החולקים על הרמב"ם ובכללם הרשב"א.
דע נכבדנו, כי אלו הדברים כולם וכיוצא בהן אילו היינו באים לדון עליהם מצד החקירה האנושית ולפסוק אותם מן הסברא, באמת החקירה תנצח תגיע למסקנה שאין קצב לעולם. לפי שאין החקירה לקוחה אלא מן המורגש ומנהג הטבע. ואנו רואים הגלגלים בלתי משתנים כלל מיום הבראם וכן הארץ בכללה הולכת על מנהג אחד תמידי. אבל באמת כל מי שטוען כן אינו אלא מצד הקבלה המסורה בידן של ישראל מפי חכמיהם (ראש השנה לא.) עם הוראת המקראות (ישעיהו ב, יא "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" כמבואר בראש השנה לא.). וכל שהקבלה או הנבואה הנחתו הדריכה אותו, לא תנצחנו החקירה, כי החקירה למטה מן הנבואה. זה דבר ברור, לא יסתפק בו אחד מבעלי הדתות, כל שכן בעלי הדת האמיתית כעמנו, כמו שלא יסתפק אחד ממנו מאתנו בקיום הנסים שנעשו לאבות כנגד הטבע, כקריעת ים סוף והירדן ועמידת השמש ליהושע ושאר הנסים כנגד הטבע. ואף על פי שהמתפלספים טוענים בביטול כל זה בכפירה מהם בהיותם כופרים בדברי משה רבינו ושאר הנביאים. ואנו אין דברינו עם הכופרים בכל ומטילים השיבוש גם בדברי הנביאים.
ובאמת כי לא יכזיב שום דבר שהוא מקובל ביד עמנו מפורסם באומה שהוא אמת לאמיתה. רק מי ואין מי שאינו מקבל דברי הנביא, חס ושלום, אלא רק מי שהתחייב אצלו ביטול כל מה שהוא כנגד הטבע והנמנע במציאות. כאמרם שיש לכל הנמנעות טבע קיים היות דבר בלתי אפשרי, היא תכונה קבועה ובלתי משתנית. וכאלו אנשים כאלו יחייבו שאין מדרגה באמיתות למעלה ממדרגת חקירתם, עם למרות היותם מאמינים שהשם יתברך וחכמתו אחד, והיותם מאמינים שהוא יתברך לא תושג מהותו, ואחר שהוא וחכמתו אחד והוא לא יושג רק לעצמו יתברך - חכמתו לא תושג.
ויותר מזה אני רואה מן התמה בדבריהם, שהם באמת מודים שאין חקירתם משגת לאמיתת טבע הנמצאות, כי יש לכל גוף מן הנבראים סגולות לא נודעו להם סבותם. כמשיכת האבן השואבת את הברזל בלי שידבק גוף לגוף. ואחר כן ולפי עקרון זה נראה שישוטט הברזל אחר מקום הסדן הקבוע בשמים ויפנה אליו ולפניו ינוח ובפנותו לכיוון צפון, ינוח המצפן. היש דבר יוצא מגדר הטבע יותר מזה שיתנועע בעל גוף דומם בלי אמצעות גוף אחר מניעו, ושיהפוך הברזל פניו אל הסדן? באמת אם סוּפַּר זה לאריסטו היה מכזיבו היה אומר שהוא שטות בלי ספק לולי שנתפרסם העניין פרסום רב. ואחר שהתקיים אצלו העניין הוא חוזר לבקש מן הטענות ומתחכם עליהם למצוא הסבר לתופעה. והוא שאמר דוד, טוען בטוענו כנגד אלו המכזיבים האותות והנסים והנפתים והמתפתים אחר החקירה מצד המורגשות: "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" (תהלים יט, ח). רוצה בו, מי שעמד בדרך משל במעמד ים סוף וסיני, ראה בעיניו באמת קיום האותות ונתאמת אצלו העניין בלי ספק. ואחר שנפתה לבו קודם עמידתו על עשיית האות והפלא, חזר להתחכם כי השם יתעלה משגיח ורוצה ויכול לשנות הטבעים שהוא אדון הטבעים לקיימם או לשנותם.
ודע, כי כל חכם מחכמי תורתינו החסידים, כשיראה דברי הפילוסופים וישר בעיניו דרכם, כשהוא מגיע אצל הכתובים המורים בהפכם, פרש אותם בעניין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית, ומשים עניין המקראות – משל, לפי שאין וזאת רק כאשר לא דוחק אותו עניין נבואי או מצווה. אבל ובאמת כך הוא גם כשהוא מגיע אצל הדברים שנתפרסמה אמיתתם באמונה אצל חכמי ישראל, יפרש המקראות כצורתן ואף על פי שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם. כעניין תחיית המתים שאין הכתובים מוכרחים בו הכרח נחתך, ויש לפרש ואפשר לפרש כל המקראות בדרך משל. כעניין המקראות, שבאו יותר מבוארים, בעניין מתי יחזקאל (יחזקאל לז), ואלא שהכריחם הכרח הקבלה המפורסמת באומה. ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה הפילוסופית. ואז תהיה לנו הוראה ממנו שאין משגיחין בחקירה כנגד הקבלה, לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו. וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו. ולא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה לא נסתור קבלתם, חס וחלילה, אלא אחר שיתברר באופן מוחלט שקבלה זו איננה אפשרית, כלומר אינה תואמת את כללי מסירת הקבלה. ולמה נסתור קבלתם? ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אלא כאשר קבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום או עד הנביאים. ופעמים יהיה העניין ההוא נרמז בכתוב, ולא שיהיה הרמז ההוא מוכרח, רק תכריחנו הקבלה ויתאמת העניין הכתוב עם הקבלה וכעניין שאמרתי בתחיית המתים. הרואה אתה (והיה) שיהיה אחד מחכמי ישראל (סנהדרין צ:) דורש מעצמו עניין תחיית המתים מן התורה ממה שבא בכתוב (דברים לא, טז) "הנך שוכב עם אבותיך וקם"? אלא שעם הקבלה האמיתית נודע אצלנו שנרמז העניין במקום ההוא.
ואני איני מאשים אחד מן הפילוסופים בבטלם העניינים האלו כולם, לפי שלא יכריחם דבר נבואי ולא קבלת חכם מחכמיהם, כמו שלא אאשים אחד מבני עמנו בשאינו מפרש קצת מן הכתובים כפשוטיהם, להתחייב אצלו כי הוא משל, מפני שהעניין רחוק אצלו לפי הנחת השכל. ולמה נאשים אותו על ככה? ועל כרחנו יש לנו להודות בהרבה מקומות שדברו הכתובים דרך משל. ואם ואף שנתאמת אצלנו בלא שום ספק שנעשו אותות ומופתים שנשתנה בהם הטבע, וכן נתאמת אצלנו שהשם יתברך יכול לשנות את הטבעים כרצונו - לשים מעמקי ים דרך לעבור, ולכסות פני האדמה מים. היתחייב מזה שנאמין שעל כל פנים ישתנו הטבעים תמיד בלא טענה, וכי יסופר אלינו כי נראה במקום מסויים חמור מְדַבר ומגיד עתידות, הנאמין ונחייב זה להאמין, כי משום שברור שדברה האתון אשר לבלעם לצורך שעה ולפלא העניין. ויותר מזה - שנאמין אף שיבראו לעתיד כַּפַּיִם לעצי היער או שיושם פה לעצים ויהיו בעל שכל ודבור עד שירננו, מפני שאמר הכתוב (ישעיהו נה, יב) "וכל עצי השדה ימחאו כף", "אז ירננו עצי היער" (דברי הימים א' טז, לג), זה אינו מן הדעת שנאמר ככה, שאין דבר מכריחנו על זה עד שנאמר כן. כי באמת הרבה כתובים דברו דרך משל, אבל כשיהיה הדבר מקובל בידנו למה נבטל הקבלה, ואף על פי שתחייב החקירה הפילוסופית ביטולה. שכן תחייב ביטול קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ושאר האותות והמופתים שנעשו לאבות במצרים ובמדבר.
וכלל כל התורה שידבר השם עם האדם, ויצוה על מניעת אכילת החזיר והנבלה, והחרישה בשור ובחמור, ויצוה על השחיטה מן הצואר וכלל כל המצוות, כי זה כולו מן הנמנע אצלם. ועם כל זה אין אנו משגיחין בדבריהם כלל, לדעתנו ביודענו שהחקירה למטה מן הנבואה באמת. ועל כן מי שדן כלל דברים אלו בשכלו ומצד חקירתו, ומבטל כל שתבטל החקירה האנושית לבד הדן בדברים אלו בשכלו לבד ובחקירה בלבד, מצד שהוא איש ומצד דרכי הטבע ואין הוא מקיים אלא דברים שהוא מכירם בחושיו האנושיים, או שהוא מבינם על פי חוקי הטבע, צוח עליו הכתוב (ישעיהו נה, ח - ט) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה' כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". ופירושו אצלי לא גובה מקום, רק גובה מעלה.
... ולא עוד, אלא שאף מצד החקירה אין לנו לדון לבטל דבר שחקירת חכם מן החכמים מחייב ביטולו, אם יש בידינו קבלה על קיומו. ולמה נסמוך על חקירת החכם ההוא, ואולי חקירתו כוזבת מצד מיעוט ידיעתו בעניין ההוא. ואולי אם יעמוד חכם ממנו, יגלה סתירת דבריו וקיום מה שסתר, וכמו שקרה לחכמים שקדמו לאפלטון עם אפלטון. ושקרה לאפלטון עם אריסטו תלמידו הבא אחריו, ואמר אריסטו שיש ריב לאמת עמו עם אפלטון. ואיני אומר שנסמוך על הדין הזה להכזיב כל מה שיאמר כל חכם, כי אילו אמרנו כן היה כסילות באמת. אך אני אומר: במקום שיש מצווה או אפילו קבלה, אין מדין האמת לבטל הקבלה מפני דברי החכם ההוא, מן הצד הזה שאמרתי.
ב
ר' שלמה בן אדרת
שו"ת הרשב"א[3]
עוד שם (ברכות ו:) "בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס". תימה, דהא אמרינן קשה, שהרי למדנו (ברכות ו.) "עשרה קדמה שכינה ואתיא" השכינה באה לפני בוא עשרה?
תשובה: אין משיבין מן ההגדה. ועוד, פירוש "קדמה", לא שתקדם לביאתן, אלא שבא עמהם מיד כשהן באין, ואינו ממתין עד שיבאו העשרה וישבו ...
ג
ר' שלמה בן אדרת
שאלות ותשובות הרשב"א[4]
... וזה ימים עוררונו מארץ פרובינסה השרידים, בקנאם את קנאתם לדת משה ויהודים. כי שם אנשים עושים התורה פלסתר, וחכם יחשב כי ישב לנפיל להפיל חומות ודברי תורה סותר. לחצוב להם בארות בארות נשברים, ומחפאים וטופלים על דברי תורה ודברי חכמים, אשר לא כן דוברים. ודורשים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משתיהן מדברי תורה ודברי חכמים, דברים לא יחיו בהן. ולמרות עיני כבוד כל ישראל פורצים לעיני הכל כל גדרי התורה, ואף באבותינו הקדושים שלחו לשונם, מה שלא עשו עובדי עבודה זרה. כי יאמרו על אברהם ושרה, כי הוא הם משל לחומר וצורה. ושנים עשר שבטי ישראל הם משל לשנים עשר מזלות, השמע עם כזאת מיום התחלק הארץ לגבולות, כדבר הרע הזה, או הנשמע כמוהו, כי יחזרו יחזירו הכל לתוהו ובהו. ועוד אומרים המנאצים השם, כי כלי הקדש המוקדשים, ה'אורים והתומים' הם כלי האַצְטְרולאב מכשיר למדידת מרחבי השמים אשר יעשו להם אנשים. הכאלה נמצאו בנים כחשים? אלה באמת נושכים את העם מן יותר מן השרפים הנחשים. וללא תועלת וללא סיבה חוטאין בדִבּה ואומרין, כי ארבעה אשר נלחמו את החמשה (בראשית יד, ט) הם משל לארבעה יסודות וחמשה הרגשים, נפשותם של אלו יעשו כליל לאשים. ואשר אלה לו, וללא תועלת ממשל משלים במקרא כולו. באמת יקלו אנשים אלו יקלו על עצמם ויהפכו במצוות כולם, להקל מעליהם את עול סבלם.
ושמועותיהם יבהלונו, וכל הבאים חדשות ישמיעונו. והאמת ברחוב כשל, כי יאמרו מקצתם כי כל מה שיש מפרשת בראשית עד מתן תורה הכל משל. יהיו אלה למשל ולשנינה, ולא יהיה להם משען ומשענה, ובאמת מראים עצמם שאין להם בפשטי המצוות שום אמונה. וכותבין על לבם ובקירות מזבחותיהם, שאין להם חלק באלהי ישראל ולא בתורה שקבלו בסיני אבותיהם. וזרים הם מן הנכרים שהם מקיימין בצורתם המקורית קצת המצוות, ואלה לא תהיה שארית להם בארץ לעקור את הכל התאוו תאוות. והגורם הגדול הזה אשר אהבו חכמות, נכריות צדוניות מואביות. ולספרי היוונים עשו כוונים העריכוה הערכה עיורת, כמי שעובד לה עבודה זרה[5], והתערבו עם שונים המאמינים בשניות - כופרים באחדות וילדו להם בנים. ובנים המקודשים לשמים, מלידה ומבטן יעתיקום משדים, ללמדם ספר ולשון כשדים, תחת היותם משכימין לתורת בית רבם כדת היהודים ... רק שלומדים התורה ולבם לא נכון לפנים ויהפכוה לשבעים פנים. כי כה אמר אחד מחכמיהם, אשר יחשב ראש לראשי מַטותיהם: לימוד התורה טוב להתערב בה בִּינות אנשים וטוב הדבר, אך בלא חכמת היוונים ההוא יקרא 'פרא למוד מדבר'. תשובת הרשב"א לדברי ה"חכם": לומדי התורה, חכמות מה להם, שהם בהמה המה להם. על כן יבושו, כי יספרו וידרושו. יאמרו בפיהם ויורו באצבע, שאי אפשר לשנות את הטבע. ובזה יודיעו לכל שאינם מאמינים בחדוש העולם, ולא במופתים שבאו בתורה כולם. הן אלה קצות דרכיהם, ולוּ נספר כמו זה, שאר דבריהם ומעשיהם, לא יספיק הדיו...
ואם לא עשינו עתה לכרם ה' צבאות מחיצה גמורה, נטלנו שיבא מכשורה נסורת מן הקורה והחרמנו בחרם גמור, כאשר תראו רשום בכתב אמת בספר הברית אשר כרתנו לאלהינו: שלא ילמדו ושלא ילמדו אותן החכמות עד שיהיו הלומד והמלמד בן עשרים וחמש שנה ואחר שימלא כריסו מעדני התורה...
שלמה ב"ר אברהם.
ד
ר' שלמה בן אדרת
"אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין - שנאמר (ישעיהו סב, ח) 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו'... אלו תפילין ..."
דע שיש לחכמים דברים נעלמים, רמוזים במדרשים ובהגדות סתומים, והם נגלים לעיני הסכלים כדברים בטלים, וליודעים חן ולמבינים - שכליים.
יש מן ההגדות שלא ניתנו לידרש, רק לבעלי הסודות, בהן רמזו לבעלי החכמה בנין ויסודות, ובהגיעי אצל אלו ארמוז, שיש בהן חין ערך ודבר גבורות, ולא אפרש דבר, שאין לנו עסק כאן בנסתרות.
אך מקצתן יש בהם נסתר ונגלה, כפרי ועלה. פריו קדש יאצר ויחסן אל בית האוצר יוכנס לאוצר או למחסן, אבל החכמים יניפוהו תנופה, ועלהו לתרופה. ובהגיעי אצל אלו ארמוז על נסתרן ואפרש נגליהן, איישב לשונם ואגיד כפי דעתי כוונת פשטיהן. ויש מהם נכתבו בלשון נעלם, ואין בכולם בשום צד, רק פשוטי הדברים לבד, גם באלו אשים מבטחי בה' לפרשם על מכונתם, להסיר אדם ממבוכתם, ואגלה בעזר העוזר פירושם וכוונתם ... יש בהגדה זו סוד נשגב, גם הנגלה נאהב חמוד כזהב ...
ה
ר' שלמה בן אדרת
"'התשכח אשה עוּלהּ' (ישעיהו מט, טו), אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקריבו ישראל לפני במדבר? אמרה כנסת ישראל לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? - אמר לה: 'גם אלה תשכחנה' (ישעיהו מט, טו). אמרה לפניו: הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעמד הר סיני? - אמר לה: "'ואנכי לא אשכחך'" (ישעיהו מט, טו).
יש משתבשים וחושבים שהם ז"ל מפרשים הכתובים הבאים בהגדותיהם, כיוצא בזה על צד האמת, כמו שפירשוהו בהגדות הם סוברים שפירוש חז"ל שבהגדה נאמרו כביאור האמת – פשוטו של מקרא, וכאילו עשו כאן "עוּלה" בשוּרק כמו עֹלה בחוֹלם. וכן פירשו "בן בטנה" פטר רחם הבא מן הבטן ולא כלל ילדיה. וכן "אלה" – "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד). "ואנכי" – "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב), ובזה ישתבשו רבים.
ונחלקו בו לשתי כיתות: כת מהם, מצד נטותם לדעת רז"ל וסומכם על כל מה שאמרו, הם חושבים כי פירוש המקראות כן באמת, אחר שבא בדבריהם ככה. וכת מהם אומרים, ומשתבשים ונוטים אל צד הכפירה, וחושבים כי כן הייתה דעתם ז"ל בפירוש המקראות ההם, וגוזרים שזה שיבוש מהם שחז"ל נשתבשו, ומזה יצאו לשיבוש גדול ממנו, ותולים השיבוש בכל מה שאמרו גם בפירושי התורה והמצוות. ואלו סכלים באמת, ונגד פניהם נבונים. וכדי לסלק שני השיבושים האלו אני צריך להעיר ולפרש כוונתם בכל שכיוצא בזה.
דע, כי עיקר הכתוב הזה לומר שישראל ראשית המחשבה בבריאת העולם השפל, מפני שהם מקבלי התורה ומצוותיה, ובהם יעמדו על ידיעתו יתברך ועל מה שירצנו יתברך מן העבודה לגבי דרך עבודתו, והוא אמרו (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל". ועוד אמר (ירמיהו ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" ואמרו ז"ל (בראשית רבה א, ד) שמחשבתן של ישראל מחשבתו של הקב"ה על ישראל קודמת לכל. והוא שדימה העניין לאשה עם עוּלה שהוא פרי בטנה.
ואמרו עוד, שאהבתו יתברך אליהם יותר חזקה מאהבת האם לבן, לומר שלא ישכחם לעולם על שום חטא בעולם, וכמו שאמר (דברים ד, לא) "לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך", והוא אמרו כאן "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך". ומן הידוע שאי אפשר לאשה להמר את בנה או להסתפק בו אם הוא בנה אם לא, אחר שהוא פרי בטנה, מה שאין כן באב שיפול בו הספק. ועל כן דימה הכתוב עניין ישראל עם אביהם שבשמים לעניין האשה עם הבן, לומר שאינו מסיר מהם אהבתו ורחמיו ואינו ממירם באומה אחרת.
ומפני שקיומן של ישראל בעשיית המצוות ובתשובה, בעת נטותם מהם. והתשובה תשלם להם עם עשיית קרבנות, כמו שבא בתורה, ולחמלה ממנו יתברך קבע עוד להם עולות בבוקר ובערב, והם התמידים שמכפרים על הכלל ואף על הרהורי הלב, כמו שבא בפירושם האמיתי (תנחומא תצוה אות טו). וקבע עוד להם קרבן מחוייב והוא פטרי רחמים. מצורף לזה הזכירה בנפלאותיו וחסדו יתברך שפדאָנו מכל נזק ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים, לפיכך אמר כאן "כלום אשכח עולות ופטרי רחמים" כאילו עוּלה מלשון עוֹלה, ו"בן בטנה" - פטר רחם. ואין הכוונה להם רק להכניס ביאור העניין בלשון הכתוב ברמז ולזכר, לא זולת זה. וכן עשו במלת "גם אלה" ובמלת "ואנכי לא אשכחך". והכוונה כאן לרמז ולזכר שנתכפר להם מעשה העגל שהיה גדול שבחטאים עד שהגיע ענשם לשכחם מן העולם, כדאמר (דברים ט, יד) "הרף ממני ואשמידם", ועם כל זה אמר שישכח החטא ויכפרנו ולא ישכח את העם. וכאמרו (במדבר יד, כ) "סלחתי כדבריך" ושאינו ממירם באחר ואף על פי שהייתה המידה מתוחה כנגדה בכך, כאמרו (דברים ט, יד) "ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו", ועם כל זה נתרצה להם יתברך עם התשובה מהם אחר ששבו, ואחר שקבלו את התורה בסיני, זו כוונתם, ושמו מלת "אלה" ומלת "אנכי" לרמז ולזכר.
וזה צד אחד להם באגדות, שהם מגידים מה שכיוונו להגידו, ומביאין עליו את המקראות כאילו דעתם בפירוש אותו המקרא שהוא נאמר על הצד הזה שאמרוהו הם ז"ל, ואינו רק לרמז ולזכרון העניין שכוונו אליו. וכאמרם (בבבא בתרא עח:) "'ונירם' (במדבר כא, ל) - אמר רשע אין רם. 'אבד חשבון' - אבד חשבונו של עולם. ובאמת אין הכוונה להם ז"ל בכתוב הזה שמדבר במקרי מלחמות סיחון, שאינו אמור אלא על דברי הרשעים ומעשיהם ומחשבותיהם, רק הכוונה בזה ובכל כיוצא בזה לזכור העניין עם זכירת הכתוב, וכסימנין הן להם ז"ל, וזה מחכמתם לקבוע הדברים הצריכים ונכבדי העניין גדולי התועלת, בלשונות לא תשכח זכירתם.
ו
ר' שלמה בן אדרת
חדושי הרשב"א, פירושי ההגדות[8]
"הרואה אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל - גמרא גמירי לה מסורת מסורה בידינו אודות האבן שבקש לזרוק. אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוי כמה הוא - תלתא פרסי שלש פרסאות, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אלך ואעקור הר בשעור של שלש פרסאות ואזרוק עליהם ואהרגם. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה הלך ועקר הר בשעור של שלש פרסאות והניחו על ראשו, ואייתי קודשא בריך הוא קמצי ונקבוה ונחית בצואריה והביא הקב"ה נמלים ונקבו את ההר ונפל ההר על כתפי עוג והקיף הנקב את צוארו, בעא למשלפה, משכי ביה שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה רצה עוג לשלוף ההר מעל לראשו ונתארכו שיניו לצד זה של ההר ולצד זה, ולא הצליח לשולפו, והיינו דכתיב וזהו שנאמר (תהלים ג, ח) 'שני רשעים שברת' וכדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב 'שני רשעים שברת' - אל תקרי 'שברת', אלא 'שרבבת'. משה כמה הוה - עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמות שוור עשר אמות, ומחייה בקרסוליה וקטליה" משה מה היה גובהו? עשר אמות. נטל גרזן באורך עשר אמות, קפץ לגובה עשר אמות והכהו בקרסולו והרגו.
תחילה אעירך על עניין ההגדות שבאו בתלמוד ובמדרשים. דע, כי באו מהם בלשון עמוק לסיבות רבות, כי לעתים תמצאם ז"ל רומזים עניין פשוט מאד או שאין צורך בו כלל, ועם כל זה יוציאו אותו בלשון זר ועמוק מאד, עד שיחשוב המסתכל שיש בעניין ההוא סוד או עניין שיש צורך להסתירו, ואינו, רק כי לעתים יוציאו אותם בלשון זר מאד כדי לחדד לבות התלמידים. ועוד, כדי לעוור עיני הכסילים המטילים השיבוש בדברי החכמים בתחילת המחשבה מיד, בצאת הדברים מגדר השגתם ושכלם המועט[9], כעניין שכתוב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", וכבר ביאר הרב רבי משה ז"ל הרמב"ם שתי הכוונות האלה בהגדות הנעלמות, בפתיחת פירושי המשנה שלו (לעיל מובאה נ). ועוד יש להם סיבה אחרת, גילו אותה הם ז"ל בקצת המדרשים. והוא, כי לעיתים היו החכמים דורשים ברבים ומאריכים בדברי תועלת והיו העם ישנים, וכדי לעוררם היו אומרים להם דברים זרים לבהלם ושיתעוררו משנתם. וזו הסיבה מפורשת להם ז"ל במדרש שיר השירים (שיר השירים רבה א, טו, ג) בפסוק "הנך יפה רעיתי" (שיר השירים א, טו), אמרו שם "רבי היה דורש ונתנמנם הציבור, ביקש לעוררם ואמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת, והיה שם תלמיד אחד ור' ישמעאל בר' יוסי שמו, אמר: מאן הות כן מי הייתה זאת? אמר ליה: זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות טו, א) 'אז ישיר משה ובני ישראל'".
על כן כשתמצאני מפרש דברי הגדה ותחשוב כי ממנה יצא עניין דק, לדקות לשון ההגדה וזרות דבריה, ואני מפרש אותה שבאה לעניינים פשוטים מאד, אל תגזור תחליט שאי אפשר שהעלימו חז"ל העניין הפשוט ההוא בלשון אחרת בלשון 'דקה וזרה', שכבר הראתיך בעיניך דרכם בהגדות על הצד הזה לצורך לכתוב דברים פשוטים בלשון 'דקה וזרה' לצרכים שציינתי לעיל ...
ז
ר' שלמה בן אדרת
חדושי הרשב"א, פירושי ההגדות[10]
"דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא היה הולך לפדיון שבויים ופגע בנהר גינאי. אמר ליה לו: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה אמר לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה נחלק לו הנהר. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא היה שם אדם שהיה נושא חיטים לפסח, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצווה עסיק אמר רבי פנחס לנהר: חלוק מימיך גם לזה שעוסק במצווה, חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? היה שם סוחר ערבי שהתלווה אליהם. אמר לו ר' פנחס לנהר: חלוק גם לסוחר, שלא יאמר: כך עושים לבני לויה? חלק ליה. אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא, אלא אימא כמשה ושתין רבוון" כמה גדול האיש – ר' פנחס ממשה וששים רבוא, שאִלו אצל משה נקרע הים פעם אחת וכאן שלש פעמים. שואלת הגמרא: ואולי כאן נקרע הנהר רק פעם אחת ור' פנחס בקש שלא יחזור לאיתנו עד שעברו שלשתם? אלא צריך לומר שר' פנחס ארע לו כמשה וששים רבוא.
ממה שנתפרסם פירסום רב בתורה, גם בספרי התלמוד, ושנאמינהו אנחנו עד שלא נצטרך לדבר בו, התחדש אות ופלא לעת הצורך לעם כולו על יד נביא, או אפילו לאחד מן החסידים, ונמשך העניין מאבות לבנים עד שנמצא לרבותינו ז"ל כן בהרבה מקומות, כעניין תנורו של עכנאי שקרה לר' אליעזר וחכמים (בבא מציעא נט:) ועניין רבה (בבא מציעא פו.) ורבא (תענית כד:) וכאלה רבים. גם ממה שלא יעלם ממך והרי לא נעלם ממך שנהגו ז"ל להמשיך הפלא, או המעשים המתחדשים אל דרך הויכוח, כאילו נתחייב העניין מצד הכרח הטענה חכמינו הרחיבו בתיאור הארוע הפלאי בפרטים פלאיים שלא ארעו, כמו כן תיארו את המעשים המחודשים מאין, והציגום שכביכול היתה שיחה בין הבורא לנברא, ובתיאור ה'שיחה' שׂמו חז"ל בפי 'המדברים' טיעונים המסבירים את עמדתם, וכאילו שמכח טענות ה'צדדים' נקבעה התוצאה הסופית. עד שתמצאם ז"ל נמשכים אל הדרך הזה אף בבריאת הנבראים אשר בראם יתברך מרצונו וחפצו, כאמרם ז"ל (ראש השנה לא.) "כל מעשה בראשית לדעתם נבראו", ומן הנמנע להיות הנברא מן האפס המוחלט מסכים על דבר קודם הבראו וצאתו אל הפועל, ואיך יברא לדעתו קודם היות לו מציאות בכח וכל שכן בפועל. ואמרו (חולין ס:) "אמרה לבנה לפני הקב"ה: רבונו של עולם אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה הקב"ה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה ליה לו לקב"ה: וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי", וכלל העניין. וכאלה להם ז"ל במקומות רבים, וזה כולו לא על דרך הכיוון האמיתי התיאור העובדתי, אלא על דרך הרחבת המשל לכוונות ידועות מועילות הרבה, ומיַשְרות אל אמיתת האמונה, בחידוש העולם וההשגחה, ולסיבות אחרות רבות התועלת, ואגלה כל אחד בעזר העוזר בהגיעי אצל כל אחד ואחד מן המקומות ההם...
[1] רשב"א - ר' שלמה בן אדרת, נולד בברצלונה שבספרד בשנת 1235 למנינם ונפטר שם בשנת ע - 1310.
[2] שו"ת הרשב"א, ר' שלמה בן אדרת, מהדורת מכון ירושלים, ירושלים תשנ"ז, חלק א תשובה ט.
[3] הנ"ל חלק א תשובה נ.
[4] הנ"ל חלק א תשובה תטז, השוה למובאה פא.
[5] מקור הביטוי בירמיהו ז, יח "... והנשים לשות בצק לעשות כַּוָּנִים למלכת השמים והסך נסכים לאלהים אחרים" פירש הרד"ק לעשות כונים - מיני מאכלים שהיו מכינים ומגישים למלאכת השמים וכן (ירמיהו מד, יט) 'עשינו לה כַּוָנים' וכן (עמוס ה, כו) 'ואת כיווּן צלמיכם'. אולי קראם כונים לפי שמכונין לבן ודעתן אליהם לעשותן ולתקנן היטב". בירמיהו מד, יט נאמר "עשינו לה כַּוָּנִים להעציבה והסך לה נסכים" ופירש רש"י "כוונים להעציבה - דפוסים כדמות עצבים".
[7] הנ"ל ברכות לב:
[8] הנ"ל ברכות נד:
[9] "לסנוור עיני הסכלים אשר לא יאירו לבותיהם לעולם [לפיכך נכתבו בלשון חידה, כיון שאין בכחם לפותרם]. ואילו הוצעו לפניהם האמיתות, היו סרים מהן לפי חסרון טבעיהם", הקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם.
[10] הנ"ל חולין ז.
|
|
כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן. |