ר' צבי הירש חיות ח"ב

מהר"ץ חיות

מבוא התלמוד, פרק תשעה עשר

עוד צריך שתדע כשם שהיו שלש עשרה מדות של ר' ישמעאל (הובא בראש ספרא – תורת כהנים) מקובלות אצלם לדרוש בהם את ההלכה, כך היו מדות הללו מש(ת)משות לדרוש את האגדה, ובכל מקום תמצא כי לא סרו לא נמנעו חז"ל לדרוש בקל וחומר ובגזירה שוה את ענייני האגדה, כמו שארמוז על איזהו מהן בסמוך. ואולם נוסף על זה, באגדה היה להם עוד שארי שאר דרכי הדרוש, כמו שנים ושלשים מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי (בש"ס וילנא מסכת ברכות אחר מבוא האגדה), והיו מקובלות אצלם, כמו שלש עשרה מדות של ר' ישמעאל. ואמרו חז"ל (חולין פט.) "כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה עשה אזנך כאפרכסת".

ודרכים הללו היו מיושרים ומסוללים בעיניהם. בכל מקום אשר הגיע להם לדבר בשבח המעלות הטובות, דברו בהפלגה יתירה ובהתפארות עצומה, למען יתעוררו בקיומם לקיים המעלות הטובות ביתר שאת ויתר עוז. ועל ידי דרכי הדרוש הללו, מצאו להם סמיכות אסמכתא בתורה, כמו בשבח מעלות הצדקה, אמרו "גדול הנותן צדקה בסתר יותר מן משה רבינו" (בבא בתרא ט:), ועוד אמרו (בבא בתרא י.) "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", ולעניין הכנסת אורחים אמרו שגדולה יותר "מקבלת פני שכינה" (שבת קכז.). ודרשו הרבה מעלות בכבוד אכסניא (ברכות סג:). והרבו לספר בשבח המהנה תלמיד חכם מנכסיו כאילו הקריב תמידין (ברכות י:). וכל הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כאילו נִסך יין על גבי המזבח (יומא עא.), ואמרו "כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו" (ברכות לד:). ובשבח שמירת שבת הרבו לשבח ולפאר ואמרו (שבת קיח.) "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים", "כל המשמר שבת כהלכתו ואפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו" (שבת קיח:) וכן שבחו את מי שעוסק בפרשת קורבנות דנחשב כאילו הקריב קרבנות (מנחות קי.). ובמעלות תלמוד תורה הרבו לספר ד"כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני" (קידושין ל.). ו"כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים" (ברכות נא.). ובשבח לויה ספרו דבשכר שליוה פרעה לאברהם ארבע פסיעות נשתעבדו ישראל בארצו ארבע מאות שנה (סוטה מו:). ובכל אלו וכדומה עוד הרבה, הביאו חכמינו ז"ל ראיות מן המקרא על פי דרכי המדות הנדרשות המקובלות: דרך קל וחומר, והיקש, ומה מצינו וגזירה שוה. והכל דרך אסמכתא למקרא, למען הלהיב לב השומעים שיתנו לב להזהר ולהחזיק במדות הללו, אחרי שרואין על איזה אופן עד כמה נתעלו וכמה גדול כחן של מדות הללו.

ולהיפך, בכל מקום שהִגִּיעַ לחכמינו ז"ל לדבר בגנות המדות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה, למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה, אחרי אשר יראו גודל פשעם וחטאתם, ישימו עצות בלבבם לשמור עצמם מן העוונות כאלו. וסמכו גם כן דבריהם בדרכי הדרוש המקובל אצלם, כמו שדרשו (כתובות סח.) "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה". כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה אם שבר כלי בחמתו [3]. כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, וכאילו כפר בעקר וכאילו בא על כל העריות שבתורה (סוטה ד:). ודרשו גם כן, כל אדם שיש בו עזות מצח, לסוף נכשל באשת איש והגשמים נעצרים על ידו (תענית ז:). והפליגו לדבר בגנות לשון הרע עד שאמרו בירושלמי פרק ראשון דפאה (הלכה א), דנחשב כאילו עבר על שלש עבירות היותר חמורות, היינו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומובא גם כן ברמב"ם מהלכות דיעות (ז, ג "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא - עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם"). ובירושלמי ריש פרק ב דחגיגה (הלכה א) אמרו "המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא". והפליגו לגַנוֹת מדת החנופה, שאמרו שעל ידי זה גורם שמביא 'אף' בעולם, ו"עובַּרין במעי אמן מקללין אותו" (סוטה מא:).

והגדילו באיסור הנהנה מצרי עין "כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו" (סוטה לח:). ואמרו גם כן כל שאינו מְלוה את חבירו בדרך "כאילו שופך דמים" (סוטה מו:), ואמרו "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה - אש אוכלתו ... כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו - אינו רואה סימן ברכה לעולם ... ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו - אינו רואה סימן ברכה לעולם ... כל המשייר פתיתים על שלחנו - כאילו עובד עבודה זרה ... כל המחליף בדיבורו - כאילו עובד עבודה זרה ... כל המסתכל בערוה - קשתו ננערת" (סנהדרין צב.). וכדומה הרבה איומים והפלגות רק להפחיד את העם.

עיין מה שכתב הרמב"ם (בפירוש המשנה פ"ז דסנהדרין משנה ד) על משנת "אלו הן הנסקלין" שכתב בזה הלשון "וכבר הזכירו והזהירו חכמינו הרבה על ההרהור והרחיקו מן הדברים המביאים אל זה, והאריכו לשון לאיים ולהפחיד", עיין שם, ועיין גם כן מה שכתב בתשובות הריב"ש (סימן קע"א) שכתב באמצע הדיבור "ומה שאמרת, שהגאונים והרשב"א ז"ל כתבו: ש'העובר על החרמים והשבועות הוא בכלל: 'לא ינקה', והיינו כעובד עבודה זרה, דכתיב בה (דברים יג, יח): ולא ידבק בידך מאומה מן החרם', עד כאן. אם הפליגו להגדיל העון ההוא, כמו שעשו חז"ל, שאמרו (שבועות לט.) שב"כל עברות שבתורה נאמר בהן: 'ונקה'[4], וכאן בשבועת שוא נאמר (שמות כ, ז): 'לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא'". וכן, שנפרעין ממנו ומכל העולם[5], לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור, כמו באותן שלש עברות, וזה לא עלה על דעת שום אדם, ולא חשב אנוש. אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העוונות, כדי שישמר אדם מהכשל בהן. אמרו בפרק יש בערכין (ערכין טו:): "כל המספר לשון הרע, מגדיל עוונות כנגד שלש עברות: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים" וכו'. וכן במסכת נדרים (מ.) יצא ר' עקיבא ודרש: כל שאינו מבקר את החולה, כאילו שופך דמים. ובפרק האורג (קה:) אמרו: הקורע בגדיו בחמתו וכו', יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה. היאמר אדם באלו וכיוצא בהם: יהרג ואל יעבור? הא ליכא למימר" זאת אין לומר, עד כאן לשון הריב"ש. ויארך הדיבור כאן להראות כל הפרטים אשר האריכו חז"ל, בהפלגות יתירות מגְנות המדות הרעות, ועשו זאת בהשכל ובתבונה, למען ישמעו העם ויראו ולא יוסיפון להכשל בהם. וכן במה שהגדילו לשבח עושי מצוות גמילות חסדים ובקור חולים בכל מיני פאר והדר, גם כן מסיבה להתעורר כדי לעורר העם על זה ולהדריך אותם במסילה ישרה, וזה דרך מסולל ונאות להם ולכל מורי הדור להורות להעם המעשה אשר יעשון, על ידי שמציגים לנוכח עיניהם המקרים הרעים אשר יכולים להסתבב על ידי התרשלות במדות אלו.

וכל אלו העניינים סמכו הסמיכו את דבריהם, דרך המדות הנדרשות, לכתבי הקודש, למען ישתמר היטב בלב השומעים והמעיינים, כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים פרק מ"ג לשלישי (הובא לעיל, מובאה נה) כי דרשות חז"ל, וביחוד דרך הדרוש אשר הרגילו חז"ל בלשון 'אל תיקרי' כך אלא כך, המה דרך מליצת השיר, להזהיר על מדות טובות, ולהשמר מן המגונות, וסמכוהו לכתבי קודש, מפני הסיבה כי לא היה שום דבר כתוב בדורות הראשונות, חוץ מכתבי קודש, והשאר היה אסור לכתוב, מפני איסור תורה, דברים שבעל פה אסור לאמרם בכתב אסור לכתבם, וכשהיו שומעים עניין נאה סמכוהו למקרא, למען יזכרו בכל עת את דברי המוסר והתוכחה אשר שמעו בזה, עיין שם.

ועל דרך זה כתב גם כן הרשב"א (חדושי אגדות, ברכות לב: מובא בכותב לעין יעקב בבא בתרא פרק הספינה עח:) על מה שדרשו חז"ל המקרא, "על כן יאמרו המושלים בֹּאו חשבון (במדבר כא, כז) – המושלים, אלו המושלים ביצרם, בואו ונחשוב חשבונו של עולם" כתב בזה הלשון "כוונת חז"ל במדרשות כאלו להסמיכם אל הכתוב בלשונות שלא ישכח זכרם, לא שהייתה כוונתם לפרש הכתובים ככה, ולהוציאם מפשוטם", עיין שם. ועיין גם כן מה שאמר הרב שלטי הגבורים בגליון הרי"ף פרק ראשון דעבודה זרה (לעיל מובאה עג), שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל עניין שהיו יכולין לדרוש, וסמכו על מה שנאמר (תהלים סב, יב) "אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי", ודרשו מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכו', "דבי ר' ישמעאל תנא 'וכפטיש יפוצץ סלע' (ירמיהו כג, כט) מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (סנהדרין לד.). ואמרו פרק קמא דתענית (ה:) "יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? - אמר ליה אמר לו: וכי בחנם ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים? אמר לו: מקרא אני דורש", עיין שם, וכוונתו שהרשות נתונה לחכם לדרוש בכל אופן אשר נאות לעיניו למען יוכל לבצע זממו ולהגיע למטרה הנדרשת מאתו, לפעול על לב המון העם, ויוכל להרבות טעמים למקרא לדרשו ולבארו בפנים שונים, על דרך (סנהדרין נא.) "דרוֹש וקבל שכר". והכל היה מפני סיבה הראשית, למען יהיה נסמך למקרא, ויהיה נשתמר בכח הזוכר.

וחז"ל צוו אותנו בפירוש על עניין זה באמרם (עירובין נד:) "אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר (דברים לא, יט) 'שימה בפיהם', אל תקרי 'שימה' אלא סימנה ... אנן מהכא מתנינן לה אנו לומדים מפסוק זה (ירמיהו לא, כ) 'הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים וגו', עשו ציונים לתורה". ועיין גם כן (עירובין כא:) "דרש רבא: מאי דכתיב מהו פירוש הפסוק (קהלת יב, ט) 'ויותר שהיה קהלת חכם, עוד לימד דעת את העם, ואזן וחקר תיקן משלים הרבה'. לימד דעת את העם - דאגמריה בסימני טעמים ואסברה במאי דדמי ליה" לימד את התורה לעם בקובעו סימני טעמים לפסוקי התורה והסביר את התורה באמצעות השוואות ודימויים מענין לענין, ופירש"י "קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה", ועיין גם כן (שבת קד.) "סימנין עשה בתורה וקנה אותה", עיין שם.

וכבר האריכו המחברים הראשונים והאחרונים בפינה זו ביסוד זה, מה שיש בו די להתנצל להצדיק דברי חז"ל בדרכי הדרוש שלהם, כי חלילה וחס להתנאים הללו להוציא המקראות מפשטם, כי בודאי ידעו חז"ל את הכלל הגדול בתורה (שבת סג.) ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ואמרו בש"ס (גיטין ז.) "אמר לו רב הונא בר נתן לרב אשי, מאי דכתיב מהו פירוש הפסוק: (יהושע טו, כב) 'קינה ודימונה ועדעדה'? אמר לו: מתוותא דארץ ישראל קחשיב ערי ארץ ישראל הוא מונה. אמר ליה: אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ ישראל קא חשיב וכי אני לא ידעתי שערי ארץ ישראל הוא מונה? אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא רב גביהא מהעיר ארגיזא באר את טעמו של הפסוק: כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין". היינו כי עניין מוסרי זה, שראוי לאדם שלא למהר להנקם בחברו מהרה, ויצפה כי הקב"ה ינקום נקמתו, סמך למקרא זה אף דהוא שהוא עניין רחוק מאוד, מכל מקום מפני איסור הכתיבה לדברים שבעל פה, חפשו למצא סמיכות אסמכתות רחוקות לכתבי קודש. ואף אותן משלי מוסר אשר לא היו רק שיחה בפי הבריות, מה שנודעו להעם דרך הנסיון מן המקרים הנוהגים תמיד בעולם, כמו כל הנהו "מנא הא מלתא דאמרו אינשי" כמו כל מה שאמרו חכמים "מה מקור הביטוי שאומרים אנשים" ... שנזכרו אצלנו בתלמוד (בבא קמא צב. סנהדרין ז:) חפשו להביא ראיות מן המקרא ולהסמיכם לכתבי קודש.

מהר"ץ חיות

מבוא התלמוד, פרק עשרים

וכן היה מקובל אצל חז"ל, שכל מה שיכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים, ולהפֵּך בזכותם, ולהכריע כף המאזנים לטובתם, יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקם בכל אופן האפשר. ומזה הסיבה אמרו חז"ל (שבת נה: - נו:) "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה", ואמרו גם כן לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, רק בא להורות תשובה לחוטאים "שהקים עולה של תשובה" (עבודה זרה ד:). הרי אף במקום דמפורש במקרא לרעה, חפשו עצות בדרכי הדרוש להצדיק מעשיהם ולמעט האשמה.

ומכל שכן שהגדילו מעשיהם הטובים המפורשים, ויגעו בדרכי הדרוש להראות שיותר מן מה שכתוב בכתבי הקודש הטיבו מעשיהם, והמקרא מכסה ומעלים, ודרכי הדרוש מגלים. ועיין בראשית רבה סוף פרשת לך לך (פרשה מז, ט) דחכם אחד דרש מזה שנאמר 'נימול אברהם', ולא כתיב מל אברהם, מכאן שמצא עצמו נימול מאליו[6]. אמר ר' ברכיה: בההיא עיתא אקיל וכו'. והורו לנו חז"ל בזה, דצריכים לדרוש פעולתיהם הטובים של הצדיקים, שהיו על הצד היותר טוב והמתוקן, ומפני זה בדרשת ר' לוי, שלא נצטער אברהם מן המצווה, רק מצא עצמו נימול, הנה שוב אין בפעולתו שום מעלה, ואין זה נכון בדרכי הדרוש, ומפני זה אקיל ר' אבא לר' לוי ואמר לו: שקרנא כזבנא, שעל פי דרכי הדרוש, החוב לדורש לפאר ולהגדיל פעולת הצדיקים ביתר שאת, ומפני זה דרש להיפך - דנצטער ביותר, ובכל זאת עשה מאהבה וקבל היסורין על עצמו לקיים מצוות השי"ת. ועיין ספר קטן על האגדות מהרב המובהק מורנו משה חיים לוצאטו (הובא לעיל, מובאה קא) שהתעורר מדברי (ה)מדרש אלו להוכיח שבדרכי הדרוש, החוב לדורש לשבח מעשה הטוב של הצדיק בכל אופן האפשר.

ואולם בפועלי הרשעים היה להם כלל גדול להעמיס עליהם התועבות האפשריות, כמו דדרשו (סנהדרין מו:) דעכן חלל שבת ובא על נערה המאורסה, עיין שם. וכן דרשו על (בראשית כה, כט) "ויבא עשו מן השדה" (בבא בתרא טז:) - מלמד שבא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, ובתחיית המתים ושט ביזה את הבכורה. ואמרו על אחז שבא על אמו והעלה שממית על המזבח (סנהדרין קו:). ועל בלעם אמרו שבא על אתונו (עבודה זרה ד:), ובפרט הגדילו החטא בכל מקום לספר תועבות עושי רשעה, כי באו על נערה המאורסה ביום כיפור (בבא מציעא פג:). ועוד אמרו באלישע שראה שנתעברה אמם ביום כיפור (סוטה מו:) "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלַּוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות ... 'ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'' (מלכים ב' ב, כד) - מה ראה? ... ושמואל אמר: ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים". ובירושלמי פרק ב דחגיגה (הלכה א), על אלישע בן אבויה שרכב על הסוס ביום כיפור שחל בשבת "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי", ועוד הרבה פעמים שהזכירו, לחומר האיסור, יום כיפור שחל בשבת.

ונתנו לנו חז"ל בסנהדרין פרק חלק (קו:) כלל "בכולהו לא תַפֵּיש למדרש, לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה - דרוש ביה" בכל הנזכרים שאין להם חלק לעולם הבא, אל תרבה לדרוש, חוץ מבלעם הרשע שכל כמה שאתה מוצא בו לדרוש לרעה, דרוש בו, היינו בשלושה מלכים "שלשה מלכים ... אין להן חלק לעולם הבא ... ירבעם, אחאב, ומנשה" סנהדרין צא. לא תדרוש לגנאי יותר מן המפורש בכתוב, חוץ מן בלעם הרשע, כל מה שתוכל למצוא על דרך דרש להראות כי הרבה לעשות לרעה, ופעל תועבות היותר מגונות, דרוש ופרסם ברבים, מפני שאיש רע במדרגה היותר פחותה כבלעם, הוא עלול נוטה לעבור על כל העבירות, ומפני זה אין זרות בדרשות חז"ל שבלעם בא על אתונו ... ועיין גם כן מה שכתב הרמב"ם (פירוש המשנה פרק חמישי דאבות משנה יט) על מה שאמרו במשנה תלמידיו של בלעם "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה", כתב בזה הלשון "שהאיש אשר כבר קלקל מעשיו כל כך, עד שהיה הנקל קל בידו ליעץ לבנות מדיַן שיפקירו עצמן לזנות, הנה הוא עלול בלי ספק לעשות כל התועבות האפשריות", עיין שם. וביותר תראה דברי הירושלמי סנהדרין פרק חלק (י, ב) "רבי לוי עבד דרש הדין קרייא אשתא ירחין לגנאי ר' לוי היה דורש במשך ששה חדשים בגנותו של אחאב את הפסוק 'רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'' (מלכים א' כא, כה). אתא לגביה בליליא אמר ליה: מה חטית לך ומה סרחית קדמך, אית לך רישיה דפסוקא ולית לך סופיה בא אחאב אל ר' לוי בחלום הלילה ואמר לו: מה חטאתי לך ומה פשעתי לפניך, ראש הפסוק יש לך ואין לך סופו? שנאמר 'אשר היסתה אותו איזבל אשתו'. עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח דרש ר' לוי במשך ששה חדשים לשבח, שהרי נאמר 'רק לא היה כאחאב אשר היסתה אותו איזבל אשתו'" עיין שם. ראינו דעיקר שעיקר ענין הדרוש תלוי ביד הדורש דמתחלה דריש כל מעשה אחאב לגנאי, ליחס אליו כל הרשעויות האפשריות אשר יוכל להכניס במקרא זה דרך רמזים ואסמכתאות. ולבסוף, הדר חזר לדונו לשבח, והִצדיק אותו, כי אף אלו העוונות והחטאים המפורשים, לא עשה מצד עצמו, רק על ידי הסתת איזבל אישתו, ומכאן אתה דן לכל הדרשות כאלו, שהכל תלוי בדורש, ולא היה בידו באלו העניינים שום דבר מקובל.

והסיבה שהניעה את חכמינו ז"ל בדרשות כאלו הוא מפני כי שׂמוּ מגמתם ומבטם, להחזיק לחזק אצל העם, את העקר הגדול אשר הניחו חכמינו בעלי משנה (אבות ד, ב) "מצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה", ומפני זה הטילו החכמים החוב על הדורש במקהלות בקהל, שיאמת פינה זאת בכל אופן האפשר, וללמד ל(ה)עם שהאיש אשר הולך בדרך התורה, ההרגל נעשה אצלו לטבע שני, עד כי הנקל בידו לעשות כל הפעולות הטובות, ולא יכבד עליו מאומה, ואם באיזה פעם מצינו אצלם שפעלו פעולות פעולות הנראות לכאורה רעות, צריכין אנו להשתדל להראות על פי דרכי הדרוש, לדון עשיותיהם ופעולותיהם לזכות, שלא היה שום חטא ועון, כמו במעשה של דוד עם בת שבע, אמרו (שבת נו.) ד"כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו", וכן את שלמה דנו לכף זכות - דהוא בעצמו לא חטא כלל, רק שלא מיחה בידן של נשותיו (שבת נו:), וכן מעשה ראובן ובני עלי (שבת נה:) ראו כי נכון להפך בזכותם.

וכן מצד השני, רצו ללמד אותנו עניין כבד, כי מיד שיטה האדם מדרך התורה, רק נטיה קלה כמות שהיא כל שהיא, שוב צריך אחר כך התחזקות והזהרה יתירה, מפני שכבר הסכנה (מפחדת) מונחת לפניו שעבירה תגרור עבירה, וכבר הוא עלול לעשות כל התועבות, אם לא יעמוד על נפשו לקומם לעמוד נגד יצר סוכן בו, אשר הטעים אותו טעמם של איסורים. והדרך המסולל ללמד העם, ולהראותם הדרך אשר ילכו בו, הוא לקחת הדברים רק מן הנסיון מן הקורות בדורות ראשונות, כמו שנאמר (דברים לב, ז) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", ועל ידי מעשיהם והתנהגותם של הדורות הקודמים, אנו למדים ומתבוננים כי כל מדה טובה שהתחיל אדם להרגיל עצמו בה, תעשה שורש למטה עד שכל פינות שהאדם פונה אחר זה במשך הימים, המה רק לטובה. לא כן אדם שסורו רע, אשר אף אם בתחילה לא נטה רק מעט מן דרך הישר, שוב בהמשך הימים תגרור אחר כך עוד עבירות גדולות, מפני שנטבע אצלו למורגל ולטבע קיים. וקשה לאדם זה לעזוב את דרכו ונתיבתו. לכן צריכין אזהרה יתירה בתחילה שלא יהיה נשרש בעשיית הרע ויהיה נקבע אצלו.

ועיין תשובות מהרלב"ח סי' קכ"ו מה שהתעורר על כלל זה אשר הנחנו (הובא לעיל, מובאה צב) ... ומה ששאל השואל שם בתשובת רלב"ח עוד, שמצינו דברים רבים באגדות שאין לאומרם ומכל שכן לכתבם, כמו העניין מאבריה דר' יוחנן אברו של ר' יוחנן (בבא מציעא פד.) ושאין ראוי לאנשים שלמים לדבר אלא דברים הגונים, ובפרט לקדושים וצדיקי עליון, ומה תועלת יש להעם באגדות אלו אשר לא לבד שאין מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה, נהפוך הוא, דהרי אמרו חז"ל "כל המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה - הופכין עליו לרעה" (שבת לג.). ומה נעשה עוד באותן אגדות, אשר נראו מהם עוד יותר, בהשקפה ראשונה, לאגדות של דופי (שבת קמ: סנהדרין פב:) ומה הצורך היה בהם, שהכניסו אותם מחברי התלמוד בש"ס, עיין שם שלא העלה ארוכה. ובאמת כבר טרחו הגאונים לישב את זה והגאון המהר"ל מפראג בספרו באר הגולה (באר החמישי, מהדורת רי"ד הרטמן אות ד) טרח גם כן בזה להראות כי דברי חז"ל ישרים ונכוחים. ואפשר גם כן לומר דרצו להראות: (א) דאף על גב שהיו הרבה חכמים בריאים בתכלית הבריאות ולא חסר לנפשם מאומה, בכל זאת עמדו נגד תחבולות היצר וגם יכלו לו, ולא עוד שאיזהו מהם אשר מפורסמים ביופים עמדו בשערי טבילה, ונחשבו הנשים אצלם כ"קאקי חיורי" אווזים לבנים (ברכות כ.). (ב) וגם זה שבח גדול בלומדי תורה שהכניסו עצמם בסכנה, ויצאו בשלום בלי מכשול ופגע.

[3] לפנינו בשבת קה: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה".

[4] יומא פו. "רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר (שמות לד, ז) 'נקה' ["נושא עון ופשע וחטאה ונקה"] שכבר נאמר (שמות לד, ז] 'לא ינקה' ["נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה"], ואי אפשר לומר 'לא ינקה' שכבר נאמר 'נקה'. הא כיצד? מנקה הוא לשבין, ואינו מנקה לשאינן שבין".

[5] שבועות לט. "אמר מר, אומרין לו: הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה (שמות כ, ו) 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'. מאי טעמא? ... כל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה', וכאן נאמר (שמות כ, ו) 'לא ינקה' ... כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו ... וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו".

[6] בראשית רבה (פרשה מז, ט) "'נמול אברהם' (בראשית יז, כו) - אמר רבי אבא בר כהנא: הרגיש ונצטער, כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו. אמר ר' לוי: 'מל אברהם' אין כתיב כאן, אלא נימול, בדק את עצמו ומצא עצמו מהול. אמר ר' ברכיה: בההיא עיתא אקיל רבי אבא בר כהנא לרבי לוי: אמר ליה: שקרנא כזבנא את" - באותו זמן ששמע דרשה זו, הקל רבי אבא ראשו ברבי לוי ואמר לו: שקרן וכזבן אתה, "אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו".