אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

הלכה שוחקת ואגדה קפדנית

הרב ישראל פורת





בכתבי חיים נחמן ביאליק ז"ל יש מאמר מלא ענין על הגדרת המושגים הלכה ואגדה. הוא חישב ומצא חמש מדות שבהם נבדלה הלכה מאגדה, ואלו הן:

א)בהלכה יבושת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גוון אחד - שלטון השכל. ובאגדה לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן-חלוף, לשון מנומרת בצבעים - שלטון הרגש.

ב)ההלכה קליפה, גוף, מעשה; והאגדה תוך, נשמה וכוונה.

ג)בהלכה אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; ובאגדה התחדשות תמידית, חירות ורשות:

ד)ההלכה גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים, הן שלה הן ולאו שלה לאו; והאגדה יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם, הן ולאו ורפיא בידה.

ה)הלכה מדת הדין: קפדנית, מחמרת, וקשה כברזל; ואגדה מדת הרחמים: וותרנית, מקילה, רכה משמן.

אני רוצה להעיר כי במובן ידוע נתחלפו המושגים אצל ביאליק וקרא להלכה אגדה ולאגדה הלכה. מפני שלאמתו של דבר האגדה היא קפדנית, מחמירה וקשה, וההלכה היא ותרנית ומקילה. ולמה כך? מפני שהאגדה היא משנת חסידים, סביבה נשערה מאד, ומדקדקת עם צדיקיה כחוט השערה. וההלכה היא משנת הרבים היודעת נגעי בני-האדם, ואינה באה בטרוניא עם בריותיה. באגדה אתה שומע קול בית דין של מעלה העוסקים בדיני שמים. וההלכה היא כלי-ביטוים של בית-דין של מטה העוסקים בדיני אדם. וכלל גדול אמרו חכמים: "מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה" (בראשית רבה). ולפיכך יש הרבה דברים שהעושה אותם "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים."

האגדה דנה בין אדם למקום, וההלכה דנה בין אדם לחברו. האגדה משוטטת במרום ושואפת לרומם את כל היקום, לתקן עולם במלכות שמים. וההלכה נושאת ונותנת עם בני-אדם יושבי חשך, אסירי עני וברזל, היורדים איש לחיי חברו, ומתקוטטים ומתדיינים זה עם זה. האגדה אומרת לאדם: העבר על מדותיך, היה ותרן בממונך והכנס עם חברך לפנים משורת הדין. וההלכה נזקקת לתובע ואומרת דין פרוטה כדין מאה. האגדה מסתכלת בתוך תוכה של הנשמה היתרה שבאדם, שנכספת לעלות לשורשה וליהנות מזיו השכינה. וההלכה יש לה עסק עם טענות ותביעות של מלוה ולוה, מוכרי כדים וחביות, בעלי שוורים, ושנים אוחזים בטלית. והדיין צריך לראות עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו, וגיהנום פתוחה לו מתחתיו, שלא יטול מזה ויתן לזה שלא כדין. והוא תמה ושואל לנפשו מה חובתי ואעשנה? יחלוקו? ישבע זה ויפטר, או ישבע הלה ויטול? מי הוא המוציא מחברו, ועל מי להביא ראיה? או שמא אסתלק מן הדין ואומר להם "כל דאלים גבר".

... אבל נסורה נא ונראה דוגמאות של מצוות מעשיות שיש בהן שותפות של שתי הרשויות, ונשמע מה בפי ההלכה והאגדה, ואז נווכח לדעת כי האגדה היא קול של שכינה שמעולם אינה יורדת למטה מעשרה ולפיכך לא תדע שבעה, תובעת וחוזרת ותובעת. אם עלית למדרגת צדיק, מדקדקת עמך כחוט השערה. ואם תלמיד חכם אתה, היא מחייבת אותך מיתה על כל רבב הנמצא בבגדך. מה שאין כן ההלכה שמבטת לארץ ולדרים עליה ברחמים, ואומרת לא ניתנה תורה למלאכי השרת. האגדה היא בת הנצח, וההלכה אין לה אלא מקומה ושעתה, וכשהשעה צריכה לכך היא מעמדת פניה כלפי מעלה ואומרת: "רבונו של עולם, כבר כתבת בתורתך לא בשמים היא, ואין אנו משגיחים בבת קול!"

האגדה אומרת: "והגית בו יומם ולילה", דברים ככתבם. אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? (שבת י"א) אר"י בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם וכו' מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה - הקב"ה הופך את פניו ממנו, ומצירי גיהנום מתגברים בו וכו' והם נוטלים אותו ומשליכים אותו לגיהנום. בא מי שיש בידו שני סדרים, או שלשה סדרים, הקב"ה אומר לו: בני, כל ההלכות למה לא שנית אותן? וכו'. בא מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו: תורת כהנים למה לא שנית? וכו' (מדרש משלי). ומה אומרת ההלכה? הנה רבי יוסי ברבי חלפתא שהיה נקרא "קודש הקדשים" פסק להלכה: אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש. ורבי יוחנן אמר בשם רשב"י: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש!

האגדה אומרת, תפילה שלא בכוונה לא פרחה לעילא "והבא להתפלל לפני קונו ואינו משלים היחודים נוח לו שלא נברא" (זוהר). וההלכה אומרת, פסוק ראשון של שמע ישראל - עד כאן צריך כוונת הלב! "והאומנים קורים בראש האילן או בראש הנדבך, ומתפללים בראש הזית ובראש התאנה ואינם יורדים, מפני שטרחם מרובה!" וההלכה אומרת, מצוות אינן צריכות כוונה.

האגדה אומרת: "מתים שהחיה יחזקאל ששים רבוא, וכולם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד. אמר לו הנביא: רבון העולמים, מה טיבו של זה האיש? אמר לו: בנשך נתן, ותרבית לקח, וחי? לא יחיה! ואמרו: בוא וראה סמיות עיניהם של מלווי ברבית. אדם קורא לחברו רשע יורד עמו לחייו. והם מביאים עדים, ולבלר, וקולמוס ודיו, וכותבים וחותמים פלוני זה כפר באלקי ישראל (ב"מ ע"א:) ומה אומרת ההלכה? "עכשיו שאנו שרויים בין האומות, ואינם מניחים אותנו להשתכר בשום דבר, ויש עלינו מס מלך ושרים, הכל הוא כדי חיינו." וכך נעשתה גם תקנת "היתר עיסקא" בין ישראל לחברו.

ההלכה מדברת בלשון בני אדם ומשתתפת בצערם. אינה דנה על דברים שבלב, ואינה מותחת דין קשה גם על החוטאים והחייבים. "המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק, אעפ"י שהוא רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". ו"תלמיד חכם שעבר עברה בלילה אל תהרהר אחריו ביום... ודאי עשה תשובה". אבל האגדה אין לפניה שכחה ולא משוא פנים. היא עוקבת אחרי האדם ועלילותיו בחדרי חדרים, מענשת על שיחה קלה, ופוקדת עוון אבות על בנים. כשאמר אברהם אבינו "במה אדע" נגזר על בניו שישתעבדו ארבע מאות שנה בגלות. ובשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה! ובשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי. לפי שהאגדה חובקת זרועות עולם ורואה סיבות ומסובבים מסוף העולם ועד סופו, ואינה יכולה לוותר גם על קוצו של יוד.

וכשאתה מתחקה על שורשם של דברים נמצאת אומר, האגדה שהיא משנת חסידים ניזונת בעיקרה מתוך שלטון הרגש הלאומי והעממי. היא יונקת מתוך נבכי לב האומה החרדה על גורלה ודואגת לקיומה הרוחני והמוסרי. וכל אימת שהיא מרגשת סכנה למוסר היהדות היא מתקוממת בכל כוחה ועושה דין לעצמה בכל מרים יד לעקור נטוע. מדת הדין שלה: קנאים פוגעים בו! אבל ההלכה זהירה, מתונה, ומלמדת סנגוריא על העבריינים. הנה זמרי בא ויקרב אל אחיו את המדינית. פינחס הקנאי לוקח רומח בידו ועושה בהם שפטים, ועוצר את המגפה. אבל אם היה בא להמלך בבית-דין ולשאול הלכה למעשה היו אומרים לו: כלום התרית בהם? וכך אמרו רבותינו ז"ל: ויקם מתוך העדה, מהיכן עמד? אלא שהיו נושאים ונותנים בדבר אם חייב מיתה או לאו (תנחומא.) ורבי טרפון ורבי עקיבא אמרו: אלמלי היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, שהיינו אומרים: ראיתם טרפה הרג או שלם הרג; ואם שלם, שמא במקום סייף נקב היה!

אמור מעתה, האגדה ברה רך ותוכה קשה. שיחתה נאה, אבל היא מאכילה גם גחלי רתמים, ודנה את החוטאים ברותחין. וההלכה באה ומטילה צונן לתוך החמין ומפשרתם.

מוראה של הלכה היא מורא של בשר ודם, וכבר אמר הרמב"ן ז"ל (בפ' קדושים) כי אפשר לו לאדם להיות "נבל ברשות התורה". אבל מוראה של אגדה היא מורא שמים. ואנה תלך מרוחו, ואנה מפניו תברח?

מבוא התלמוד, סנהדרין, בהוצאת הרב גבריאל פורת


כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם: יקי עשהאל
הערה: א. נהניתי מכל מלה. הכרתי היטב את הקטע של ביאליק והמאמר הזה איננו רק ה"איפכא מיסתברא" לשמו אלא אמת לאמיתה.
ב. תמיד תהיתי מה משך אותי באגדה ולאחר קריאת המאמר הבנתי שחיפוש האמת הצרופה ללא פשרות הוא זה שמשך אותי.
ג. יישר כח לכותב המאמר.
ד.הרבה חומר למחשבה לרמי"ם ולמורי מחשב"י האם אתם מכירים את המאמר? אם לא חובה לקראו כך נבין טוב יותךר מדוע הדור הזה איננו "מתחבר" כלשונו לשקלא וטריא ההלכתי בגמ' ואילו לאגדה - כן.
כמורים,תמיד סברנו שזה בגלל הקושי החשיבתי היינו הצורך "לשבור את הראש" (למי שיש וגם הוא לא תמיד מוכן לעשות זאת) ואילו האגדה היא "סיפורים קלילים" שאינם מצריכים חשיבה.ולכן הם "שווים לכל נפש".מסתבר שבדור הזה,לפחות עפ"י מאמר הדור של הרב,הדור מחפש איזו אמת מושלמת לא מתפשרת,אמת שהיא דומה יותר לבי"ד של מעלה מאשר לזה של מטה,דור המחפש את ה"לשמה" ואיננו מתפשר עם "לצורכו ולצורכה" דווקא בדור הזה יש ללמוד אגדה באופן לכתחילאי,מה שכמעט לא קורה בישיבות התיכוניות כי זה "רק" אגדתות...


שם: מרים ג
הערה: המאמר היפה הזה לאו דווקא סותר את המאמר המפורסם והנסער של ביאליק, אלא בעצם מביא הבט משלים. תודה!