אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

ההלכה והאגדה

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל





ההלכה והאגדה הן אחיות תאומות, שתיהן נובעות ממקור אחד: - מעיין מים חיים שלא יכזבו מימיו - ספרי התורה הנביאים וכתבי הקודש, שהם ספר תולדות האדם ותורתו; מתולדות ההויה העולמית בכל מסתוריה וגנזיה; ושתיהן מתפצלות ומסתעפות לנחלי מים פוריים ועדינים; ההלכה והאגדה בחיבורן והתלכדותן, דומות לאילן שתול על מים שגזעו איתן וחזק - שכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו ומעמדו - שולח פירותיו וענפיו לכל רוח, והוא רענן והדור במראהו, ומעוטר בציצים ופרחים ופירות מבריאים ומזינים; מרהיבים את העין ומשמחים את הלב בריחם וטעמם, "עפיה שפיר ואנבה שגיא ומזון לכלא ביה" (דניאל ד, ט, יח) או כמדרשם של חז"ל "סמכוני באשישות", אלו הלכות המאוששות, "רפדוני בתפוחים". אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים (שהש"ר ב' י"ד, מס' סופרים פט"ז).

ההלכה והאגדה משלימות זו את זו, אגדה שאינה מבוססת על הלכה היא כפרח נובל, והלכה שאין עמה אגדה היא כאילן שניטלה ממנו תפארתו והדרו. מדרש ההלכה הוא לחם חוקנו שממנו אנו נזונים בחיינו הריאליים והמעשיים, ומדרש אגדה הוא תענוגות בני אדם שהם נשמעות באזני כל אדם (מכילתא בשלח) באהבה ועונג רב והם גם עינוגו של מקרא (קה"ר ב' י'). "ויין הטוב המשמח אלקים ואנשים", "ודם ענב תשתה חמר" - אלו ההגדות שמושכות לב האדם כיין.

...פנים שוחקות להש"ס, פלפול תלמודי הגיוני וסבראי המתעמק בסברות והדרשות בכל צדדיהם, נושא ונותן בהם בעומקה שלהלכה מבאר שיטתם וטעמם של כל התנאים מקשה ומתרץ מתקיף ומתיב עוקר הרים וטוחנם זה בזה ועושה מתוך כך ההלכה הפסוקה, שנראית כחסרת טעם וחוק יבש, לדבר חי פורח ותוסס...

האגדה נדרשת בפנים מסבירות. אגדות שאין הדעת סובלן כפשוטן מוכרחים אנו לחקרם ולהשקיף מתוך מלבושן וצורתן המילולית. הכוונה הסודית העטופה בהן. וכדברי הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים לאמר: ועל כן ראוי שנדון הדרשות ההן לכף זכות ונטיב לעיין בהם וכו' עד שנבין ענינם בדבר ההוא אם יוכלו להכיל לבותינו הדבר הגדול הזה, שהרי החכמים אעפ"י שהיה להם מן התאוה ללמוד, וטוב הרעיון והיגיעה וחברת החסידים והנכבדים והרחק העולם בכל מה שיש בו היו מיחסות החסרון לנפשם כשהם מעריכים נפשותם לפי מה שקדם אותם. והוא מה שאמרו: לבם של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כמחט סדקית, וכל שכן אנחנו שהחכמה נעדרה ממנו וכאשר הודיעונו הקב"ה ואבדה חכמת חכמיו.

אי אפשר להכחיד תחת לשוננו כי בחלק האגדה נמצאו אגדות מרובות שהן נראות כמתמיהות בתוכנן ובסגנונן ורבותינו הגאונים ז"ל אמרו: כתב רב שרירא גאון במגילת סתרים; אין סומכין על אגדה ואין למדין מן האגדות, והנבון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא נקבל מהם. ורבנו האי גאון כתב: כל שנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו ואף על פי כן אגדות הכתובות בו אם לא יכוונו או ישתבשו אין לסמוך עליהן, כי כלל הוא אין סומכין על אגדה, אבל כל הקבוע בתלמוד, שאנו מצווין להסיר שיבושו יש לנו לעשות כן וכו' ואם אין אנו מוצאין להסיר שיבושו נעשה כדברים שאינן הלכה, אבל מה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכים לכך אם נכון ויפה הוא, דורשין ומלמדין אותו ואם לאו, אין אנו משגיחין בו (אוצר הגאונים לד"ר ב"מ לוין מסכת חגיגה י"ד ס' ס"ח ס"ט).

איך נכנסו בתלמוד המנופה בי"ג נפה דרשות ואגדות תמוהות אלה?

על שאלה זו משיב רבי יהודה הלוי ואומר: ואני מודה לך מלך כוזר, שבתלמוד יש דברים שאינני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים ולא להביאם בקשר ענין והם שהכניסו אותם התלמודים בתלמוד מהשתדלם מפני שהיה אצלם ששיחת החכמים צריכה תלמוד ומה שהיו נזהרין במה ששמעו מרבותיהם עם השתדלותם שיאמרו כל מה ששמעו מהם והיו נזהרין שיאמרו אותם המלים בעצמם ואפשר שלא היו מבינים ענינו ויאמרו כך וכך שמענו וקבלנו וכו' אך כל זה במה שאינו במותר ובאסור על כן לא נרגיש אליו ולא יפחות החבור עם הפנים אשר זכרתים (כוזרי, מאמר ג' סימן ע"ג עיין עוד במורה נבוכי הזמן לרבי נחמן קרוכמל שער י"ד).

ההלכה והאגדה, לבד מה שהן נבדלות בתוכנן נבדלות גם בסגנונן ודיוקן, כי דברי ההלכה לסוגיהם נאמרו בעיון ודיוק רב ובסגנון ברור ושנון במעט המחזיק את המרובה וכל דרש שאינו מתאים לרוח התורה ומשפטיה הורחק הלאה ולא ניתנה לו דריסת הרגל בתלמוד אלא בדרך סלקא דעתך - להוציא מדעת המינין והצדוקים למיניהם. וגם זה מעט מאד. אולם האגדה נאמרה בדרך חדה ומשל והלשון המשתמע לכל קוראיה בגלויו, ולכל מבין סודותיה הנסתרים, והיא מחייבת להתעמק בדבריה, לחדור אל תוך חדריה, ולהבין את כוונתה, עד כמה שבינתנו תשיג, בהאגדות שנאצרו בתלמוד שהן מחוורות יותר ולבטל מהלכה כל האגדות שנראות כתמוהות ומתמיהות בתוכנן ובסגנונן.

מכמני עוזיאל, עמ' קכו-קלב.

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.