בלי המצוות התלויות בארץ רוח האומה נמצאת בגלות

צוות האתר

מצוות התלויות בארץ

מאז חורבן המקדש והיציאה לגלות, נפטר עם ישראל מכמה מצוות וחיובים. חלקם- התלויים בבית המקדש, חלקם – התלויים בארץ ישראל ואינם נוהגים בגלות, וחלקם – אלו העונשים שקיומם תלוי במציאותו של בית דין, ואף על פי שהחיוב העקרוני קיים בהם גם כיום, מכל מקום- אין מענישים עליהם.

פטורים אלו מעוררים תמיהה נוקבת:

במושכל ראשון אנו יודעים כי התורה היא מקשה אחת, ורק קיום של כל כולה יוצר את השלימות, ואי אפשר לבטל/ להשמיט חלקים ממנה. מצד שני, העובדה היא שכיום אנחנו לא מקיימים את כל התורה, כי חסרים לנו החלקים התלויים בארץ, במקדש ובהנהגת העם.

איך עולים הדברים בקנה אחד?
ז"א: אם החלקים האלו חיוניים לשלימות התורה והאדם, אז איך אפשרית מציאות שבה הם לא קיימים? ואם הם לא חיוניים, וניתן להגיע לשלימות גם בלעדיהם , אז מדוע ניתנו מלכתחילה?.. חייבים לומר שהשמטת חלקים אלו אינה ביטולם המוחלט, אלא מצביעה על שינוי כללי וערכי באפשרות למבנה החברה והדת על פי התורה בין הזמן שבו היה אפשר לקיים צוויים אלו- לבין זמננו אנו.

שלושת הקבוצות החסרות הם: בית דין ועונשים – מצוות התלויות בארץ – מצוות הקשורות לבית המקדש. כדי להבין מה השינוי שחסרונן מבטא, יש לבדוק מה מקומן של קבוצות אלו במערכת המצוות כולה.

במניין המצוות יש מקום לבוא ולחלק את כל המצוות לשתי קטגוריות שונות: קטגוריה ראשונה-החיובים והמצוות שבאים בעקבות עצם מציאותו של האדם כיהודי. קבוצה זו כוללת את מצוות הדיעות, אהבה, זמנים, ובין אדם לחברו. הקטגוריה השנייה - מצוות שחוץ מעצם המצווה עצמה וחיובה, נמצאת בהן גם ההתאמה למבנה של עם. קטגוריה זו כוללת את כל המצוות שקשורות בהנהגת העם, בית דין ועונשים, בארץ ישראל, ובבית המקדש.

זאת אומרת, שאיבוד החיובים והמצוות של הקבוצה השניה- הוא אובדן של החיוב עצמו, אך גם מצביע על אובדן המחייב – צורת החיים של עם ישראל כעם, ולא כיחידים.

ניקח למשל את מצוות מתנות העניים. מצוות אלו נראות, לכאורה, כקרובות מאד למצוות הצדקה, ולא נראה לכאורה שיש קשר ישיר בינן לבין היות עם ישראל על אדמתו, ובכל זאת אין חיוב לקיימן בזמן הגלות. אנו למדים מזה שהתורה הכירה בכך שהאדם היחיד אינו מצוי במצב שאפשר לחייבו לקיים צדקה באופנים ובקטגוריות נוקשות וקבועות, אלא יש לחייבו את יסוד הצדקה הבסיסי והוא יתאים את קיומה לפי מצבו ולפי דרגתו והבנתו. לעומת זאת, במבנה של חברה כן יש מקום למערכת מפורטת ומדויקת של מתנות עניים. כשהיחיד נמצא במבנה של חברה – הוא מקבל דרכה את החסר לו מבחינה ערכית ורוחנית, הן דרך עבודתו האישית, והן בעזרת האומה הרוחנית שהוא חי בה.

היסודות של קיום אומה נעוצים בהמצאותו בארץ ישראל, בקיום בית המקדש על עבודתו וקורבנותיו והשראת השכינה שבתוכו, ובהנהגת הנביאים, המלכים, ובית דין שמעניש בפועל על עוברי עבירה. רק באווירה ובמצב כזה – ניתן להורות על מצוות התלויות בארץ, עבודת המקדש, ולחייב בעונשי בית דין.

זאת משום שצורת החיים הזו, כאומה שיש לה ארץ , מקדש והנהגה – יוצרת מציאות אחרת לגבי קיום המצוות הנ"ל: מחד, היא מרוממת את האדם עד לנקודה שבה הוא ראוי לחיובים ולמצוות הללו, מסייעת לו וממריצה אותו לעשותן, ומאידך היא מדגישה את חומרת העבירה עליהן - חומרת העבירה היא בדרגה אחרת, כשאדם יודע שהיא גוררת בעקבותיה חיוב לקרבן,צרעת, או עונש על ידי בית דין.

לגבי קורבנות וכן לגבי עונשים, עצם האפשרות לקיימם, או במילים אחרות - קיומם של בית המקדש ושל הנהגה בעם - הוא המחייב לקיימם, כיוון שעצם העובדה שיש אפשרות להעניש, היא שגורמת לכך שתהיה סיבה להעניש. כלומר: כשאדם יודע באופן מוחשי שיש עונש על כל העבירה- ממילא עוצמת העבירה גדלה בהרבה, והמרדנות שהיא מבטאת – חזקה הרבה יותר מאשר כשאין עונשים מעשיים. ולכן היום, כשאין אפשרות להעניש- ממילא גם אין סיבה מספקת לעונש (כעין עבירה ללא התראה) וכן גם לגבי קרבן.

אם כן, הפטור בגלות מקבוצת המצוות הנ"ל, אינו פטור מהיסוד העומד מאחוריהן, אלא מצורת הקיום, שאין אפשרות ליישמה בימינו. על כן על כל יחיד מוטלת המשימה למצוא את נתיבו האישי במצוות האלו, וליישם באופן אישי ומותאם ליכולותיו – את המצוות שבצורתן המקורית מתאימות רק לאומה.