"שערי דמעות לא ננעלו" ישנם דמעות וישנם דמעות..

בבא מציעא דפים נז - סג

הרב חנוך גבהרד

בבא-מציעא נט/א

"שערי דמעה לא ננעלו"

קיים שער תפילה שפתוח תמיד! חייב להשאר ערוץ תקשורת אחד זמין _ 'טלפון אדום!

מסלול הדמעות אינו עובר דרך שער, ולא עובר בשערי בית המקדש, על כן בין לפני חרבנו ובין לאחר חרבנו נותרו שערי התפילה באותו מעמד.

'דמעה' היא תערבת. כמו "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב/כח).
'בכי' = 'מבוכה', כמו: "נבוכים הם בארץ" (שמות יד/ג). כלומר: אבדן דרך. לא רואים כיצד להמשיך. הבטוי לזה הוא בכיה (הגר"א).

הבוכה מביע חוסר מוצא, כל זמן שחושב על סיכוי להתמודד, או משלה את עצמו שהפתרון נמצא בידו, הוא אינו בוכה, אלא מנסה להתמודד. רק כשעומד פנים אל פנים מול אסונו ומבוכתו, פורץ הבכי מאליו.

הבוכה אינו מסוגל לדבר והדמעות מונעות לראות את המציאות. זאת אומרת שהבכי הוא ביטוי המונע התבטאות.

בכי הוא ביטוי מצב שאין לבטא במילים, הבוכה מוציא מעצמו קולות בלתי נשלטים, ובמקביל זולגות עיניו דמעות המטשטשות את ראייתו, וכך נמצא הבוכה במצב של אינו מדבר ואינו רואה, כשהוא מכריז זאת על עצמו בקולות משונים: "איני מדבר ואיני רואה"!
זו הסבה לדמעות ולחנק שהבוכה חש בגרונו, מפני שהקשר אל העולם החיצון הוא דרך הפה והעינים, ובשעת מבוכה ועצירה נסגרים החלונות ונבלמים הקשרים אל העולם (הרהג"מ שפירא שליט"א דברים תשס"ה).

בכי אינו רק הבעה של כאב, אלא הכרזה על ביטול כל האישיות (מהר"ל על ב"מ נח/א: "הונאה").

אין פלא שבמצב כזה ניתן לעבור את כל המחיצות - במצב כזה אין מחיצות!
המצב הנפשי העדין, הרגיש והשבירירי הזה, כבר פרץ את מחסומי טימטום-הלב, והרי הוא זה אשר הביא לסגירת שערי התפילה (מ"מ-ב 7, ד' 6). ממילא לא נכונה הקביעה שהדמעות פותחות את שערי התפילה, אלא הן מבטלות אותם! ממיסות אותם! השערים אינם יכולים להיות סגורים בפני כזה מתפלל ובפני כזו תפילה.

דמעות אמיתיות

לשערי הדמעה ישנם צירים חלודים ומתפוררים, מחמת שהם אינם בשימוש לעולם! זו אינה תחינה ומשאלת-לב, אלא קביעה והגדרת חוקי העולם. אם כן לשם מה יש צורך בשערים? מדוע לא לפתוח פרצה קבועה ורחבה בחומה, מבלי להציב בה שערים!

התשובה היא שצריך שערים עומדים ניצבים במלוא תפארת עוצמתם, כשהם מאיימים להיסגר על דמעות של יאוש!

בכיו של המיואש נותר לרחף בין קורות התיקרה של בית הכנסת, תפילתו אינה מופנית לכתובת כלשהי, והבכי שלו מביע במפורש: "איני רוצה מאומה"! "לא איכפת לי"! "עזבו אותי"! דמעותיו אכן אינן רשאיות לעבור את מפתן השערים.
רק בכי של תקווה עולה השמיימה.

כמו כן תפקיד השערים למנוע כניסת דמעות מזויפות! בין אם הזיוף שלהן אינו אלא העמדת פנים - "דמעות תנין" העושה עצמו כבוכה כדי שירחמו עליו או יאמינו לו, ובין אם הדמעות הללו יותר אמיתיות מדמעות השקר של התנין, אבל אינן נובעות ממקור טהור, כגון שלאזני רודף-בצע הגיע הכלל: "שערי דמעה לא ננעלו", והוא סבור שמצא דרך לגרוף ממון, ולכל מבצע של עושק ומרמה, הוא מקדים תפילה רותחת ספוגה בדמעות שליש. במיוחד למענו הוצבו השערים בכניסה להיכל התפילה.

יש גם את תפילת הגנב המפורסמת, שנאמרת עם הכניסה למחתרת (עין יעקב ברכות סג/א). האיש הרומס במצח נחושה את הציווי: "לא תגנוב", מעיז לצרף את המצָוֶה כשותף לדבר עבירה!

תפילה הדולפת מלב אטום, אינה זקוקה לסגירת שערים, היא עצמה מייצרת שערי ברזל אטומים לחלוטין.

אחר שהצבנו תאורה בהוקת בשערי התפילה, זכינו להבין שהמייצר אותם אינו אחר מאשר הלב עצמו! הוא הפותח והוא הסוגר!

האדישות וחוסר היכולת לשטוח בכי כנה וטהור, היא השערים הנעולים.

שערים אלה אינם נצבים בכניסה להיכל התפילה, אלא הם ממוקמים ביציאה מהלב.
ישנו רמז לכך בנאמר שצריך להעניש את הנערה החוטאת, בגלל שהיא לא צעקה (דברים כב/כד).
אולי יש לה תירוץ, שאיש לא ישמע?
הבלים!
תמיד יהיה מי שישמע צעקה! היא לעולם אינה נותרת בחלל!
החסרון אינו בעובדה שהצעקה לא נשמעה, אלא שהצעקה לא הושמעה! לא פרצה מהלב! על כך יש להעניש אותה על שלא צעקה (שפ"א ליקוטים 'תצא).