אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו


לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנ' ומן הבהמה אשר איננה טהורה (ולא אמר טמאה) (ג)

אעפ"י שברוב המקרים לא עיקם, זה מפני שאימת תורה ויראת כבודה על לומדיה, משא"כ בסגנון פרטי שלנו. ועוד שמלת טומאה אינה מילת גנאי, אלא משותפת לענין מרוחק. והראיה שעל פי רוב השתמשה בה התורה, אלא הכוונה עיקם הכתוב במקומות אחדים רק כדי להעיר לנו וללמדנו, שסגנונינו והתבטאות שלנו יהיו בלשון נקיה, כי מלות גסות ומגונות הן בניגוד לרוח התורה. (ולקמן בענין חטים נעשות יפות ואימא קיימת, ההוא כדי לא להיות מבשר רע לנוכח).

מאי דכתיב ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו למה צדיקים דומים בפני השכינה כנר לפני האבוקה (ח)

אין הדמיון ח"ו כלפי הש"י כי אליו אין דמיון באיכות ובסוג כדי שיחול על זה דמוי כל שהוא בינו לשום נברא וכמו שנא' ואל מי תדמיוני ואשוה. אלא כיון שדיברו מנר - נר ה' נשמת אדם, הוסיף רבא, שאור הדעות השופע מאתו יתברר כל כך רב, שצדיקים בשלמותם, לא נחשבים לפניו אלא כמו הנר שלפני האבוקה אשר אין אורו נחשב למאומה. ועוד יש לפרש, לענין מה דומים הצדיקים שמשתדלים לידמות לש"י במדות ודעות? והתשובה, כנר, דהיינו הכלי של הנר שהוא מבריק ומתראים בו קרני נוגה האור שבו. וא"כ כמו שאין הזוהר שאנו רואים בדפנות כלי הנר אור עצמי מצד עצמו, רק הוא מזוהר האבוקה, (ודומה לזה היא ג"כ הצורה שבמראה, שאין מי שיטעה לחשוב שיש צורה במראה), כן נפשות הצדיקים ומדרגות המקבלים, משתנות לפי צחצוח השכל, וזכות נפשם ושכלם, אבל השפע מאת הש"י רב ושוה לכולם. ודיקא לשון חז"ל נר, ולא אור שהוא הכלי שכך דרכם לקרותו, כמו שאמרו (בביצה ל"ב) אין פוחתין את הנר, וכאן (בדף י"א) לא יקוב שפופרת של ביצה ויתן בצד הנר ופרש"י כל נר שבגמ' הוא הכלי. ונקטו לפני האבוקה כי אורה יותר גדול ומבריק בדופן הנר.

שלוחי מצוה אינן נזוקין והיכא דשכיח היזקא שאני, שנ' איך אלך ושמע שאול והרגני (ח.)

חז"ל הבינו ש"איך" זה, אינו איך הסרוב, כמו (דיוסף) איך אעשה הרעה וכו' ולא "איך" התימה, כמו איך תאמרו אל פרעה. אלא איך האופן כמו "איך ידעת כי מת שאול ויהונתן" ששאלו דוד אחרי שהעיד לו שראם הרוגים מתים, באיזה נסיבות ואופן ראית וידעת? ולפ"ז הבינו חז"ל ששמואל שאל, איך ובאיזה אופן אלך ואנצל, שלא ישמע שאול ויהרגני? (וע"ז עולה התשובה יפה "עגלת בקר תקח" וכו'). כי שמואל הבין, שאין הצו מחייבהו לסכן נפשו עכ"פ. וע"כ באמצע קבלת הנבואה, שאל ובירר על אופן ההליכה, אשר מכך למדו חז"ל, שאפילו שלוחי מצוה חייבין ליזהר היכא דשכיח היזקא, ולחפש דרכים בטוחות, אף בעת מילוי מצות ה'.


וכל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לעם הארץ אין זווגם עולה יפה וכו' (מ"ט)

כמה החמירו חז"ל שכל שאין תאום במעלות ודרגות קדושת המשפחות, נחשב הזווג, שאינו של מצוה ושאין לו קיום והצלחה לאמר, שהתאום הרוחני, הוא הערובה והבטחון להצלחת הזווג. ואז הוא נחשב של מצוה שרשאי ת"ח ליהנות ממנה ולתת את ברכתו לה. ועל כן אמרו כשהוא זווג של ת"ח כל שכן שתורה וכהונה במקום אחד.

ביום ההוא יהיה ה' אחד. לא כעוה"ז העוה"ב. העוה"ז נכתב ביוד ה' ונקרא באדנות. אבל העוה"ב נכתב ונקרא ביוד ה', (נ)

העוה"ב האמור כאן, אינו עולם הנפשות, אלא העתיד לבא כשתמלא הארץ דעה את ה', וידעוהו כראוי, ואז לא יצטרכו עוד לכנות בשמו יתבר', אלא יקראוהו כפי שישיגוהו. כי תגדל הכרת אחדותו ויחודו יתברך.

סימן להרים מילין. לעמקים דקלים. לנחלים קנים. לשפלה שקמה (נג)

אין לשאול מה צורך לסימן, הלא ההר והנחל נראה יותר מהסימן, כי לעתים יש מישור ובקעה בגב ההרים, ואעפ"כ זה נחשב להרים מחמת הגובה ונפקא מינה לדין פירותיהם ולשמם, לענין מקח וממכר.

כ"ד תעניות ישבו אנשי כנה"ג על כותבי תפלין ומזוזות שלא יתעשרו שאלמלא יתעשרו אינן כותבים (נ)

כבר נאמר על כיוצ"ב דיברו חכמים לשון גוזמא. ואף כאן כן. והכוונה, שמתוך תפלותם להחזרת עטרה ליושנה ותורה ומצות שלא ישתכחו, הרי זה כאילו התפללו על כותבי סת"ם שלא יתעשרו, שאילולי כן השתכחה תורה מישראל.

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. תורה ותשובה גן עדן וגיהנם, כסא הכבוד וביהמ"ק ושמו של משיח (נד)

יש לשים לב שכל אלו הדברים אינם אלא מושגים, ועל כן שייך לומר בהם שנבראו קודם שנברא העולם, דהינו במחשבה כביכול. כי רק על בסיס תכליות אלו ברא ה' את עולמו שיהא בו תורה ועבודה, שכר ועונש, תקוה וישועה, והכל לכבוד כסא כבודו יתברך.

אמרה לי אם, כל מניני בשמא דאימא (סו)

כתב המאירי וז"ל, כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב, אינן מיני ע"ז. ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך הטבע או סגולה. וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים, הם נעזרו בדבר זה בשני דברים, האחד שלא היה בהם (כדאי) להטעות, אלא דברים הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם, והוא אמרם "אמרה לי אם" וכו'. והשני מצד שהיו ההמון באותו זמן (בוטח) בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחזק (פסיכולוגית). ונמצא מצד ההרגל בהם עזר טבעי, אבל כל שאין ליחס בו עזר טבעי או סגולי באיזה צד, אפע"פ שאין המאמר בהם בשם כוכב או ע"ז יש בו משום דרכי האמורי.

ומה שהוזכר בסוגיא זו מהזכרת קצת מקראות כגון "מלאך ה' אליו בלבת אש", עם מה שנודע שאסור להתרפאת בדברי תורה, אפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו רק בדבר תורה, אבל כאן הוא מונה עוד דברים זולת הזכרת אותם מקראות, (כלומר שאינו סומך רק על הפסוק).

והמהרש"א תירץ שזה על דרך להגן דהינו שזכות קריאת ג' מקראות אלו תגין עליו. אך מה שתירץ שרפואת הנפש מותר ממה שאמרו חש בראשו או בכל גופו יעסוק בתורה, והלא אסור להתרפאת כדברי תורה? וחילק שכשמתכוון לרפואת הגוף הוא שאסור אבל מתכוין לרפואת הנפש מותר, שהתורה היא רפואת הנפשות!, זה תמוה, כי הכוונה לרפוי הדעות והאמונות הזרות שהם הם מחלות הנפשות.

והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון מאי אור יקרות וקפאון? אר"א זה אור שיקר בעוה"ז וקפוי לעוה"ב, ר"י או' אלו נגעים ואהלות שיקרות בעוה"ז וקפויות לעוה"ב, ריב"ל או', אלו בני אדם שהם יקרים בעוה"ז וקפוים לעוה"ב (נ.)

אין מחלוקת ביניהם בבאורו של מקרא (שפשוטו כפי שתרג' יונתן). אלא כל אחד מציין את המיוחד לע"ל אם באור הדעת את ה', אם בתלמוד תורה. ואם בטיב בנ"א. כי לעתיד לבא (המכונה כאן עוה"ב), לא יהיה אור דעת ה' וידיעת אמתו יקר ונדיר אלא קפוי, כלו' צף ומצוי. וכן תלמוד נגעים ואהלות יהיה גלוי וידוע, וכן בני אדם מהוגנים וטובים, יהיו מצוים ורגילים.

ומה שהביא ראיה מרב יוסף שתיאר ודבר על עולם הנשמות, לעניננו אשר מדובר בו לע"ל לימות המשיח, זה כדי לסייע ולציין שאותם בני אדם הנראים כיום בעוה"ז עליונים, אינם באמת כן חשובים למעלה, וכמו"ב לע"ל, מצב זה לא יהיה ולא יקרה (יקרות)

כל העוסק בתורה בפני ע"ה כאילו בועל ארוסתו בפניו. שנ' תורה צוה לנו משה מורשה וכו' אל תקרי מורשה אלא מאורסה (מט.)

הכוונה שעל ת"ח לשמור על כבו' בפני ע"ה, כמו שלא יגלה ארוסתו שהיא דבר החביב לו בפני ע"ה, כך גם למוד התורה שהוא ענין ההשתלמות של הת"ח, יהיה מוצנע מפני ע"ה כדי שלא יזל ויקל כבודו בפני ע"ה כשיראהו עדיין לומד, יסבור שחסר הוא, אלא רק כשהם מושלמים ומלומדים, יכולים להיגלות ולהודע בפני ע"ה במלוא קומתם. (והא לך בזמננו נחשבים ת"ח תופשי ביהמ"ד בעיני ע"ה לבטלנים). ועוד שהחקירה והבירור בדיני תורה סברותיה וטעמיה, דברים של מה בכך הוא בעיני ע"ה ומזדלזלת תורה בעיניו, כ"ש כשמתגלים בעיניו טעמי תורה שיקרים הן לת"ח, הר"ז כמגלה ארוסתו לפניו.

ועיון יעקב פירש, כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כדי ללמדו ולהשפיע עליו, הר"ז גורם לעצמו עונש כאילו בעל ארוסה. והביא ראיה מיהושע וכלב שהוכיחו את המרגלים וביקשו לרגמם כדין בועל ארוסה. והמאירי פי' בועל ארוסתו של ע"ה כי התורה היא גם ארוסתו של ע"ה, אלא שלא נכנסה אליו לחופה, והכוונה שלא לביישו ולעורר חמתו וקנאתו עי"ז שעוסק בה בפניו, אלא צריך להצטנע, כי גדולה שנאה ששונאים ע"ה את ת"ח.

לעולם ישא אדם בת ת"ח לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור. לא מצא ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא ישא בת גבאי צדקה ומלמדי תשב"ר. ואל ישא בת ע"ה, שהם שקץ ונשותיהם שקץ ועל בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה. (מ"ט)

לפי מה שפי' רש"י שגדולי הדור הם אנשי מעשה וצדיקים, יוצא, שחז"ל נתנו מעלה יתירה יותר לת"ח, שמוחזק הוא בתורה ומע"ט גם יחד (ויתרונו בחכמתו).

ע"ה אסור לאכול בשר, שנא' זאת תורת הבהמה והעוף. כל העוסק בתורה (תורת בהמה) מותר לאכול בשר, ושאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר (מט)

והטעם כי לא ידעו במה יכשלו, אם בעניני שחיטה, או מליחה, חלב ודם, ובין חיה ועוף טמא, לטהור. אבל לת"ח, או על פיהם, מותר. ובשביל זה דרשו, "יגיע כפיך כי תאכל", זה ת"ח הרואה טריפה לעצמו.

עם הארץ מותר לנוחרו ביוהכ"פ שחל להיות בשבת ולקרעו כדג. ומגבו, וי"א אף אין מכריזים על אבדתו, (מט)

אף שהתוס' פי' בעם הארץ שהוא מין ומוסר, שהוא מסוכן, מכל מקום נראה ברור שדרך גוזמא והפלגה בגנות ע"ה דיברו. ולא ח"ו מתוך איבה. ואפשר להבין גם כפי שפי' המהרש"א שממה שאמרו לנוחרו שהיא הוצאת דם, רמזו שע"ה מותר לביישו ולהלבין פניו בשבת וביוהכ"פ שהם ימי שלום ופיוס.

ורב נסים פי' שע"ה לרוע מדותיו ותכונותיו הרעות ותאותיו, עשוי לבא למצב כזה שיש לנוחרו ולקרעו כדג, כאשר בכעסו יחפוץ להרוג לחברו ויהיה לו דין רודף, או בעת תאותו, כשלא יעצור ברוחו, וירדוף אחר הערוה, שאז הדין נותן שמצילין אותו בנפשו. ובכל אופן שנחוץ,אף לקרעו, גם אם יחול בשבת שחל יוהכ"פ.

וכך כתב המאירי (מתוך הפקרותו במצות) פעמים שימצאוהו (ביוהכ"פ) רץ אחרי זכור או נערה ואז מותר להרגו אף ביום כזה. ואף שגם בת"ח הדין כן. אין לחשוד אותו בכך ולא יארע לו כן. ויש שפירשו שכשנראה ע"ה בדרך עם איזה ערוה, חושדים בו שבדעתו לאנוס ודנים אותו במחשבתנו כמי שמותר להרגם. ולא נתכוונו שנעשה כן שאין דנים מאומד. ואין זו, אלא דרך צחות בלשון. לאמר, שראוי הוא לכך, ובדרך זו המשיכו בלשונם ואמרו לשוחטו בלי ברכה, ולקרעו כדג ומגבו. עכ"ל, והוא הדין בענין אבידתו אם אינו אחיך במצות, ועי' בהכותב שפי', אין מכריזין, שאין משתדלים להכריז על אבידתו (ולא שהיא מותרת).

ביום ההוא (לע"ל) יהיה ה' אחד ושמו אחד. לא כעוה"ז, שנכתב ביוד הא ונקרא באדנות, וכן בעוה"ז יש הטוב והמטיב ודיין האמת ולע"ל כולו הטוב והמטיב. (נ.)

כבר פי' הר"מ במורה ענין כתוב זה, שלע"ל כשתרבה הדעת וההשגה, כשם שהוא אחד, כך יהיה מושג ונקרא בשמו המיוחד אשר אין בו כל השאלה ושתוף לזולתו - כאלקים ואדנות וזהו עיקר כוונתם בזה. וכן יובן מדבריו שם, שאין דבר רע יורד מן השמים בעצם ובכוונה תחלה. ושכל הבריאה היא רק טוב. והרעות המתהוות הם רק מידם של בני אדם עצמם זה לזה, או מצד ההפסד שהוא סיבת ההויה. אבל מצדו ית', פעולתו אחת היא שפע טובה וברכה על הכל. והשנוים הרבים הם לפי שנוי המקבלים והתחלפותם. ומקוצר הדעת והגבלתנו בזמן (בעוה"ז) אנו חשים ומרגישים רק את הרע או הטוב העכשוי. ולא יכולים לחזות ולתפוס את ההויה בכללותה ששולט בה ההפסד לצורך ההויה (על הצפוי והעתיד להתרחש) שהוא לטובה בסופו של דבר. ולפי תפיסתנו המוגבלת אנו מברכים על הטובה ואעפ"י שסופה רעה. ועל הרעה אעפ"י שסופה טובה. אבל לע"ל כשתרבה הדעת ה' ויראתו, ותובן שלמות ההויה, ותשלוט ההכרה העמוקה בטובו של הש"י, יפעלו בנ"א אך טוב. (ולפ"ז ימצאם מאתו), ויורגש אז רק הטוב התכליתי שבכל מעשיו. ורעיון זה נרמז בשמו המפורש שם העצם (הויה), שמורה על ג' חלקי הזמן (עבר הוה ועתיד) כאחת, כי תפיסתם הרחבה תסלק תפישת הטוב והרע רק לפי שעה ולפי הרגע, מה שמורים על כך עליו שאר השמות, כל פעם לפי הענין כאדון, כמלך, כדיין, כיוצר כשליט ותקיף, כמצביא וכמרחם, וכפי המצב והמקבלים.

כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב עד שמים חסדך. לא קשיא כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה. (נ:)

כתב המאירי פירשו בו גדולי הדור, שגם אם אינו ראוי לנס, הקב"ה משנה תפקידם של מערכת השמים (מעל שמים). והעושה מיראה, עד שמים, שאף זו מדה מעולה.

כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים אינם רואים סימן ברכה לעולם ואם עוסקים לשמן רואים. (נ)

לא רק על דרך הזכות התכוונו שהעוסקים בהם לשם שמים רואים סימן ברכה אלא גם באופן טבעי. שאותם שמטרתם היא רק הריוח גרידא, משימצאו מהיכן להרויח, יזניחו מלאכת שמים זו, ולא תצלח ותתברך בידם. אבל מי שרואים בה מצוה ושליחות לשם שמים, הרי זו תצליח ותתברך בידם.

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדוש ה' לכבשן האש? נשאו ק"ו מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצוין על קדוש ה', כתוב בהם ועלו ובאו בתנוריך בשעה שהוא חם, אנו שמצוים עאכו"כ. (נג:)

הק"ו הוא דרש מוסרי, שליקחו הוא, שאם אף הברואים השפלים כצפרדעים, לכבוד הש"י ולעשות רצונו עומדים, אף כשהוא בניגוד לטבעם ורצונם, (שטבעם לברוח מן החום ואעפ"כ קפצו לתוכו) יען שכבוד ה' הוא סבת מציאותם, ולא לצורך עצמם, כ"ש וק"ו המשכילים הבחיריים המכירים בוראם ומלכם.

עשרה דברים נבראו בין השמשות. באר, מן, קשת כתב ומכתב, לוחות, וקברו של משה, ומערה שעמדו בה משה ואליהו, פי האתון, ופי הארץ, אף האור והפרד, רי"א, אף האיל ושמיר, רי"א אף הצבת. (נד)

כבר ביאר הר"מ באבות, שכדי לסלק מחשבת שנוי רצון וחדוש הנהגה אצל הש"י, בגלל שרואים נסים מתחדשים, ע"כ הסבירו חז"ל, שבתחילת הבריאה, כבר הונח בטבע כל דבר נס שנויו (כמאמרם צויתי לים שיקרע וכו). וי' דברים אלו שלא היה להם יסוד טבעי שיונח בו יסוד לנסים אלה שהם מציאות נדירה ותלושה מרקע טבעי, כינו בשם בריאת בין השמשות, כביכול השלמת היצירה. והראיה, מה שאמרו שהאור נברא במוצ"ש ואיננו בריאה חדשה, שכבר נברא ביסוד האש, רק שע"י שנתגלה בו דבר חדש שלא נראה תחלה, הר"ז כאילו ניתוסף ונברא עתה. ועוד מפני שהנס לא יתמיד ורק הוא לפי שעה, לא יחדו להם עת וזמן בימי הבריאה, אלא עת מצומצם בין השמשות, והעיקר שהורונו שהכל נברא במחשבה תחלה, והונח לו עת וזמן מראש. וכן פי' בפ"ר.

ר"י או' אף הצבת. הוא היה או' צבתא בצבתא מתעבדא, וצבתא קמייתא מאן עבדה? אלא בידי שמים היא, אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון? (ויחברנה כאחת?) (נד)

ממה שהביאו בתוספתא ערובין את האמרא הזו על "הלכות שבת כהררים התלוים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות, באמרם מכאן אר"י אף צבת בצבת עשויה, דהינו כמו שמ"לא תעשה כל מלאכה", נתחדשו ל"ט מלאכות, אף מצבת אחת נעשו כל הצבתות, נראה, שנתכונו באמרה זו לומר, שלכל דבר יש יסוד והתחלה, ושהיתה לה התחלה בידי שמים.

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וג"ע וגיהנם וכסא הכבוד וביהמ"ק ושמו של משיח. (נד)

הרואה יראה שאלו הם דברים מופשטים והתכוונו חז"ל לרמוז לנו בזה שדברים אלו הן יסוד הבריאה ועלו כביכול במחשבה תחלה כי תורה ותשובה וכסא הכבוד ובמה"ק, ענינם ידיעת ה' ועבודתו וזה תכלית הבריאה. כי כסא הכבוד, הוא ענין ידיעתו מתוך מעשיו, השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וג"ע וגיהנם זה ענין ההשגחה ושכר ועונש. ושמו של משיח זו התקוה והצפייה לישועה. ודברים אלו שהן מסד (לבריאה בהכרח שיקדמו במחשבת בריאתה. ואפע"פ שאין הבדל אצל הש"י בין עלו במחשבה לבריאתם למעשה, דיברו בו חז"ל כלשון בני אדם כדי לומר שהבריאה מעוגנת עליהם.

וכך כתב הרשב"א (מובא בע"י) כבר נודע שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה, ועיקר הכוונה בחידוש העולם ובבריאת העולם השפל - האדם המכיר בוראו ועובדו, וכיון שכן, א"א לו בלי תורה והוראה ודרכי עבודה ושכר ועונש לפי מעשיו, והם ג"ע וגיהנם, וכסא הכבוד הם השמים שמורים עליו יתב',לעולם שמתחתם.כמ"ש השמים כסאי, והארץ הדום רגלי.ולא נאמר משיח אלא שמו של משיח דהינו מחשבת כוונתו.

כל האומר ראובן חטא, בני שמואל, בני עלי חטאו, דוד, שלמה חטא, אינו אלא טועה. (נ"ו)

לא אמרו חז"ל כך כדי לחסך ולסנגר עליהם, אלא יותר מזה כדי ללמדנו שמעשה פעוט מצד אנשים גדולים נחשב להם לחטא גדול.

ד' צוחות צוחה עזרה. צאו בני עלי שטמאו היכל ה'. צא יששכר איש ברקאי. שמכבד עצמו, וכו' שאו שערים ויכנס ישמעאל ויוחנן (נ"ז)

פי' בפ"ר, שהכוונה - אנשי העזרה, כמו וכל הארץ באו מצרימה, דהינו כל אנשי הארץ. עכ"ל. וכוונתו שכל באי המקדש ריננו וסלדו מהם.

בקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה א' שמא יש פיסול במטתי, אמרו לו בניו שמע ישראל וכו' פתח ואמר ברוך שם וכו'. אנן היכי נעביד?... התקינו לאמרו בחשאי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה. תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, הביאו לה עבדיה בחשאי... התקינו שיהו או' אותו בקול רם מפני תרעומת המינים ובנהרדעא דליכא מינים או' אותו בחשאי (נו.)

ענין דבריהם, שמצד אחד אנו מנועים להוסיף על דברי תורה ובושה לנו אם אין אנו מבינים ש"אחד" ענינו מלכות, ומאידך קוצר דעתנו מצריך אמירתו כביאור לנו, שענינו קבלת מלכותו. ועל כן תיקנו לשם הבחנה לאמרו בחשאי.

ובמדרש רבה (דברים פ"ב) טעם אחר לברוך שם וכו'; שמשה שמעו ממלה"ש והורידו לישראל. משל לאחד שגנב תכשיט מבית המלך ונתנו לאשתו וצוה שלא תתקשט בו אלא בחשאי. אבל ביוהכ"פ שנקיים כמלה"ש אומרים אותו בקול רם. וענין כל זה הוא שחז"ל רמזו בסגנון שונה בשני המאמרים על שני יסודות אמוניים שלכאורה נוגדים זה את זה, שמצד אחד, יחודו יתעלה בלתי מושג ואין לצייר בו שום דמיון ויחס, לשום מציאות, ומאידך גיסא הצורך באמונת מלכותו ובהשגחתו עלינו, עם העקרון של הבחירה החפשית (שלכאורה הם נוגדים זה את זה). וע"כ ראו חז"ל להשריש ולהחדיר בלבנו ברמז ענין זה, שאמונת יחודו מצד עצמו, עם אמונת מלכותו מצד בריאתו והשגחתו על בחירתנו, מחויבות. ואין ח"ו סתירה ביניהם, שכן משה ויעקב ביארו לנו שיחודו היינו מלכותו שהיא פועל יוצא מתוך יחודו שענינו ג"כ מלכות, וכמו שאמרו במסכת ר"ה שהפסוק שמע ישראל ה' אחד, ענינו מלכות. וכדי לעורר ע"ז ועל צד ההעלם שבהבנת דבר זה, ע"כ התקינו אמירתו בלחש, ואיפה שהיו מינים שהלעיזו (על אמירת דברים בלחש) התקינו אמירתו בקול רם. וביוהכ"פ שאימת הדין על הלבבות והדעות ואין חשש בהרהורי מינות או טעות אומרים אותו בקול רם, ותלו את זה ביעקב אבינו, שבעודו חי היה בלבו על הצלחת האומה אמונתה ותקותה דהיינו הקץ. ורמז לבניו שזה תלוי באחדותם בלא ריב ומחלקת כמעשה יוסף, וענו לו בניו שליבם כלבו שאמונת האחדות בש"י תלכדם ותשמור על אחדותם ויחודם. והוא ברך ושיבח על כך למי שמלכותו נובעת מתוך סוד יחודו ואחדותו האמיתית ובכך רמז להם עוד שסוד קיומם עד בלי קץ תלוי גם באחדותם במלכות אחת, ולא די ביחודם בדת ואמונה אחת - ענין שנרמז באמונת אחדותו ומלכותו שהוא דבר אחד.

ועוד יש לומר שענין בשכמל"ו הוא שאין אנו מסוגלים (לתפוס) להבין ולהקיף בשכלנו אפי' היקף כבודו ומלכותו. (דהיינו עולמות שברא) וזאת למדנו (הביא לנו) משה רבינו שהגיע למדרגה רמה בתפיסה זו, וכפי שהעידה עליו תורה בכל ביתי, וכפי' הר"מ ורס"ג בכל עולמי ידע והבין. ואפעפ"כ נאמר לו "לא תוכל לראות את פני". אבל אנו מתביישים במדרגתנו השפלה לעומת מדרגה שהגיע לה משה רבינו. מאידך, הרי האבות אמרוהו (פרסמוהו) אף שלא הגיעו למעלתו כענין שאמ' "ושמי ה' לא נודעתי להם", על כן התקינו לאמרו בחשאי.