אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו


מעולם לא ירדה שכינה למטה מי', ולא עלו משה ואליהו למעלה מי', ולא? והא וירד ה'? למעלה מי'. והכתיב ויעל משה, ויעל אליהו, למטה מעשרה, והכתיב מאחז פני כסא שפירש ה' מזיו שכינתו ועננו עליו? דאישתרבובי אשתרבב עד ונקט ביה (ה.)

ע"פ מה שהאיר עינינו הרב מורה צדק בביאור מושגי "עלה וירד" שכלפי מעלה, שהם מושגי השגה, או התגלות נבואה או פעולה כלפי מטה, נוכל להבין שהשמיעונו בזה כלל שכל מקום שנאמר בו ירידה או עליה כנ"ל, שלא עברו את הגבול שבין החומר, לצורה הנבדלת, מצד שהוא בשר ודם. וכן מעולם לא שרתה שכינה ולא תחול על שאין מוכשרים וראוים ומוכנים לה הכנה טבעית ושכלית, והקשו ממעמד הר סיני שנזכר שם ירידת שכינה וחלותה על המוני בנ"י, ומאידך עליית משה? והשיבו למעלה מי' ולמטה מי', שהוא מושג חלוק רשויות, שענינו שגם אז, נשארו התחומים המבדילים, והם עומק המושג וקוצר המשיג, ואמנם יש והסירו מהם קצת המניעות המעכבות, שהם אורך ההצעות, וההקדמות הטבעיות הנחוצות, והטרדה שבצרכי הגוף, ועי"ז הגיעו למירב ההשגה. ואף לאותו מעמד הר סיני, כבר קדמו הכנה והתקדשות שלשת ימים (שלפי המד"ר אף היתה הכנה השכלתית ורעיונית, שמשה רבינו עוררם ולימדם, להכין לבם, וכל מי שיש לו ראיה או טענה, יכין) עד שנתעלו ממצבם החמרי והרעיוני. ואף משה רבי', אף שהשיג מה שלא השיג וישיג זולתו, והגיע למדרגה שהיה נמנע ממנו השגתה, אלמלא שפירש שדי זיו שכינתו לסייעו ולרומם בינתו, באשר על ידו ניתנה תורה שאין שום נביא יכול לחדש עליה, ונתעלה עד שא"א שיגיע מישהו למדרגתו, וזהו יסוד האמונה שלא קם ולא יקום כמשה. אך, אפעפ"כ הוא לא עבר את גבול החומר המבדיל בין עליונים ותחתונים וזהו המסך היחידי שנשאר לו (ועי' בשמנה פרקים לר"מ) ובמנורת המאור)

וכן "וירד", לא כללה אותה ירידת שכינה אלא גלוי, אשר הושג ממנו רק חיוב מציאותו, השגחתו והנהגתו, אבל לא משהו מעצמותו, שזה רשות עליון לו לבדו בלבד.

ושאלו עוד, ממה שנאמר "מאחז פני כסא" שהשיג פני הכסא וענין יושבו ומעלתו? והשיבו אשתרבובי וכו', שענינו שהשיג עד הגבול שאפשר להשכל האנושי והנברא להשיג ולקבוע בהכרתו בבירור את אמיתת הבורא וחיוב מציאותו כפי שביאר הרמב"ם בפ' א' י' מהלכ' יסודי התורה. וברוח זו כתב הכותב בשם הריטב"א יעו"ש.

מה עתר זה מהפך התבואה בגורן, אף תפלתם של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות (יד)

כדרך שדברה תורה כלשון בני אדם, כך גם חז"ל דיברו כביכול על מדות אצל הקב"ה ועל היפוך, כלשון בני אדם. אבל אליבא דאמת ההיפוך הוא בעיקר, במדותיו ומעשיו ומנהגיו והליכותיו של אדם. ומכח כך משתנה מה שנגזר עליו ומה שראוי היה להיות.

אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס וכמה, שתין נשמי (כ"א)

נראה שהתכוונו לומר, שאין ראוי לאדם לישן ביום יותר מששים דקות (שעה) כי נשימת הסוס בשעה שהוא נוהם, היא כדקה, והמשילו בסוס, מחמת זריזותו ושאין ניכר בו שהוא ישן, וכך צריך אדם להיות ישן ביום כמוהו באופן עראי, לא שיתכונן לישן בדחילו ורחימו ובאופן שימשך וישקע ביותר בשינה.

אמרו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה תלמ' ואג' תקופות וגימט' שיחות מלה"ש ושדים ודקלים משלים ושועלים וכובסים דבר קטן ודבר גדול לקיים מה שנ' להנחיל אוהבי יש וכו'. (כח)

ענין אמרם לקיים להנחיל אוהבי יש, יובן על פי אמרת ריב"ל בסיום לש"ס (בסוף עוקצין) והיא שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, דהינו שעתיד הש"י להשפיע להם הרבה חכמה דעת ותבונה, ותגדל השגתם וידיעתם בפעולותיו ונפלאותיו להכיר גדולתו ורוממותו, כי יקראו להשכלות שונות של כל חכמה בשם "עולם". ולכן ריב"ז שהיתה לו ידיעה רבה בכל החכמוה וההשגות הנשגבות והנעלות אשר על ידו זוכים לתענוגי עולמות עוד בחייהם וכל שכן ומכח כך נוחלים לעוה"ב, קראו עליו מקרא זה, להנחיל אוהבי יש.

אמרו על יונתן ב"ע, שבשעה שהיה יושב ודורש, כל עוף הפורח עליו מיד נשרף. (כח)

רש"י והריטב"א פירשו שענינו, שהיתה האש שולטת כביום נתינתה מסיני. ואפשר שנתכוונו על חמימות והתלהבות הלימוד כבמתן תורה,שאז כל בינות רשף ורעיונות שוא שחלפו על גבי דמיונו בעת שישב ולמד, נשרפו והועפו כמוץ לפני רוח שכלו. וכל דרכי טעות ושגיוני רעיונות שוא ומחשבות הבל המטרידות לאדם, נמוגו ברוב דבקותו בתורה.

ועוד פי' זקיני ר"י, שע"פ מליצתם עורבא פרח, שענינה לא רק הסחה לדבר אחר, אלא כנוי על חדות הטיית הרעיון כעוף הטס ופורח ממקום למקום, כך יונתן ב"ע בעת שישב ודרש, כל שניסה להתנצח אתו (בפלפולי טעות), היו אובדים ונשרפים קושיותיו וגזים ועפים השגותיו מלפני יונתן ב"ע כלא היו. וכך פי' יד יוסף בע"י שעוף הפורח הוא כנוי לרעיונות הדמיון, העולים וחולפים כעוף, כי בשעת תלמודו היו עיונו בהיר וכל ספקות שהיה מעלה הדמיון, שכלו היה מבטלו ושורפו.

ובעיון יעקב פי', שזה רומז על המזיקים שמסביב ת"ח. וענין אמרם על זה בירושלמי אם התלמיד כך, הרב מהו? ותירצו התלמיד בד' אמות. הרב חוץ לד' אמות, וענינו, שיונתן ב"ע היה בקי בהלכות התורה, אבל ריב"ז היה בקי ממנו אף בחכמות חיצוניות, כמו שאמרו שלא הניח מקרא וכו' שיחות מלה"ש ושדים ודקלים וכו'.

מעשה בר"א בגליל העליון הגיעה חמה לסוכתו. אמ' לו, רבי מהו שאפרוש סדין? אמר לו אין לך כל שבט שלא יצאו ממנו נביאים. הפשיל טליתו ר"א ויצא, לא מפני שהפליגו בדברים אלא שלא אמר אמר דבר שלא שמע מפי רבו. (כז:)

נראה שתשובתו אין לך כל שבט וכו' היתה כתשובת הלל לבני בתירא שבדבר הבאת סכין בשבת, שיש ללמוד ממנהג העם, מה שיעשה, שאם אינם נביאים בני נביאים הם. וכמו"כ ר"א באשר לא שמע מפי רבו, לא רצה לאסור בפירוש. אך רמז לו באמרו אין לך כל שבט, לילך לפי מנהג העם שנהגו איסור בדבר, שכל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. ונראה שרק על דבר חידוש נדיר אמרו שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. וע"ז אמר יכול שנישא וניתן אני ואתה, כי לא יתכן לקבל אדם מרבו כל פרטי ההלכות, מבלי שיעמוד בעצמו על שום חידוש.

ולמה מברכים על נטילת לולב? מפני שמינו גבוה. (לז)

המאירי דקדק למה אמרו מינו ולא אמרו שהוא הגבוה. כי התכוונו על הדס וערבה שהם מינו ודומים לו. אבל האתרוג שהוא פרי שיש בו טעם וריח ורומז לכל המעלות לכאורה אינו מינו והיינו צריכים אפוא לברך על האתרוג בשל מעלותיו. אלא הלכנו אחר רוב המינים שאינם כוללים את המעלות ומברכים על הלולב שהוא הגבוה בין מיניו. ועוד אפשר לו שבאו למעט אם נטל ענפי הדס וערבה גבוהים, לכן אמרו שמין עץ הלולב הוא הגבוה והמתנשא לגבהים, ויש לו לב אחד ויחיד, המורה ורומז כלפי מעלה. ועל כן השאר נטפלו אליו.

אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח שיחת מלה"ש שיחת שדים ושיחת דקלים. (כח)

ע"פ מה שביאר הרמב"ם בהקדמתו למשנה את הפסוק "וידבר על הארז"; שהכיר טבעם, (שכן נאמר על ולא אל) נוכל להבין גם ענין "שיחת דקלים שדים ומלה"ש", שהיה מכיר בטבע וחכמה של כל הדברים, וכך פי' המאירי. או במשלי חכמה ומוסר שתלו בהם ושמו בפיהם, כמו שהקשו וביארו חז"ל במד"ר ותנחומא פ' חוקת, את פירוש וידבר וכו'. אמרו וכי אפשר לדבר אל העצים? אלא אמר שלמה, מפני מה מצורע מיטהר בגבוה ובנמוך שבעצים? אלא ע"י שהגביה עצמו כארז לקה. וכיון שהשפיל עצמו נתרפא ע"י אזוב. ובעקבות כתבי הקודש הלכו חז"ל ושמו שיחתם בפי האילנות והחיות זע"ז ועם הבריות, כמו שאמרו, "שאלו לאילני סרק מפני מה קולכם נשמע?. ובמד"ר (וישלח) אמרו החיטים והתבן והקש מריבים זע"ז. וכן ג"כ ענין אמרם משלי שועלים וכובסים, הם כידוע משלי חכמה ומוסר שנונים. מה שתלוי בפקחות ורמאות, ייחסו לשועלים. ותופעות וגילוים מפליאים מצד אנשים פשוטים ביותר, כינו בכובסים. וכן ג"כ שמו שיחות בפי מלה"ש, ושדים, ומלאכי חבלה זע"ז, ועם הבריות והקב"ה, שכן דרך מושלי משלים להציב הדבר במחזה חי, למען ישפיע חזק על נפש השומע. וכבר רמזו לנו חז"ל דרכם בשיחות כאלה, במאמרם ג' דברים עשו ב"ד של מעלה, והסכימו עליהם בית דין של מטה. והקשו, מאן סליק לעילא ואתא ואמר? ותירצו מקרא אני דורש, כלומ' דרך דרש אמרו כך. וכן כל כיוצ"ב.

ואפ' גם, ששיחת דקלים היא שפת רמזים, באמצעות מיני עצים ופרחים הנשלחים זל"ז, כמו ר' ששלח לאנטגנינוס כוספרתא, כששלח לו גרגריתא (בגמ' ע"ז), או רמזים מוסריים, כמו "חצובא מקטע רגליהון דרשיעייא" (ביצה כה). (ועי' רשב"א. בע"י, שהאריך לבאר ענין דבר גדול ודבר קטן).

ת"ר בזמן שחמה לוקה סימן רע לעולם בזמן שהמאורות לוקים סימן רע לישראל שמלומדים במכותיהם, משל לסופר שבא לביה"ס ורצועה בידו. מי דואג? מי שרגיל ללקות. (כ"ח.)

אפ' שר"ל שהסתרת קרני האור המגיעים לארץ יגרמו מזג רע באויר, ומזה תוצאות רעות לב"ח של הכדור הארצי, ע"כ לדעת ר"מ, ישראל ששמים לב ונותנים דעת לכל התופעות אפי' הטבעיות שהם מהש"י והם הסובלים ביותר, צריכים לדאוג משנוים המתרגשים ובאים לעולם, אולם כשעושים רצונו של מקום ונשמרים מהרע,גם ההשגחה הפרטית תגן עליהם. ועי' בע"י וענף יוסף שנדחקו לבאר שהכוונה על כתמי השמש אשר אין סיבה ידועה להתהוותם, ואולם אין ספק שחמה ומאורות בלשונם זה הם משל וכנוי לענינים נשגבים ומאורות שכליים, וכמאמר הנביא וחפרה הלבנה ובושה החמה. ובעקבות מליצות הכתוב דרכו והשתמשו חז"ל. ומהרש"א כתב, כי האב"ד דומה לחמה שמאיר לכל בתורה.

בשביל ד' דברים חמה לוקה על אב"ד שמת ולא נספד, על נערה המאורסה שצעקה ואין מושיע, ועל משכב זכור. ועל שני אחים שנפך דמם כאחד. (כט)

חמה, הוא כינוי לאור הדעת והתורה, וד' דברים אלו הם המכהים שמש אורה, ומשאירים בנ"א בחשך הטעות והדעות הכוזבות; א) בזיון נושאיה כאב"ד, שמעוט בכבודו ואי הרגשת חסרונו וצער היעדרו והסתלקותו, הוא מחוסר כבוד והערכה לתורה וזלזול בנושאי דגלה בעיני ההמון, (וכ"ש כאשר איזה בער, עני בתורה ודעת, שנחשב כמת, יתימר להורות כראות עיניו הכהות, ולשפוט במקום אב"ד). ב) כאשר עוסקים בתורה כופרים ושאינם הגונים, נלוזים ומזייפים ודורשי דרשות של דופי, שאלה מכהים אורה של תורה בראיותיהם והטעיותיהם שאינן לענין, משל למה"ד לנערה המאורסה לאחר. והרבה מכנים חז"ל כך לתורה מורשה, מאורסה. וכך אמרו על העוסק בתורה בפני ע"ה כאלו בועל ארוסתו בפניו. וכן ג"כ המליצו כך (בערובין נ"ג) א"ל רבנן לר"א הצפינני היכן ר"א צפון? א"ל עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית, אמרי לה אשה, וא"ל מסכתא". ג) העוסקים ומפלפלים בתורה לחנם שלא לשמה ושלא ע"מ לקיים ומוציאים זמנם לבטלה, דומה למשכב זכר שאין מוליד כלום. וכ"ש כשע"י הטעיות והתפלספויות מזויפות, ינסו לאמת דעות שוא ולהוציא מסקנות שקר, משל, למשכב זכור שלא יוליד. ד) הלוקחים להם לראיה מהתורה ראיות והוכחות שוא לדעותיהם הכוזבות, כדי לסתור באורי המסורת שגורמים לבסוף לבטול העיוני והמעשי שבה (שהם אחים) גם יחד, או כמו אלה שטוענים לשוא, שתורה ומדע שני נגודים הם וישתדלו בפחזותם להאחז בפשטיה, וכיון שמדע התורה היא המדע האמיתי, בהכהתם לאורה של תורה, הם מכהים ומכבים גם לאור הדעת והחכמה יחד עם התורה אחותה.

בשביל ד' דברים המאורות לוקים, על כותבי פלסתר, ומעידי שקר, ומגדלי בהמה דקה בא"י, וקוצצי אילנות טובים. (כט:)

במאמר הקודם מנו לסיבות המשפילות את כבודה של התורה בכלל. המכונה חמה, וכאן יזכירו את סיבות המלקות והמחשיכות לאור האמת והדעות האמיתיות: א) כותבי פלסתר שענינו זיוף, והם הכותבים דעותיהם ושטותיהם המוטעות ומזייפים ותולים אותם באילני רברבי גדולים או קדמונים. למען יתקבלו בהמון ויתקדשו בקדושת קדמונים, (כשם שיחסו אותו ספר שעור קומה לר"ע, אשר רמב"ם חקר עליו ופסק שמהמינים הוא ושיש לשורפו ולאבדו) ובכח זיוף כזה נזרעו זמורות נכריות בכרם אמונת ישראל בשם הגדולים, ואורם ואור האמת לוקה לנצח אחר שנחקקו בכתובים) כי אלולי נכתבו היו אובדים ומתבטלים ע"י מורי הדורות כשם שהראשונים היו דוחים בקל סברות קלושות ואומרים, אטו מר חתים עלה). ב) המעידים עדות שקר ומאשרים בהסכמות לאותם מחברי דעות הבל שדבריהם ממקור נאמן נובעים, או מיישבים בדוחק את דבריהם ואומרים שדיעותיהם מתאימות לדברי הגדולים והקדמונים, (ובזה נכללים גם המעידים והממנים לשאינם הגונים לרבנים ודיינים אשר חז"ל קראו עליהם "אלוקי כסף", הוי האומרים לעץ אלי אתה ורוח תורה אין בקרבם. ג) מגדלי בהמה דקה, היינו שע"פ מליצתם גדיים שהנחת נעשו תיישים, יובן שרמזו על אותם שמעמידים ומגדלים לאותם רקים, שהם בדמות בהמה דקה או לתלמידים שלא שמשו כל צרכם, שאלו ישחיתו וילקו בעניות דעתם, את כרם הדת והדעת של בית ישראל. ד) קוצצים אילנות טובים - הם המבטלים או המתקנים מתוך גסות דעת למנהגים ולתקנות הטובות שיסדו קדמונים חז"ל וכנה"ג, ובכלל זה המרחיקים לתלמידים הגונים הראוים לכך (מאיזה סבה) מלעמוד בראש העם, או הפוגמים וממעטים כבוד ת"ח כדי להרחיק לעם מתורתם, שעי"ז מלקים לאור הדת.

בשביל ד' דברים נכסי ב"ב נמסרין למלכות, על משהי שטרות, ומלוי ברבית, ושסיפק בידם למחות ואינם ממחים, ופוסקי צדקה ואין נותנים. (כט)

זה מובן, שמשהי שטרות פרועים כדי לגבות מהן מחדש, סוף שיתפסו וימסרו למלכות, ויגרמו גם להחרמת נכסי אחרים ונישולם מנכסיהם. וכן מלוה בריבית, לכיס המלכות יקבצנו, כי יתנו עיניהם בו, וראשון מזומן לפורענות הוא. ושבידם למחות בפריצים ורשעים, ומניחים אותם לנפשם כדי שלא לפגוע בם, סוף שרשעים אלו יתחזקו ויתקרבו למלכות וימסרו נכסי בעלי בתים ואבות העיר למלכות. וכן פוסקי צדקה ברבים ולא נותנים, ורק להתיהר, יעוררו עליהם שנאה וזעם מכל עברים, ונטירה מצד העניים, ובעת צרה ימסרו ויגרמו להמיט פורענות החרמת נכסים מקיפה של כל בעלי בתים למלכות.

בשביל ד' דברים נכסי ב"ב יורדים לטמיון, כובשי ש"ש ועושקי ש"ש, ושפורקין עול ונותנין על חבריהם, ועל גסות הרוח וזו כנגד כולם (כ"ט:)

גם עוולות אלו סבות חזקות למעט נכסי האדם, כי מעול כזה יתרחקו פועלים מבעל הבית, וכן הבריות יגמלוהו כמדתו וינשלוהו. וכן מי שאינו משגיח בעצמו על עסקיו אלא נותן עול זה על אחרים, או שמשתמט מחובותיו הצבוריות ע"ח אחרים, סוף שיתנקם בנכסיו ולא יצליחו, ויותר מכולם גס הרוח שאפי' על אינשי ביתיה לא מיתקבל, ועל כזה אמרו "אויבי איש אנשי ביתו", שגם הם ימתיקו סוד עליו לגונבו ולשוללו, לא כן העניו והמתחבב על הבריות, הכל מסייעים לו וחסים על ממונו, שסיום מאמ', וענוים ירשו ארץ וכו'.

קח על מים רבים צפצפה שמו. אמר הקב"ה אני אמרתי שיהיו ישראל כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה, והם שמו עצמם כצפצפה בין ההרים (לד)

קח, הוא שם הערבה. וביאר ר"א שהנביא התאונן על ישראל שהיה רצון ה' שיהיו כמושתלים ומושרשים על מים חיים - מי הדעת אותי - מי התורה, והם לא כן היו, אלא יבשים מלחלוחיתה של תורה.

והיכן היו מנענעים בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא. (לז)

פשט דברי המשנה מוכיחים בברור, שאין נענוע אלא בהלל ולא בברכה, ומה שהוכיחו התוספות מקטן היודע לנענע ומהמשכים לצאת לדרך, שנותנים לו לולב ומברך ומנענע, אפשר לדחות, כפי שכתבו הגהות מימוניות בשם ר' שמחה, שזה רק למי שאין דעתו פנויה לומר הלל באותה שעה עם מצות הנטילה, אלא רק מצות נטילת לולב רוצה לקיים לאלתר על זה אמרו נוטל ומנענע. וכך מבואר בתשובות הגאונים (ש"ט) אבל כל שעומד לומר

הלל, חיוב הנענוע הוא רק במקום שאמרו: "היכן מנענעים". אך רובא דעלמא כבר נהגו לנענע גם בברכה. וכיון שמדאגבהיה נפק ביה, אנו מברכים בעל ולא ליטול. והמשך הנטילה, כמצוה נמשכת בכל משך אותו זמן שמקיים מצות נטילה.

מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, (וכדי לעצור רוחות וטללים רעים. רב אחא ממטי ליה ומיתי ליה, אמר דין גירא בעיניה דשטנא ולא היא דלמא אתי לאגירוי ביה. (לח.)

רב אחא היה מוליכו ומביאו על דעת כך, שבו אנו כביכול מנקרים ומנצחים ליצה"ר, ושאדם יכול להיות סמוך ובטוח שהמצוה היא כחץ לפלח כליות התאוה, שבהיותו זהיר בה מחוסן הוא שלא יכשל בחטא ועון ומעשה עבירה - בזכות מעשי המצוה וסגולתה. ונדחו דבריו שאין לו לאדם לסמוך ולהאמין בעצמו, אלא רק להתרחק מעבירה ולעשות סייג ומשמרת לעצמו ומעצור ליצרו ולתאותו שלא להיכשל, ואין לו לסמוך על עצמו או על המצוה שתשמרהו מלכד, וכמאמרם באבות אל תאמן בעצמך עד יום מותך.

יכול אני לפטור כל העולם מן הדין, ואלמלא אלעזר בני מיום שנברא ועד עכשיו ואלמלא יותם עמנו מיום שנברא ועד סופו (מה.)

אין זו התפארות מוחלטת ח"ו, אלא דרך למוד זכות על הדור, לאמר, שאפי' בזכות של יחידים ראוי הוא להתקיים. וגם דרך מוסר וזרוז לאדם להשתדל בהשגת השלמות על יסוד צוואתם, "לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו וכו' חטא וכו' והכריע..., וע"פ רעיון זה זירז רשב"י לעצמו תמיד לאמר, הן בידי טובי וגורל העולם, שאם דינם שקול או נוטה, בידי להטותו ולהכריעו לזכות, ולפטור אותו מן הדין והפורענות, והפליג לומר, אחר שמצאנו שזכות צדיק יכול להגן גם על דורות רבים כזכות האבות, ע"כ לא אחדל מללמד ולזרז את בני להרבות בזכיות ובמע"ט, שאם כך ידון העולם וישקלו זכויותיו וחובותיו כללית מיום שנברא ועד עתה, הרי שתועיל להצטרף זכות זו כדי לפטרו ולזכותו לעולם. וכן הוסיף עוד שיש גם בכח רבוי וצרוף זכות אף של צדיק אחד נסתר שלא נתפרסמו לו זכויות מיוחדות כיותם, שכל מעלתו היא שלא נזכר בו חטא, להכריע הכף גם לטובת הדורות הבאים.

ראיתי בני עליה והם מועטים. אם אלף הם אני ובני מהם ואם שנים הם אני ובני הם. (מ"ה)

גם זה לא אמר אלא ע"ד הזרוז והשדול לעצמו, כדי לעורר לאחרים שלא תקטן מדרגתו ונפשו שלכל אחו"א, ולא יאמר נואש לעצמו, אף כשימצא עצמו בודד בקיום תורה ומצוה, ולכן אמר התבוננתי וראיתי כי בני עליה המה מועטים, ואעפ"כ לא אתמעט בעיני עצמי מהשיג המדרגה העליונה, רק אשוה לנגד עיני, כי רוב טובי בידי אם אך אחתור להגיע לכך בכל נפשי ומאודי, וגם אם רק נהיה שנים לבד אני ובני, לא נתיאש וניבהל, ולא נחשוך מלרדוף לדעת את ה' ולקיים מצותיו ותורתו.

ומי זוטר (בני עליה) כולי האי והא תמני סרי דרי קמיה דקב"ה וכו'? ל"ק הא דמסתכלי באספקלריא המאירה דלא וכו' והא לא פחית מל"ו צדיקי, ל"ק הא דעילי בבר, הא דעיילי בלא בר. (מה)

כלומר, הרי מרוב מרחב עולמו והיקיפו הרב ביצורים וברואים רבים ובני אדם לרב מאד בעולמו הגדול והרחב, שצוין במספר ח"י דרי קמיה דקוב"ה, לא יבצר איפוא שמבין כל צבאות ה' רבים אלה, לא ימצאו כאלה שהושגה בהם התכלית שלמענה נברא העולם שמכירים את ה' ומעידים ומספרים כבוד אל, שאין מקום בעולם שאין ניכר בו כבוד ה' וגדולתו. ועל זה השיב; הא דמסתכלי וכו', כלו' אמנם נמצאים כן בעולם. אך נתערבבו בדעותיהם ומדותיהם סיגים, ונשתבשו אמונותיהם בהבלים וכזבים. אבל המשיגים הזכים, מעטים מאד. ושואל עוד, ודמסתכלי מי זוטר והא ל"ו צדיקי הוו? ומשיב הא דעילי בבר וכו', כלומר המשיגים הדבקים בה' תמיד ואינם צריכים לכוון מחשבותם לפרקים, ומופרשים מעניני בנ"א ע"ד ואתה פה עמדי, הם רק יחידים אחד או שנים בדור. אבל ל"ו צדיקי לא עיילי לבר תמיד אלא עוסקים בעניני העולם, ורק בעת תורה ותפלה מכוונים לבם ומחשבתם לש"י וכאלה לא יפחתו בכל דור. ונקט מספר ל"ו, מחמת האסמכתא "אשרי כל חוכי ל"ו, ומחמת שזה מס' רובה של סנהדרין.

כל הנוטל לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנ' אסרו חג וכן כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה. (מה)

כלומר כל המקשר עצמו לקיים המצוה בהידורה בתור עבודת ה' וקיום מצותיו ובאהבה ובשמחה הרי זה עצמו עבודה כקרבן על המזבח. וכן כל הקושר עצמו לשמחת החג ולמצותו להעמקת האמונה ולא מטריד עצמו בענינים אחרים גם זה עצמו עבודת ה' כהקרבה ע"ג מזבח. ורצו בעיקר לזרז לקבעם למועדי ה' ולחיזוק האמונה.

בכל יום היו מקיפים את המזבח ואומרים אני והוא הושיעה נא. (מה)

נראה שאצל הרמב"ם הגירסא "והוא" באלף, שכך פירש שזה קורא ורומז למה שאמר הכתוב "ראו עתה כי אני אני הוא", ואף לפי פי' הגאונים שהזכיר, ש"אני והוא" משמותיו של הקב"ה אין משמעות אלא להוא באלף, כי "אני", רומז על הישות כמו אנכי ה', והוא, ג"כ רומז על ישותו, ונחשבו שתי תיבות אלו או כל אחת מהן משמותיו יתב', מפני שהן מצביעות ומורות עליו יתברך באורח נקי ומופשט בלי תאר ושיתוף, כי אני מורה על ישותו מצד עצמו, והוא, מורה עליו מצד ברואיו. והרמב"ם העלה עוד שני פירושים; מי שאמר בתורה כי אני אני הוא, הושיעה נא. או, מי שאני והוא בצרה, כמו "עמו אנכי בצרה", הושיעה נא. ועכ"פ לפי כולם הבטוי "אני והוא" בנוי ונובע מתוך עומק וטוהר האמונה והבטחון בו יתב'.

כל המצות כולן אין יוצא בהן אלא דרך גדילתן (מה)

הכוונה כל המצות שמצוה ליטלן או לשימם עומדים, אין יוצאים בהם אלא כפי שנבראו דרך גדילתם ואין לנו אלא ארבעה מינים. ועומק כוונת רשב"י, לומר שכל המצות אין אדם יוצא ידי חובתו האמיתית אם הוא הופך את מטרתם ועושה אותם שלא לשמן, כי מטרתם לגדל את רוח האדם ולהעמיד אותו בקרן אורה של דעת ה' אהבתו ויראתו.

יופי לך מזבח, ליה ולך מזבח. והאמר רשב"י כל המשתף שם שמים וד"א נעקר מן העולם? הכי קאמרי, ליה אנו מודים ולך אנו משבחים. (מו)

כלומר ליה בלבד אנו מודים ומשבחים, שבאמצעות עבודת ה' שע"י הקרבנות שעל המזבח אנו מגיעים לתכלית שלנו. לא שמשבחים לאבני המזבח, אלא השבח, לעבודת ה' שזכינו לה שעל ידה אנו מגיעים ליעודנו ולידיעת בוראנו.

גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות שנ' עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח וגדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, וכאילו מלאו לעולם כולו חסד (מט)

אי אפשר להבין את ההגיון שבמאמר זה אלא כפי שהסביר הרמב"ם את מושג צדקה וחסד בחתימת ספרו מו"נ, שהכוונה על הצדקה עם נפשו, דהינו תיקון המדות והדעות, שזהו בעצם תכלית ומטרת כל הקרבנות, ולכן מובן מדוע זה נבחר מזבח, ומלאו לעולם חסד, כי זהו תכליתו שמלא והשלים את עולמו שלו. וגם מובן לפי זה, למה גמילות חסדים יותר מן הצדקה כי מדובר בגומל חסד עם נפשו יותר מצידוקה. אם כי זה יכול להתבאר כפשוטו, כמאמרם בסמוך, שחסד, בגופו ובממונו. בעניים ובעשירים. בעוד שצדקה היא רק לעניים ובחיים, ובממונו.

שיתין, מששת ימי בראשית נבראו ומחוללין ויורדים עד התהום. מעשי ידי אמן ידו של הקב"ה. (מ"ט)

פשטם של הדברים, שהם בקע טבעי עמוק בהר עד התהום מעשי ה' ולא של בש"ו. וענינם של דברים שתכלית העולם ויסודו שעליהם מושתת קיומו, הם עבודת ה' שהש"י נטעה מבראשית בלב האדם כדי שיכירוהו מתוך מעשי ידי אומנותו שבבריאה ומאלפי חסדיו.

ויראני ה' ארבעה חרשים מאן נינהו? זה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק (נב)

לגאולת ישראל השלימה העתידה לבא, נחוצים ארבעה אישים. משיח בן יוסף המסמל את שיבת גולת ישראל ומשיח בן דוד המסמל גולת יהודה, ונביא בדמות אליהו שישיב ישראל בתשובה (לב אבות על בנים וכו') וכהן צדק לחידוש ויסוד העבודה והמקדש, ועל כן ביארו שענין מראה הנבואה של הנביא האחרון זכריה שראה ארבעה "חרשים", רומז על ארבעה אישים אלה. כי חרש הוא המייצר ומעבד מעץ גולם, כל כלי מעשה, והמהרש"א כתב, מחמת שהחכמים מכונים כך "החרש והמסגר יחד", דרשו כן.

והקימונו עליו שבעה רועים, דוד באמצע אדם שת ומתושלח מימינו, אב' יעקב ומשה משמאלו, ושמנה נסיכי אדם, ישי שאול, שמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליהו, ומשיח. (נב)

כבר כתב רש"י לא ידעתי טעם (למה נזכרו דוקא אלו) ומפליא יותר שכיבדו לדוד מכולם והושם משה משמאלו. ונפקד מקומם של יצחק יוסף ויהושע. ועוד שמשיח ואליה לא נחשבו בין הרועים אלא בין הנסיכים בלבד.

אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, שנא' זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד (מט)

כלומר אין שכרה משתלם אלא לפי קנה מדת תועלתה וטובתה ולפי גודלה וכמותה, שאם היטב עם העני בדבר מועט, אבל נחוץ וזקוק לו לפי שעתו, שכרו גדול ממי שהעניק לו בשעור מרובה אך תועלתו פחותה, כי המאכיל לעני רעב אפי' קטנית והחיהו, גדול יותר ממי שהאכיל לעני שבע פטומות. ועל כן קבעו חז"ל שצדקתה של האשה שנותנת פרוסה לעני, גדולה מצדקתו של האיש שנותן לו מעות.

שבעה שמות יש לו ליצה"ר הקב"ה קראו רע, משה קראו ערל, דוד, טמא, שלמה שונא, ישעיה מכשול. יחזקאל, אבן. יואל צפוני. (נ"ב)

מטעמים שונים חינוכיים ופדגוגים ראו חז"ל לתת ליצרי לבו הבהמיים ורצונותיו (השליליים) של אדם יכולת ומציאות עצמאית מחוצה לו לאדם. ומאידך כדי להעיר לב הנבונים בענינו, ציינו את השמות השונים המלמדים שאינו אלא רצונו הרע בבחירת מצפונו וערלות לבו וקשיותו.וזוהי הטומאה והמכשול, ועל כן שלמה יעץ אם רעב יצרך ושטוף בתאות, האכילהו לחמה של תורה והשקהו מי הדעת אותי, ואז ה' יעזרנו וישלימהו לו.

ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה"ר, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה למקום שאין בנ"א מצויים להתגרות בהם (נב)

ענינו שלע"ל שתרבה הדעת והחכמה בישראל, יצה"ר לא יהיה מצוי אלא בארץ ציה ושממה באומות העולם שהם שממה מדעת ותבונה ותורה, כי עד אז בלטה שליטתו בישראל ובת"ח יותר, וניכרו אותות החרבן שהוא גרם. כי על ידו ובסיבותיו נחרב מקדש ראשון ושני ונהרגו ת"ח, (והביאו דוגמא מיצר דעריות היאך לעתים בוער ולוהט הוא אצל ת"ח מרוב רחוקם מנשים, משא"כ אצל זולתם מתוך שגרתם, קהים רגשותיהם.

ארבעה הקב"ה מתחרט עליהם, כשדים, יצה"ר, ישמעאל, גלות. יצה"ר שנ' ואשר הרעתי. (נ"ב)

לא נמנעו חז"ל מליחס חרטה ח"ו להקב"ה בעקבות הכתובים שמטרתם לציין שכביכול אין רצונו של הקב"ה בתוצאותיהם של ארבעה דברים אלו ואין נחת רוח לפניו מהם.

האי הספדא על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצה"ר, צדיקים בוכים על שיכלו לו, ורשעים על שלא יכלו לו. (נא)

ע"פ מה שביאר הרמב"ם ענין משיח, (בהל' מלכים) נוכל להבין, שמשיח בן יוסף הוא כנוי לכל מושיע שיעמוד בישראל וידמו שהוא המשיח האמיתי, ולבסוף יתאכזבו כשיפול, כמו משיח בן יוסף של רבי עקיבא שהכריז עליו וכיבדו ורוממו והיה לנושא כליו,והאמינו בו ודימו שהוא המלך המשיח, (כפי שכתב הר"מ שם) אחר שהצליח בגבורתו במלחמותיו עם הרומיים והחל להחזיר את מלכות ישראל אחר החרבן, והלהיב הלבבות בתקוה שהוא גואל צדק. אך נכשל בפיו, ובגסות רוח, ונפתה לבו להאמין לאותו מרגל שהצליח ברוב נכלותיו לעורר אצל בר כוכבא חשד בחכמי ישראל, ומאידך להבאיש ריחו בעינם, וכך נטע את גרעין הפירוד בקרבם, והחליש את קשר האחדות והמרד ברומי, עי"ז שסיבב מיד, כי יהרוג בר כוכבא לדודו הצדיק ר"א המודעי, אשר עי"ז נרתעו ונסוגו מאהדתם לו גדולי ישראל, נוכח רתחת דמו וחסרון כוח בינתו להריח ולחוש האמת, מה שכינו "חזיוה דלא מורח ודאין וקטלוהו", דהיינו שנכזבו ונואשו ממנו, והיה כלא היה בעיניהם, ואבד אמונם תמיכתם ומסירותם לו כשחשו שאינו ראוי למשיח, עד שנפל. ובלי ספק שמשפחות בית ישראל הגדילו המספד עליו כעל יחיד ובכו "על אשר דקרו" וסיבבו בעצמם, כי לוא נשאו לו פנים והתאחדו בכל זאת סביבו, לא היה מוצאו כ"כ אסון, שהרי ר"י בן תורתא היה קורא תגר על ר"ע ואמר לו, "יעלו עשבים בלחייך ועדיין משיח לא בא", ואעפ"כ לא שת לבו ר"ע לכך, כי בטח גם ברוב ההשתדלות שתעמוד לעזר לישראל. ככה ראו להביע רעיונם הנשגב בדרשת כתובים על כל מושיע - משיח שיעמוד שאינו המיועד, כדי שלקח מפלתו ילמד אותו הבא אחריו בן דוד משיח הצדק, שישאף ברוח חכמתו לסבב אך חיים וישועת נצח לישראל, ולא מות וחרבן.

בני אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא נימוח ואם אבן הוא מתפוצץ (נ"ב)

כבר ביאר הרמב"ם במו"נ את זה, על יצר דעריות, שאינו משתלט אלא על לב פנוי מתורה ולימוד. ועל כן רפואתו ותקנתו למשכהו לבית המדרש ולהסיח דעתו ולהשיאו לדברי תורה ועי"ז הוא יתרסן וימוח. ונראה שלמד לכך ממה שאמרו על כך בסמוך, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להמיתו, ואמרו ג"כ בסמוך אבר קטן יש בו באדם, משביעו, רעב. מרעיבו, שבע. וכן שבתחלה נקרא הלך, ולבסוף אורח, דברים שאינם משאירים ספק בענינו ומהותו של יצה"ר הזה.

לע"ל מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים והרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים כחוט השערה. וכולם בוכים, אלה על שיכלו לו, ואלה על שלא יכלו לו. (נ"ב)

ע"פ מאמרם המקביל לזה "יצה"ר דומה לחוט של בוכיא ולבסוף כעבות העגלה", י"ל, שלע"ל כאשר תרבה הדעת וישובו הכל אל ה' לנהוג בדעות ומדות, יפקחו עינים עורות לראות, איך האלקים עשה את האדם ישר, ואף כי יסיתהו היצר ויכשל, יוכל לשוב בנקל, כאשר נקל לנתק חוט שערה או בוכיא. אך, כאשר ישנה וירבה בחטאו עדי יהפוך אצלו לטבע שני מצד הרגלו, אזי יתחזק כעבות העגלה שקשה לנתקו, או ידמה להר גבוה המצטבר מגרגרי חול, עד שיכבד ויקשה ליפרד ממנו, וע"כ יתאוננו רשעים ויבכו איך נואלנו ולא שמנו לב בתחילת עניננו לשוב בעוד היה נקל לנו לנתק עבות חטאינו ולזרותם כגרגרי חול (אך הוספנו עליהם עד שנערמו כהר גדול), ומאידך הצדיקם בעלי התשובה אף כי הצליחו בסוף לכבשו, אך יצטערו ע"כ, שמתחילה הוליכם שולל זמן רב ואף לבסוף, אלמלא הקב"ה עזרם לא יכלו לו. ואפשר ג"כ לפרש, שבכי של שמחה הוא זה לצדיקים, על שיכלו לעמוד בצדקותם ולכבוד ליצרם.

דאביי שמעיה לההוא דאמר לאתתא נקדים וניזל לדוך פלן (ועקב אחריהם ולא חטאו והצטער היאך הוא עצמו, יצרו היה מתגבר עליו) תנא ליה ההוא סבא כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (נב)

למדונו שלא נזלזל בגדול שנכשל בדבר עבירה, כי ודאי שמרצו ומזגו רב יותר, ולא עבר אלא מפני תגבורת יצרו, שכל הגדול מחברו יצרו גדול לא רק מפני שיצרו הפקח הורה והירבה לו אופני היתר, אלא גם מחמת תגבורת וגודל יצרו (וזו לו התנצלות).

אליחרף ואחיא בני ששא סופרים דשלמה הוו חזיה למה"מ דקא עציב, שדרנהו למחוזא דלוז ושם מתו. פתח שלמה ואמר -רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתרא דמתבעי לתמן מובלין יתיה, (נ"ב)

יורנו, שלעתים רוב התחבולות וההשתדלות להימלט מן הרעה, מהוות סיבה להחשתה, כי עצת ה' היא תקום עכ"פ, כך שעתים יחשוב אדם לסבב רעה או טובה על חברו, וגורם לו ההיפך ממחשבתו ומעשיו, כאחי יוסף או כמעשה שלמה, שחש בחכמתו בשני עבדיו סופריו האהובים שנוטים למות ונאבקים בחלים עם מלה"מ, וחשב להחלימם, עי"ז ששלחם למקום מרפא אויר צח ומבריא, שיושביו בריאים וממלאים ימיהם, (וזהו ענין; "אמר מלה ויתבין בחלל". הנז' בירושלמי כלאים פ"ט.) אך שנוי האויר והמקום עבורם, הוא היה בעוכריהם שקירב את מיתתם". (ועי' בהקדמה שכך פי' ר"א בן הר"מ על לשון זה). וכעין זה פי' בפ"ר וז"ל, ששני הכושים היו בני אקלים שונה וסבר שלמה לרפאותם ע"י אקלים דומה למקום מוצאם, ועכ"ז מתו לפי שהגיע זמנם.

כשכרה דוד שיתין קפא תהומא, ובעא למשטפיה לעלמא. אמר דוד מי איכא דידע דשרי למכתב שם אחספא ולא אומר, יחנק. נשא אחיתפל ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו נמחה ש"ש, לעשות שלום בין כל העולם לאבי' שבשמים עאכ"ו. כתב שם אחספא שדי ביה, נחית תהומא ט"ז אלפי גרמידי, כיון דחזא דנחית טפי, אמר כמה דמידלי, מירטב עלמא אמר ט"ו המעלות, והעלם. (נא)

בירושלמי נזכר אחרת, שדוד מצא חרס שהיה כובש על התהום וא"ל אל תזיזני ונטלו, ושמזה מואר ומוכח, שכ"ז משל ולשון סתרים וסוד, על כך - שכשרצה דוד לכרות וליסד יסודות של עולם, דהינו ביהמ"ק ומקום עבודה (שמשם הושתת העולם) שברוב חשק רצה לבנותו והכין כל הצריך לו מזהב וכסף שאסף והקדיש משלל מלחמותיו וכבושיו, ושמועה זו ודאי היכתה גלים וגרמה לרעש וגעש בשבטי ישראל ואומה"ע על יסוד מרכז רוחני עולמי וגם אם הוא (דוד) הראוי ואם זה המקום הנבחר. ובאה הנבואה בסתר ומנעתו, כי דמים רבים שפך. ושקולים שונים הראו שעשוי להיות מהומה ורגשי מרד נגדי מצד השוללים, דבעו למשטף לעולם ממלכתו וסמכותו, כגון חסידי בית שאול וכיצ"ב שמצאו מקום לחתור נגדו, מטעמ' דתיים ואדולוגיים. ומאידך פרסום דבר הנבואה ובטול הרעיון הנשגב מהבניה היה עלבון לדוד על שלא נרצה לפני ה'. וכשראה התגברות הרעש והרגש, המתיק סוד עם אנשי עצתו "אם איכא דידע שם" דהיינו אם נכון לפרסם בהמון דבר ה' שמנעו מחפצו זה, שאינו הוא הראוי לכך, (שלולא נחיצותו לזה לא היה מגלה מה שבו השפלה לו). וכלפי אחיתופל אשר התפרסם כיועץ אך פוסח בלבו, כיון דוד את חיציו. והוא קפץ ויעץ כרצונו (עיין בהסבר במכות.) ולשון הירושלמי מאיר לענין זה שם כתוב "סליק תהומא ובעא למשטף לעלמא והיה אחיתופל קאים תמן, אמר כדין דוד מתחנק ואנא מליך", אשר מזה יש לנו רמז ברור שעליית התהום הוא מליצה על רעש והתמרדות (שאל"כ כשישטף העולם על מי עוד ימלוך). אבל כתיבת שם אחספא לא נזכר בירושלמי כי היא אמונה בכח שמות קדושים ששלטה בבבל אז, ולפיה עשה הבבלי משל, מכך שנמלך ונוסף להשקיט התסיסה והעדיף הטלת שלום על פני כבו', ע"י כתבים ששלח לכל ישראל. ומאידך מוזכר בו שמלכתחילה הרגיש דוד בהתרחשות כזו, שזהו ענין חרס שנטלו, שענינו שביטל את חרישית הדברים וחרישת העצות נגדו ולא חשש להפרעת השקט במלכותו, אלא נטל ופרסם מחשבתו וכוונתו. ומחשש ללעז חשד והטלת דופי בדוד, ויותר מזה הצטננות העם והתקררות התלהבותו לבניית ביהמ"ק עקב דחיית הבנייה, וישתקע הענין בתהום הנשייה והיאוש, ע"כ כדי להעלות לחלוחית והחיאת רעיון נשגב זה בלבבו ובראש מאויהם, עמד ואמר את ט"ו שירי המעלות ואסקיה וכו', דהיינו שעי"ז ליבה התלהבות בלבבות והוכיח את גודל עוז רצונו לבנות בית ה', ושלא התרשל או התיאש מחששות וחשדות וכיצ"ב, ולפיכך פתח את שירי המעלות ב"הצילה נפשי משפת שקר וכו' וזרק חצים ללב עויניו חושדיו, שחיפאו עליו דברים. ולאידך גיסא, פצח "שמחתי באומרים לי וכו', ותלה רצונו ברצון שמים, "אם ה' לא יבנה בית וכו'. ולפ"ז עולה יפה דרשת ריב"ל בירושלמי, על "שמחתי באומרים לי", אמר דוד רבש"ע, שמעתי בנ"א שאומרים מתי ימות זקן זה ויבנה שלמה בנו ביהמ"ק, ונעלה לרגל ושמחתי! שהוכיח עי"ז, שאדיר חפצו ושמח בהחשת בנינו, אף שזה כרוך בקיצור חייו, ואע"פ שהם מתכוונים להכעיסני עי"ז ששואלים אימתי בית ה' נלך, עכ"ז אני שמח. וכלפי העוינים המעוררים למרד אמר, הנה נחלת ה' בנים, כחצים ביד גבור וכו' שהם תלמידיו בניו וחסידיו, כפי שדרשו על זה 004 ילדים בעלי אגרופין היו לדוד, ובאלה ידבר את אויבים בשער שערי חכמה, ושערי גבורת אגרופין. והנה בשירי המעלות, הגה את אשר בלבו לפני אוהביו וכלפי אויביו, והשקיט למי התהום הרוגשים.

ובאוצ' הגאו' (חגיגה יד) מובא שרב האי גאון נשאל אודות "השם". וכי יש כמה שמות שיש מי שעושה בהם מעשים גדולים וכו'. והשיב כל אלה וכיוצ"ב הם דברים בטלים. ומה שטענתם ששמעתם שאנשים חכמים מארץ אדום וא"י עשו זאת בפרהסיא, מאחר שעמד בלבבכם כי אפשר לעשות בשם, מעשי אותות ומופתים, במה תכירו ותבדילו אותות של נביאים ממה שהדיוטות עושים ומה יהיה אפוא הפרש בין נביא ובין זולתו? ודברים האמורים בצדיקים גמורים, שנוי הוא במחלקת בין חכמי שיקול הדעת. יש אומרים כי ה' עושה נס לצדיקים כאותות הנעשים לנביאים. וי"א כי האותות אין נעשים אלא להפריש בין אמת לשקר ולאמת נבואת המדבר בשם ה' שה' שלחו באמת. ואם תאמר שאף הצדיקים הגמורים ה' עושה להם אותות להודיע צדקותם, אם כן ברבוי הצדיקים ירבו מעשי המופת ויהיו כמנהג הטבעי ואינם עוד אות ומופת, ומי שטוען שראה ואחרים לא ראו, עיקר דבר זה חלי הוא ומצוי בעולם.

ואשר הגידו לכם כי ע"י שם, הים נח מזעפו, וכי ממיתין את האדם שמפילין עליו חרס חדש, רחוק הוא מאד. וכללו של דבר, פתי יאמין לכל דבר.

כל אדם שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים שנ' וחסד ה' מעולם על יראיו. (מט)

כי המדות הטובות שאדם סיגל לעצמו מתוך יראת שמים נותנות אותותם עליו, מעדנות את נפשו ונוסכות חן על פניו.

ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה של חסד אלא, לשמה זו תורת חסד ושאינה לשמה אינה של חסד (מט)

גם זה מובן ע"פ דברי הרמב"ם בחתימת המורה, שהלומד לשמה הוא שעושה חסד עם נפשו. ולאיכא דאמרי שהוסיפו, ללמדה - זהו תורה של חסד, ג"כ מובן כי הוא משפיע טוב וחסד גם על אחרים.

אמר הקב"ה למשיח בן דוד, שאל ממני מה אתה מבקש ואתנה גוים נחלתך. כיון שרואה למשיח בן יוסף שנהרג, אמר רבש"ע איני מבקש אלא חיים, א"ל עד שלא ביקשת ניתן שנ' חיים שאל ממך נתת לו (נ"ב)

יש לשים לב לכך שחז"ל מרמזים כפי שביאר הרמב"ם שמשיח, הוא כנוי למושיע גדול שישועת ישראל תבא על ידו ואפע"פ שיהרג, וע"כ גם בתארם לנו את דמות המשיח עצמו רמזו לזו שאינו אחד בלבד. ושזה תהליך שדורש הקרבות וקרבנות ועולם כמנהגו נוהג, ועל כן משיח בן דוד שיתקיים לבסוף כבר לא יצטרך לבקש על מלחמות ונחלות. אלא על חיים חיי הקיום לנפש בשלום בשלוה ונחת, דבר שכבר הובטח לישראל.

שבע שמות יש לו ליצה"ר ה' קראו רע. משה קרא ערל. דוד טמא, שלמה שונא ישעיה מכשול, יחזקאל אבן, יואל צפוני. (נ"ב)

מזה שבאו חז"ל לציין את שמותיו של יצה"ר למדים אנו על רצונם להודיענו ענינו של יצה"ר שאינו ישות עצמית ואין לו שורש מלמעלה. אלא הוא הטבעים והמדות רעות שמסגל ומרגיל אדם לעצמו, ואם מקשה ערפו מתאבנים בו ונצפנים באופיו, והם השונא העיקרי שמכשיל אותו. ועל כן דרשו "ואת הצפוני ארחיק" זה יצה"ר. והדחתיו אל ארץ ציה", למקום שאין בני אדם מצוים להתגרות בהן. דהינו, שהתקנה היא לעשות מעשים ממשיים כדי ליפטר ולהתרחק מכבלי היצה"ר, כגון גלות למקום שאין אפשר עוד ליכשל. וציין התלמוד היאך לעתים רואים אנו להדיוטות שאין יצה"ר שולט בהם ולעומת זה ת"ח מהרהרים בו ועלולים ליכשל, ועל זה השיב, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, דהינו לא רק דממציא היתר לעצמו, אלא גם מי שגדול ברוחו מסתמא גם גדול בכוחות יצרו וחומרו, כי כוחותיו של אדם, בדרך כלל חופפים.

יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה ומעיד עליו לעולם הבא (נב)

כלומר, אחר שאדם ניסת ונכנע ליצרו, היצר הופך לטבע שני וחלק מנפשו ואישיותו. שאף אם כח היצר יבטל, תאות היצר לא תבטל, ומה שנשתקע ונקנה בנפשו ובאישיותו נהיה חלק בלתי נפרד ממנו, הוא זה שיעיד עליו, דהינו הוא עצמו מעיד בעצמו.