אחשוורוש: לא מה שחשבנו

בעקבות המלבי"ם לפרק א' במגילת אסתר

מחבר: ד"ר אברהם מוניץ

אנו רגילים לראות באחשוורוש מלך טיפש "שטוב ליבו ביין" ושמנוהל על ידי אחרים. ציור דימוי זה הוא תוצאה של ראיית חז"ל את כל מי שרודף כבוד ושררה, עושר מופלג וראוותנות. חז"ל רואים בו מלך שכל עולמו ממוקד בעולם החומר שעסוק בהעצמת הדימוי העצמי שלו בלי סממן רוחני ולו  מזערי. מבחינה זו הראיה בעיני חז"ל בצדק היא. אבל קריאה קשובה ומעמיקה משקפת פוליטיקאי פיקח ומתוחכם שיכול היה לתת שיעור בפוליטיקה מקיאווליסטית קדומה.[1]

רקע היסטורי

אחשוורוש היה הבן של דרייווש הראשון. סבו היה כורש הגדול שכבש את בבל ושם קץ לאימפריה הבבלית. כורש אפשר ליהודים לשוב לארץ ישראל ולהקים מחדש את המקדש (ראו ספרי עזרא ונחמיה). ושתי הייתה בתו של בלשצאר דור רביעי לשושלת הבבלית שלאחר נבוכדנצר.[2]

המלבי"ם [3]

הפרשנות של המלבי"ם נובעת מניתוח רציונלי צמוד-טקסט המנתחת נאמנה כל מילה בהקשרה להיגיון הנקודתי של המשפט שבמקור ואותו לרציונל הכלל מקראי.

המלבי"ם משרטט את דמותו של אחשוורוש מזווית ראיה פוליטית של יחסים בין מלך לנתיניו. מדובר במלך שמודע לסכנות של אי יציבות שלטונית בשנות מלכותו הראשונות, וככזה פועל ברוח מקיאווליסטית למנוע מרידות פנימיות (ראו מזימת בגתן ותרש, ב' כא') וכאימפרטור ששולט ב 127  מדינות למנוע התקוממות מצד מדינות כבושות.  

אחשוורוש נשא את ושתי שהייתה אמורה להיות יורשת עצר של האימפריה הבבלית אם לא הייתה נכבשת על ידי דרייווש הפרסי. צעד זה של אחשוורוש היה חלק ממגמתו להחזיק שקט בממלכה ולמנוע מרידות וזעזועים. המלבי"ם אומר שבתחילת מלכותו שאף אחשוורוש לפתות את אזרחי המעצמה הבבלית הכבושה לקבל את עול מלכותו, ונישואיו לושתי נועדו לתת לו לגיטימציה מכח היותה יורשת העצר של בבל. לדבריו מדובר ב "כוונתו להשתרר עליהם בתחבולה" (המלבי"ם, שם).

"בשבת המלך על כיסא מלכותו אשר בשושן הבירה"(א' ב'). בתחילת מלכותו הוא יצר כיסא חדש. במופגן הוא לא התיישב על כיסא של מלכים קודמים אלא על "כיסא מלכותו" - שלו. "אשר בשושן הבירה" גם עיר הבירה הקודמת בבל ננטשה ואת כיסא המלכות החדש העביר מבבל לשושן, הבירה החדשה. עדים אנו אפוא לחשיבה פוליטית מתוחכמת להינתק מהקשר למלכות העבר ולהפגין ביטחון ביצירת מצב פוליטי חדש. שלש שנים עשה אחשוורוש לייצב את מלכותו ורק לאחר מכן "בשנת שלש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדי וחיל פרס ומדי הפרתמים וכל שרי המדינות לפניו" (א' ג').

המלבי"ם ממקד את תשומת הלב לכך שכאשר השלטון שלו התייצב הוא תופש בטחון. בטחוני העצמי בא לביטוי במשתה זה בו הוא מקדים את שריו ועבדיו ומוריד את חיל צבא פרס ומדי מחשיבותם. לא די בכך, אחריהם ומתחתם מפחית את מעמד הפרתמים ושרי המדינות אשר שרתו את קודמיו כאושיות הצמרת השלטונית. באירוע ציבורי רב משתתפים וללא היסוס הוא מוריד את מעמדם של החשובים ומעלה את מעמד הפחותים, זאת במשתה הראוותני שכשלעצמו נועד לפאר ולהלל אותו לצורך ייצוב עמוק יותר של שלטונו ולהפגין העדר חשש להנהגת סדרים חדשים.[4] גם כאן, באמצעות פרשנות צמודת טקסט של פסוק אחד מצטיירת דמות של פוליטיקאי מתוחכם שכל צעדיו שקולים ומדודים מראש.[5]  

"בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום" (א' ד'). אחד המרכיבים החשובים בייצוב השליט הוא העושר. אחשוורוש טורח להציג את העושר, ששייך בעצם לממלכה, כעושרו הפרטי - "כתפארת גדולתו" הוא מפאר עצמו כגדול מכולם במשך חצי שנה רצופה במטרה לפרסם בעולם את כוחו הכלכלי והיותו מקור של שפע בלתי מתכלה במשך 180 יום שכולם יפנימו את עוצמתו.

 "ובמלאת הימים האלה" (א' ה') -  לאחר חצי שנה של חגיגות - "עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטון משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך" (א' ה'). כדי לגמד את האורחים החשובים הוא מבטל גם את כל כללי הנימוסים של פרס ומכניס את כל פשוטי העם כולל ילדים לחגיגה של שבוע שלם במקום האינטימי ביותר בארמון  שנועד רק לפרתמים ולשרים - מקום שמי שנכנס אליו בלי רשות המלך,   "אחת דתו להמית" (ד' י"א).

הטקסט מדגיש את המבנה המפואר ואת השפע של כלי הזהב והכסף "והשקות בכלי זהב ויין מלכות רב כיד המלך" (א' ז'). ואת שפע היין "והשתיה כדת אין אונס" (א' ח').

הפגנת עושר ושפע כדי כך שאף אורח לא היה אנוס לחכות לכלי או למזיגה היו כלי זהב ויין בשפע לכולם.

ושתי.

לאחר שלושת השנים שייצב את מלכותו ומאה שמונים ימי המשתה הוא פוקד על שבעה סריסים "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא" (א' י"א).

המלבי"ם מדגיש את כל המופעים של השם "ושתי" המופיע לפני התואר "המלכה". היא קודם כל "ושתי" ורק אחר כך "המלכה"; אין לה מלכות משל עצמה (גם לא כיורשת עצר) אלא מהיותה במינוי או תחת המטריה של המלך. גם ההזמנה למשתה אינה הזמנה אלא הבאה משפילה על ידי שבעה סריסים כמו שמביאים שפחה, אליבא דהמלבי"ם. היא מובאת לאחר משתה של מאה ושמונים יום לא מכוח היותה יורשת עצר "המלכה" אלא בגלל "יפיה, כי טובת מראה היא". גדולה מכך, "להביא את ושתי לפני המלך בכתר מלכות" (שם). "רצה לומר שלא תלבש את הכתר עד אשר תבוא לפני המלך, ורצה לומר, לפני המלך, עת שתהיה  לפניו אז תהיה בכתר מלכות לא קודם לכן" (פרוש המלבי"ם, שם). וכאן הכתוב מראה לנו את נקודת המבט שלה כיורשת עצר, "ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים" (א' י"ב). בעיני עצמה היא קודם כל "המלכה" ורק אחר כך "ושתי" וככזו היא לא תבוא "ביד הסריסים". בהמשך לאחר רוגזו של המלך והתייעצותו עם השרים "היושבים ראשונה במלכות"(א' י"ד) ודברי ממוכן, "לא על המלך לבדו עוותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשוורוש"(א' ט"ז). שוב גם בעיני היועצים היא קודם כל ושתי ורק אחר כך המלכה. המלך מקבל את ההצעה שיש להדיח אותה ולמצוא טובה ממנה ומקפיד לפרסם זאת בכל הממלכה.    

לסיכום: ניתן להבחין בנקל בדמות של שליט מתוחכם שנכנס לפרטי פרטים, חושב קדימה, מקפיד לייצב את שלטונו ומעצים את דמותו בעיני נתיניו. רק לאחר מכן עורך בבטחה שינוים בממלכה.