אין עושה טוב, אין גם אחד
מחבר: יהושע רוזנברג
תהלים יד
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
במזמור הקודם ביטא המשורר את הביטחון שליווה את ישראל לאורך כל ימות החושך, ימות הגלות. עם ישראל שמר תמיד על התקווה, כי בסופו של דבר תבוא ישועת ישראל. המשורר סיים את הפרק בהבעת תקווה כי בעתיד יזכה לשיר לה' על הגמול שגמל עמו:
"ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי".
הביטחון הזה של עם ישראל ושל היחיד בישראל הופך ללעג בעיני האויבים והשונאים. הביטחון הזה נראה להם כסכלות.
"אמר נבל בלבו אין אלוהים".
האדם הנובל, המתנוון, אמר מאז ומעולם: אין אלוהים. נבל כמוהו ככמש מציין את אפיסת הכוח המוסרי. האדם מאבד את יכולת השליטה בתאוותיו ויצריו ואת יכולתו לעשות טוב. כעלה כמוש ונובל הוא נותן לדחפים פנימיים וחיצוניים להשפיע עליו. הנבילה היא גם ריקבון. בהשאלה מכונה האדם הרקוב, המאוס: 'נבל'. מעשי הנבל מכונים 'נבלה'.
על נבל הכרמלי אומר הכתוב:
"והאיש קשה ורע מעללים."
אביגיל אשתו אומרת לדוד:
"אל נא ישים אדוני את ליבו אל איש הבליעל הזה על נבל, כי כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו"...
על מעשה שכם בן חמור בדינה נאמר:
"כי נבלה עשה בישראל, לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה".
זימה ונבלה קשורות לעתים זו בזו. על אנשי פלגש בגבעה נאמר:
"כי עשו זימה ונבלה בישראל".
המשורר מתאר את מחשבות הנבלים ואת מעשיהם. התוצאה של המחשבה - 'אין אלוהים' - היא:
"השחיתו, התעיבו עלילה, אין עושה-טוב. הכל סר יחדיו נאלחו, אין עושה-טוב, אין גם אחד".
'השחית' הוא תיאור של ירידה מוסרית. על דורו של נח אומר הכתוב:
"ותשחת הארץ לפני האלוהים, ותמלא הארץ חמס.
וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ."
כאשר שואל אבימלך את אברהם:
"מה ראית כי עשית את הדבר הזה?"
(מדוע אמרת על שרה אחותי היא?)
משיב לו אברהם:
"כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".
במקום שאין בו יראת אלוהים יש חשש שיגיעו לרצח.
בשני פסוקים בפרקנו מופיע הצירוף: "עושה-טוב". הוא מופיע כמושג אחד. אין לקרוא: "אין עושה טוב". קריאה שמשמעה: אין עוד אדם העושה טוב. מצב כזה שבו לא קיים כלל מי שעושה טוב הוא בלתי אפשרי. גם בעת השחיתות הגדולה ביותר עדיין נעשה טוב בעולם. תמיד יימצא מי שיעשה מעשים טובים. אבל לא את כל מי שעושה מעשים טובים אפשר לכנות: "עושה-טוב". עושה-טוב הוא כינוי למי שתכונתו היא לעשות את הטוב, ואת הטוב לבדו. במקום שקובעים "אין אלוהים", לא יימצא איש "עושה-טוב".
הפרק המתחיל בלשון יחיד: "אמר נבל בלבו", ממשיך בלשון רבים: "השחיתו, התעיבו עלילה. יחדיו נאלחו." כאשר אומר המשורר "אמר נבל", אין כוונתו לאדם מסוים, אלא לכלל הנבלים. כל נבל אומר בלבו "אין אלוהים", או שלפנינו שם קיבוץ. הנבלים אומרים "אין אלוהים", אך ה' משקיף משמים לראות האם יש בבני האדם משכילים המבינים כי האלוהים שופט את הארץ, והדורשים את ה'. אך האלוקים אינו מוצא אפילו אחד הדורש אותו.
"הכל סר יחדיו נאלחו"
כולם סרים מן הדרך הישרה, דרך ה' כולם נאלחים. בעלי מידות נשחתות. נאלח הוא מקביל לנתעב. בספר איוב פרק ט"ו אומר אליפז:
"אף כי נתעב ונאלח, איש שותה כמים עולה".
כנגד בני האדם האומרים "אין אלוהים" אומר ה':
"אין עושה-טוב".
למרות המצב החמור הזה לא מאבד המשורר את ביטחונו בה'. הוא פונה אל הגויים שהוא מכנם "אוכלי עמי" ואומר להם:
"עצת עני תבישו כי ה' מחסהו."
העצה שאתם, פועלי האון, יועצים על העני להרע לו, לא תצליחו בה, אלא תיכשלו בה, ותביאו על עצמכם בושה. כיוון שה' הוא מחסהו של העני. המשורר אומר לגויים שכוחי האלוהים שעליהם ללמוד ממה שאירע בעבר לגויים שהרעו לישראל ובאו על עונשם:
"שם פחדו פחד, כי אלוהים בדור צדיק".
המשורר מסיים בתפילה:
"מי יתן מציון ישועת ישראל,
בשוב ה' שבות עמו, יגל יעקב ישמח ישראל."
פרק י"ד מסיים קבוצה של מזמורים שהתחילה בפרק ט', קבוצה שבה תיאורי הרשעים המחרפים ומגדפים כלפי מעלה, ותלונה על הצלחתם. בכולם מבוטאת התקווה שהעונש יבוא בסופו של דבר על הרשעים וכי הסובלים מהרשעים ישתחררו ויגילו.
"ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי".
"בשוב ה' שבות עמו, יגל יעקב ישמח ישראל."