בכסה ליום חגנו
מחבר: ד"ר ירחמיאל ברגמן
תהילים פא
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
מזמור פ"א הוא מענה ה' אל המתפלל, שהוא ציבור עמנו, על תפילתו במזמורים כ"ג עד פ'. על הספקות שלו, על ההתלבטויות שלו, על ההיסוסים והפיקפוקים שלו. זאת מתוך סקירת ההסטוריה של עמנו בעבר ובהווה, וכאשר כתוצאה מכך הוא מפנה מבטו גם אל העתיד!
"הרנינו לאלהים עוזנו" - השמיעו קול רנה, השמיעו גם תרועה, "שאו זמרה ותנו תוף, כנור נעים עם נבל". תקעו גם בשופר, תקיעה - קול פשוט; עם שברים - קול שבור היוצא מלב שבור; עם תרועה - גם תקיעת נצחון וגם קול גניחה ויללה. כל אלה הם כלים השונים אלה מאלה, וגם קולות שונים, ואפילו נוגדים, אלה את אלה. ועם זה רק כולם יחד מאפשרים את המזמור, את המקהלה ואת ההרמוניה הנבנית מתוך הדיסהרמוניה ומתוך השוני ומתוך הניגודיות!
"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", ציוותי אתכם לתקוע בשופר, בחג שחל בראש חודש. וגם בכך בולטת הניגודיות: תקיעת שופר המביעה הזדעזעות וחרדה: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!" מבהיר עמוס הנביא. "כסה", הלבנה המתחדשת והמסמלת את עם ישראל, עדיין מכוסה ועלומה, כפי שגם עמנו מתחדש מן ההשפלות והתבוסות. והנה, על אף זאת, זכרו עמי שיום זה, ראש השנה, הוא חג והוא בחודש, בהתחדשות מתמדת, והוא מסמל את ההתחלה המתמדת מחדש.
וכך מתואר יום זה, ראש השנה החג בחודש ובכסה, בנחמיה, במדינה הצעירה והמתחדשת, המוקפת אויבים מבחוץ ומלאה שונאים ומשטינים מבפנים, בתקופת שיבת ציון:
"ויגע החדש השביעי...
ויאספו כל העם כאיש אחד...
ויאמרו לעזרא הספר להביא את ספר תורת משה...
לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע, ביום אחד לחדש השביעי",
הוא ראש השנה שלנו.
"ויאמר נחמיה... ועזרא הכהן... לכל העם:
היום, קדש הוא לה' אלקיכם - אל תתאבלו ואל תבכו,
כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה;
...לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו,
כי חדות ה' היא מעזכם".
וזה הפירוש של פסוקנו: גם כאשר ציווית "תקעו שופר", קול חרדה ואפילו גניחה ויללה, הרי זו גם תקיעת נצחון. ועם המצב הוא "בכסה" - יהפוך הוא להתחדשות, בחודש, "ליום חגנו"! מתוך הניגודים נבנית ומוקמת האחדות והשלמות!
לאור האמור, אין פלא שקבעו את מזמורנו, פ"א, כ'שיר של יום' לראש השנה. זו איפוא תשובת ה' למתפלל: ירידות ועליות. מצד אחד שחיתות - ולעומתה ולאחריה - התעלות. "נבנו עושי רשעה", "אמרתם: שוא עבד אלהים", אבל, יחד עם: "כי תהיו אתם ארץ חפץ". היינו "לעג וקלס לסביבותינו" - אבל גם: "ואשרו אתכם כל הגוים", כדברי הנביא מלאכי.
אלה הם החיים, ועליך היהודי, לחיות אותם על הניגודים, אפילו קיצוניים מאוד, שבהם! ומאחר שבספר בראשית נאמר שביום החמישי אמר אלוהים:
"ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים,
ויברא אלהים את התנינם הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת...".
ועל כל היצורים האלה, כולם - על כל הניגודים שבהם, על השורצים במעמקים ועל המתעלים אל על, על פני רקיע השמים, רק על כולם יחד - "וירא אלהים כי טוב". על כן קבעו את מזמורנו גם כ'שיר של יום' ליום החמישי (משנה, מסכת תמיד פרק ז' משנה ד'), שהרי הרעיון הוא זהה! וכך מוסיף מזמורנו: "הרנינו לאלהים עוזנו" באשר הוא, ה', הוא מקור כוחנו, גבורתנו, מבטחנו ובטחוננו.
ואנחנו, עמו, היננו במלוא עוזנו, גם אנו. אבל גם כאשר אנחנו במצב ובמעמד ובתנאים ובנסיבות של יעקב, ועשיו צועק כלפינו "צעקה גדלה ומרה עד מאד... את בכרתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי". "ויעקבני זה פעמים", כבר בבטן עקב את אחיו. גם אז: "הריעו לאלהי יעקב". "כי חק לישראל הוא" שעלינו לעבור את כל השלבים ולהגיע לדרגה של ישראל: "כי שרית עם אלהים ועם אנשים - ותוכל". והנביא הושע מאשר: "כי נער ישראל - ואהבהו".