לעשות נקמה בגוים
מחבר: יהודה איזנברג
תהלים קמט
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
מזמור קמ"ט כולל פסוק שהאוזן המודרנית כמו נבהלת לשומעו:
לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים,
לאסור מלכיהם בזיקים, ונכבדיהם בכבלי ברזל,
לעשות בהם משפט כתוב..."
האמנם רוצה המשורר לקחת נקם מן הגויים? האם נאה לקחת נקם? והרי פסוק ידוע הוא: "לא תיקום ולא תיטור"!
כדאי לברר בירור קצר את משמעות המושג "נקם" במקרא, ולבדוק אם אמנם דבקה בו אותה רגישות איסטניסית שהמילה מעוררת בנו.
נתחיל אולי בסיפור קצר: לאחר השואה פורסמה סדרה של ספרים בשם "מן המוקד". אחד הספרים האלה נשא את השם "לי נקם ושילם", והרעיון של הסיפור הזה היה: אסיר יהודי במחנה ריכוז מנצל הזדמנות שבאה לידו והורג את מפקד מחנה הריכוז. היהודי מתבייש במעשיו, מפני ש"לי נקם ושילם" - לאדם אין רשות לנקום!
האמנם? האמנם נקמה היא גמול אלוהי, ולאדם אין רשות ליטול חלק בה? האמנם מציג המקרא עמדה לפיה חייב אדם להושיט הלחי השנייה למכהו, או שמא להפך?
נבדוק מספר מקומות בהן מופיעה הנקמה, ונראה מה יחס המקרא אליהם. לפני מות משה נאמר לו:
"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים,
אחר תיאסף אל עמיך" (במדבר ל"א, ב).
משה מעביר את דבר ה' לעם, וניסוחו זהה לניסוח הפקודה שקיבל:
"היחלצו מאתכם אנשים לצבא,
ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין".
בנס שמש בגבעון, מופיע פסוק שירי:
"וידום השמש וירח עמד, עד יקום גוי אויביו,
הלא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י, יג).
שמשון קורא באזני פלשתים, לאחר ששרפו את אשתו ואת אביה:
"אם תעשון כזאת, כי אם נקמתי בכם, ואחר אחדל" (שופ' ט"ו, ז).
גם בתיאור מעשי ה' והנהגתו את בני אדם מופיעה הנקמה כדרך מקובלת של עונש על מעשי רע.
"אל נושא היית להם, ונוקם על עלילותם" (תה' צ"ט ח);
"אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי" (ירמיה ה, ט).
בדברי ישעיהו אנו מוצאים את הנקמה כמקבילה למשפט:
"הוי, אנחם מצרי, ואנקמה מאויבי..."
ובהמשך:
"ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה".
בנבואות על הגוים מצויה לשון הנקמה.
"כי יום נקם לה', שנת שלומים לריב ציון"
קורא ישעיהו לאדום;
"ונהפכו נחליה לזפת, ועפרה לגופרית,
והייתה ארצה לזפת בערה..." (ישעיהו לד, ט).
בנבואות יחזקאל מופיעה הנקמה רק לגבי אדום ופלשתים, העמים שהראו את אכזריותם כלפי ישראל, ועשו בו נקמות בעת מפלתו.
האם נוכל לגבש מכל אלה מסקנה בדבר יחס המקרא לנקמה? האם נוכל לאשר מפסוקים אלה את ההרגשה שהרגשנו תחילה, כי נקמה הנה דבר מאוס ודחוי?
דומה כי ניתן להבדיל בין נקמת היחיד ברעהו - זו הנקמה שהמקרא דוחה אותה, וכולל אותה בצווי "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך", לבין נקמה במשמעות גמול צודק הניתן לאויבי ישראל. הנקמה הזאת מוזכרת במקרא כביטוי לעונש המוטל על עם חוטא, עונש הבא לכפר על חטאי העם, ועל הפגיעה שפגע בישראל ואלוהיו. על נקמה זו נאמר: "ישמח צדיק, כי חזה נקם".
לנקמה זו מתפלל המשורר במזמורנו:
יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם.
רוממות אל בגרונם, וחרב פיפיות בידם.
לעשות נקמה בגוים, תוכחת בלאומים.
לאסור מלכיהם בזיקים, ונכבדיהם בכבלי ברזל.
לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו הללויה!