ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב / יהודה איזנברג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב

מחבר: יהודה איזנברג

ירמיהו ו

שיחות בספר ירמיהו

ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב

 

שתי נבואות קרובות בתוכנן ובצורתן מצויות בפרק ו ובפרק ח שבספר ירמיהו. מתוכן הדברים נראה כי נבואת פרק ו קודמת לנבואה שבפרק ח. בפרק ו מדבר הנביא טרם החורבן, והוא מזהיר את יושבי ירושלים מן האסון המתקרב, ואילו בפרק ח מדבר הוא על האסון שכבר היה, כאילו מנסה ללמוד ממנו לקחים.

הימים הם שלהי בית המקדש הראשון. החזית הצפונית קרבה והולכת: כוחות נבוכדנצר לוחצים מצפון, מלכות ישראל נפלה זה כבר, ויושבי ירושלים שאננים כמו לא קרה דבר. ירמיהו מסתובב בעיר ומפיץ נבואות קודרות. הוא מוכיח את יושבי ירושלים. נגדו עומד כל הממסד: נביאים וכוהנים, מלכים ומנהיגים.


ירמיהו נקרע בין דבר ה' הדוחף אותו לדבר, לבין התגובה הצינית של שומעיו.
 
(י) עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ?
הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב!
הִנֵּה דְבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לא יַחְפְּצוּ בו:
 
הדימוי של הגפן מופיע בפרק ו ובפרק ח. אך מה קרה לגפן בין שתי נבואות אלה? בפרק ו יש בגפן שאריות, עוד יש לה תקווה: "עולל יעוללו כגפן שארית ישראל. השב ידך כבוצר על סלסילות" (ו, ט). הבוצר סיים את הבציר - האויב הגלה את עיקר העם - והוא שב ומחפש את העוללות. הוא מנסה להכניס לסלים את שאריות הענבים שעדיין קיימים בגפן. ואילו בפרק ח קורא הנביא בזעם: "אסוף אסיפם נאום ה'. אין ענבים בגפן, ואין תאנים בתאנה, והעלה נבל. ואתן להם - יעברום" (ח, ג). היו ענבים, היו גם עוללות, ועתה אין כלום. גם עלים אין, נבלו כולם. והסיבה לכך: ואתן להם - חוקים ומשפטים - יעברום. הם עברו על חוקי.

הנתק שבין הנביא לשומעיו מבוסס על חוסר הסכמה ביניהם בשאלות היסוד הקובעות את התנהגותה של אומה: מי מבטא את רצון ה', הנביא או המנהיגים? מי מבין טוב יותר את החוקים, הנביא או המון העם? ומי מסוגל לנתח את הסיטואציה הפוליטית ניתוח נכון יותר, הנביא הפסימיסט או הפוליטיקאים האופטימיסטים?

ירמיהו טוען:
 
(י) עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ,
הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב,
הִנֵּה דְבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לא יַחְפְּצוּ בו:
 
שומעיו של ירמיהו מתווכחים אתו וטוענים נגדו:
 
"חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתורַת ה' אִתָּנוּ"
 
וירמיהו זועק נגדם:
 
"הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט, שֶׁקֶר ספְרִים"
 
הכתבים שאתם מקבלים - כתבי שקר הם.

ועיקר ההבדל שבין ירמיהו למתנגדיו הוא בהערכה הפוליטית של התקופה. הכוהנים והנביאים קוראים: "שלום, שלום", וירמיהו חוזר על קריאתם בלעג:
 
שָׁלום שָׁלום - וְאֵין שָׁלום:
(ו, יד; ח, יא).
(יג) כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדולָם כֻּלּו בּוצֵע בָּצַע
וּמִנָּבִיא וְעַד כּהֵן כֻּלּו עשֶׂה שָּׁקֶר:
(יד) וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמר
שָׁלום שָׁלום - וְאֵין שָׁלום:
 
התיאור של נביאי השקר חוזר פעמיים - פעם בפרק ו, ופעם בתיאור המפלה, בפרק ח. ובשניהם ממשיך התיאור בחשבון הנפש שעושים נביאי השקר: "הובישו כי תועבה עשו?" - האם לאחר שהאמת טפחה על פניהם ונתברר שקריאות השלום שלהם התנפצו לרסיסים, האם התביישו הנביאים והכוהנים? "גם בוש לא יבושו, והכלם לא ידעו".

ושוב חוזר ירמיהו ומציע לעם לשאול לנתיבות עולם "איזה דרך הטוב ולכו בה, ומצאו מרגוע לנפשכם", ושוב חוזרת התשובה "לא נלך".

קרע גמור בין הנביא לבין קהל שומעיו. ורק ההיסטוריה תאמר מי משניהם יצדק.