ארמית בנבואת ירמיהו
מחבר: נ. ה. טור-סיני
ירמיהו פרק ז' פסוקים ט-י
ספר קארל - קרית ספר, תש"ך
תוכן המאמר:
פרופ' טור-סיני מראה במאמרו דוגמא נוספת של ארמית שנשתקעה בנבואת ירמיהו פרט לפסוק הארמי המפורש בפרק י' פסוק יא.
פרק ז'
(ט) הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם: (י) ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה:
תופעה מיוחדת לעצמה היא לכאורה הבאת המשפט הארמי הבודד בירמיה י', יא:
"כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה".
מלים ארמיות אלו ודאי לא במקרה הן באות בספר זה, אשר דברי סיפור ונבואה שונים מאוספים בו מתוך מקורות, אשר בלי ספק קרובים היו לעצם זמנו של ירמיהו, לתקופת החורבן של הבית הראשון. אמנם באות בתוך פסוק זה גם צורות ארמיות מאוחרות יותר, כגון "ארעא" או "כדנה" (ולא "כזנה"), אבל על יד "ארעא" באה כאן גם "ארקא", צורה שאין כדוגמתה ביתר החלקים הארמיים של המקרא המאוחרים יותר, ואך הכתובות הארמיות הקדומות, כגון כתובת זכר מלך חמת (בקירוב 800 לה"ס) והקדומות ביותר מתעודות יב, העמידו אותנו על צורות מעבר אלו, שבין "ארץ", כבעברית, עד ל"ארעא" של הארמית של תקופה מאוחרת יותר. ומכאן ניכר, כי אמנם יד המעתיקים המאוחרים היא שכתבה פעם אחת "ארעא" במקום "ארקא" שבמקום הראשון, ולפי זה עלינו להניח, כי גם במקום "כדנה", למשל, כתוב היה במקור "כזנה", ככתיב הקדום יותר, אותו כתיב של הארמית בתקופת ירמיהו הנביא עצמו.
כל המשפט הזה הוא אפוא קדום, ואין מקום לפיקפוק בעובדה, שלפנינו משפט, שהמסורת הקדומה ייחסה אותו לירמיהו, כחלק מדבריו אל בני דורו, כשניסה להוכיח אותם על לכתם אחרי אלוהים אלילים: אלילים אלו, שאין להם חלק בבריאת שמים וארץ אלו, אשר אלוהי ישראל ברא אותם, יאבדו (כך תאמרו להם) מתחת השמים והארץ האלה.
מכאן, שאף בעצם ימי ירמיהו כבר דיברו בני יהודה או חלק מהם, אשר נבואה זו פונה אליהם, ארמית על יד לשונם העברית, ואף בתפילה השתמשו בארמית זו על יד העברית. ואם כן הדבר, כלום אין שרידים אחרים של לשון ארמית בדברי ירמיהו בספרו? הנה, למשל, הכתוב בירמיה ז', כט: "גזי נזרך והשליכי ושאי על שפים קינה כי מאס ה' ויטש את דור עברתו". רגילים אנו להבין ביטוי זה, "דור עברתו", במשמעות "דור זעמו וכעסו, דור אשר אף אלוהים חרה בו", וזאת גם על יסוד הצירוף המקביל לו בישעיה י', ו: "בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו". ואמנם גם במקום ההוא אין הבנה זאת של "עם עברתי" מובנת מאליה; אין לשון עברה וזעם הקבלה מכוונת ממש אל "(גוי) חנף", ואילו ת"י שם מתרגם: "ועל עמא דעברו על אורייתא", וגם יתר התרגומים מבקשים להם דרכים אחרות בהבנת הצירוף; ואין להתעלם מכך, שעניין העברה והזעם עיקר מקומו בפסוק שלפני כן, פס' ה: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי". ואילו בירמיה ז', כט, גם כאן ת"י: "ית דרא דעברו על מימריה", וכאן גם הסורי: "לדרא עבורא", כלומר "לדור עובר עבירות". ואולם השבעים מתרגמים: "לדור העושה אלה", והבנה כזאת בלתי אפשרית היא אלא אם ראו כאן מלים ארמיות (עי' גם בתנ"ך של קיטל - קאהלה) כגון "דר עבד כזנה". אמת היא, כי לגבי כתוב זה חידה לפנינו: כיצד נשאר כאן ביטוי ארמי אחד במשפט עברי מנוסח בסגנון השירה, אשר יתרו מובא בעברית טהורה. ואין בידי להשיב תשובה מספקת, שתפתור את החידה הזאת.
אבל ברור יותר ומאלף יותר הוא מקום אחר בדברי הספר. בירמיה ז', ט-י כתוב:
"הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם: ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה".
לא כדי להביע את תודתם על שניצלו מצרות באים פושעים אלו אל מקדש אלוהי ישראל, וכיצד אפשר לצרף יחד את אמרם "נצלנו" עם "למען עשות את כל התועבות האלה"? התקשו בצירוף זה גם התרגומים הקדומים; השבעים מתרגמים "נמנענו (מלעשות)" אולי במבטא "נצלנו" במשמעות "נאלצנו" (כדעת נסטלה), וגם זה בוודאי אינו ביטוי טבעי ומסתבר; ות"י והסורי תירגמו בציווי: "שיזיבנא" (לא "אשתזיבנא"), כלומר "הצילנו" - אבל אין צורת "נצלנו" בפיעל יכולה לבוא במשמעות כזאת, ומצד העניין, כיצד יאמרו האומרים: "הצילנו - למען עשות כל התועבות האלה"? וכן אין תירוצי הפרשנות מניחים את הדעת.
ואולם, אין הבא אל בית האלוהים מתכוון אלא להתפלל שם. ועל כן מה שנדרש בהבנה טבעית הוא: "ובאתם ועמדתם לפני הבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם: נתפלל", וזאת, כנאמר בהמשך, על מנת להמשיך בתועבותיהם. כי כן היו פותחים את דברי התפילה בביטוי כגון זה: "(הבה) נתפלל", כשם שעד היום אנו פותחים, למשל, את ברכת המזון בביטוי מקביל זה: "(רבותיי) נברך, נברך את שאכלנו משלו ובטובו חיינו", והרי גם בנוהג הכנסייה הנוצרית נוהגים לאמור לפני כל תפילה מיוחדת, במנהג שהוא בלי ספק מורשת קדומים: Oremus כלומר: "(הבה) נתפלל".
והנה בארמית תרגומו של "נתפלל" הוא "נצלי", וגם כאן אפשר הדבר, שהנביא מזכיר ביטוי כזה בלשון העם, בארמית ולא בעברית. ונקל להבין, כיצד נאלצים היו אנשי המסורת, שהעתיקו את ספרו של ירמיהו, להבין את האותיות "נצלי" כאלו לפניהם צורה משורש "נצל" בעברית.
אם נכונה היא הנחה זו, שיש לבקש במלה "נצלנו" שריד של ביטוי פולחני ארמי, בתופעה המקבילה אל הנאמר בפרק י', יא, גם הוא בלשון תפילה והשבעה:
"כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה",
כי אז עלינו לבדוק את כל נוסחו של ספר ירמיהו בכיוון זה: שמא יש לבאר גם מקומות קשים אחרים בנבואת הנביא מתוך הנחת יסוד זו, שמובלעים בהם ביטויים, שמקורם בארמית ולא בעברית.