וישתחוו לו איש ממקומו, כל איי הגויים
שיחות בספר צפניה
מחבר: יהושע רוזנברג
צפניה ב'
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
פרק ב' בצפניה הוא בעיקרו נבואה על הגויים. על פי המסורה נחלק הפרק לשתי פרשיות: פסוקים א-ד ופסוקים ה-טו. הפרשיה השנייה, שהיא מרכזו של הפרק, מנבאת חורבן לפלשתים, למואב ועמון, לכושים ולאשור. הפרק פותח בקריאה ליהודה לחזור בתשובה ולצדיקים להמשיך ולהיות כאלה ובכך להינצל מיום ה'.
יהודה אינה נזכרת במפורש בפסוקים, אלא ברמז בלבד: "הגוי לא נכסף". המפרשים כולם מסכימים שהנבואה כאן אינה לפלשת, למרות שבפסוק ד' נזכרות ערי הפלשתים עזה ואשקלון, אשדוד ועקרון:
"כי עזה עזובה תהיה,
ואשקלון לשממה,
אשדוד בצהרים יגרשוה,
ועקרון תעקר".
רד"ק מבאר את הכינוי "הגוי לא נכסף":
"לא נכסף ולא התאוה אל זה להתקושש ולקושש. כמו 'נכספת לבית אביך', ות"י דלא חמיד למיתב לאורייתא (שאינו מתאוה לשוב לתורה) ואאז"ל (ואדוני אבי ז"ל) כתב, זה הגוי שאינו נכלם ולא יבוש ממעשיו, מלשון רז"ל איכסיף באכסופי אפין".
חיזוק לפירושו של אבי רד"ק אפשר להביא מדבריו של ירמיה:
"ומצח אשה זונה היה לך, מאנת הכלם".
אבן עזרא מבאר:
'לא נכסף' -
"אינו אהוב ונחמד לגויים. מגזרת 'נכספה וגם כלתה'".
הנביא קורא לעם להתקבץ ולפשפש במעשיהם לפני בוא הגזרה.
"בטרם לדת חק, כמוץ עבר יום,
בטרם לא יבוא עליכם חרון אף ה',
בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה'".
בנבואות לגויים, שבהמשך הפרק, קורא הנביא לעם אליו הוא פונה בציון שמו. לעומת זאת, הפנייה כאן היא בכינוי. את עם ישראל רגיל צפניה לכנות בכינויים:
"העיר היונה" (ג' א)
"עתרי בת פוצי" (ג' י)
"הילילו ישבי המכתש, כי נדמה כל עם כנען, נכרתו כל נטילי כסף" (א' יא).
קריאת הנביא בפסוק ג:
"בקשו את ה' כל ענוי הארץ, אשר משפטו פעלו,
בקשו צדק בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה'"
מוכיחה שאין הפיסקה מכוונת אל הפלשתים. הפלשתים נזכרים כאן כדי להזהיר את ישראל. עליכם לשוב כדי שלא יקרה לכם מה שקרה לפלשתים. כיוון שהזכיר את ערי הפלשתים פותח הנביא את שרשרת נבואותיו לגויים בפלשתים.
כבר אמרנו שזמן נבואתו של צפניה הוא בראשית ימי יאשיהו, לפני התיקונים שהנהיג יאשיהו כאשר מצא את ספר התורה, בשנת שמונה למלכותו. שנים אלה הן בשלהי התקופה האשורית. נבואת צפניה אינה נובעת מכעס או משנאה אל העמים על מעשים שעשו בתקופתו. בימי יאשיה לא מצאנו סיבה לדברים כל כך קשים נגד מואב, עמון או פלשת. נראה כי יש לראות בדבריו הד למלחמה הנצחית בין ישראל לאומות אלה, ולא תגובה על מאורעות בני זמנו. חטאי עמון ומואב: "אשר חרפו את עמי, ויגדילו על גבולם", הם חטאים הסטוריים. יתכן שנרמזת כאן השתלטותם על עבר הירדן המזרחי, לאחר חורבן שומרון. יאשיה ניסה להרחיב את גבולות יהודה עם התפוררות המעצמה האשורית. צפניה מנצל את ההזדמנות כדי להזכיר את השגת הגבול שנעשתה ע"י עמון ומואב בנחלת שניים וחצי השבטים: גד ראובן וחצי המנשה. חטאי העמים שמזכיר צפניה אינם דווקא כנגד ישראל, ואובדנם לא בא כדי להביא ברכה ליהודה. כוש יושבת מדרום למצרים ואין לה כל קשר ליהודה. בנבואה לאשור אין הנביא מזכיר את חורבן שומרון או את ההרס שעשה סנחריב ביהודה, אלא את גאוותה ובטחונה, שחצנותה של נינוה:
"זאת העיר העליזה, היושבת לבטח האומרה בלבבה אני ואפסי עוד..."
נבואה דומה אנו מוצאים אצל ישעיה כנגד בבל:
"ותאמרי לעולם אהיה גברת, עד לא שמת אלה על ליבך, לא זכרת אחריתה.
ועתה שמעי זאת עדינה היושבת לבטח האומרת בלבבה אני ואפסי עוד
לא אשב אלמנה ולא אדע שכול". (ישעיה מ"ז ז-ח)
הנבואה לעמים לא באה כדי להיות נחמה ליהודה. היא משולבת בנושא המרכזי של חזון צפניה: יום ה'. הכל יענשו ביום ה': פלשת, מואב, עמון, כוש, אשור, ואפילו יהודה עצמה. ליהודה באים הדברים כהזהרה: את אשור האדירה יחריב ה' בגלל חטאיה, וגם יהודה עלולה לההרס בגלל מעשיה. הדרך היחידה להינצל מיום הדין, מיום ה', היא לבקש את ה', לבקש צדק וענוה:
"בקשו את ה' כל ענוי הארץ, אשר משפטו פעלו,
בקשו צדק בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה'"