מצווה כא: מצוות עשה לספר יציאת מצרים בליל פסח - ספר מצוות ה'
(עשה ט) מצוות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן.
שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא כו'"
שמות יג, ח.
מראי מקומות:
פסחים דף קט"ז;
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכות א-ה;
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין מ"א;
שו"ע אורח חיים סימן תע"ב;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קמ"ד.
כא. מצות סיפור יציאת מצרים - ספר החינוך
לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט''ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר
(שמות יג ח) והגדת לבנך.
וכבר פרשו חכמים,
(מכילתא בא שם) דמצות הגדה זו הוא בליל ט''ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דווקא בנו,
(פסחים קטז, א) אלא אפילו עם כל בריה.
ועניין המצוה, שיזכור הנסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.
מה שכתוב בקורבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו.
ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילותנו '
זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם.
כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בעניין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות, ושיעורן, ומזיגתן, וסידורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק.
בתחילה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין ליטול. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין,
(מג, א) שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה ליטול שתי ידיו לכוס, נוטל בלא ברכה.
ואחר כך מברך על היין ומקדש, ואינו מברך על היין לאחריו. ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך על נטילת ידים, ומטבל בירק ומברך עליו בורא פרי האדמה לפניו, ולאחריו אינו מברך בורא נפשות וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור, ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בינתיים הפסקה, כמו שנפרש.
ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת, מוזגין כוס שני, וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת ומברך אשר גאלנו וכו' על כוס השני, ושותין אותו, ואין מברכין עליו פרי הגפן, ולא לאחריו על הגפן.
ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים, ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלמה ומברכין על החצי 'המוציא' ו'לאכול מצה'. ונוטלין חזרת ומברכין 'לאכול מרור', ואוכלין ממנו בטבול בחרוסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מוכח בגמרא,
(פסחים קג, ב) דלא הוי הפסקה לעולם, שנצטרך לחזור ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני עניינים, שיעקור האדם דעתו מן העניין, כגון דאמרי הב לן ונברך, וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו ז''ל משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר.
ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין. ואחר כך אוכלין סעודתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע, ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה. דכתיב
(תהלים קיט קג) מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין, שאין המים מפיגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה. ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים.
ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן.
ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אבל אחריו מברכין על הגפן, והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין בורא פרי הגפן, אלא תרי זמני, על כוס של הקידוש, ועל כוס הברכה. ועל הגפן, פעם אחת אחד כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה, צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים
(א''ח תס''ט - תפ''ב)
בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, ביטל עשה.
המצווה הקנ"ז ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה,
כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף לספר ולהאריך בדברים בהגדלת מה שעשו בנו, ומה שעינו אותנו המצרים, ואיך נפרע לנו ה' מהם, ולהודות לו יתעלה על כל החסד אשר גמלנו - הרי זה משובח.
כמו שאמרו:
"כל המאריך לספר יציאת מצרים, הרי זה משובח".
והכתוב שבא לנו בצווי זה הוא אומרו יתעלה:
"והגדת לבנך ביום ההוא" (שם יג, ח).
ובא הפירוש:
"והגדת לבנך - יכול מראש החודש?
תלמוד לומר: ביום ההוא.
אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום?
תלמוד לומר: בעבור זה (שם):
לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך",
כלומר: מתחילת הלילה חייב לספר.
ולשון המכילתא:
"מכלל שנאמר 'והיה כי ישאלך בנך' (שם שם, יד)
יכול אם ישאלך אתה מגיד לו: ואם לאו - אין אתה מגיד לו?
תלמוד לומר: והגדת לבנך - אף על פי שלא שאלך.
אין לי אלא בזמן שיש לו בן;
בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין?
תלמוד לומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" (שם שם, ג),
וכבר ידעת לשונם:
"אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה - מצווה עלינו לספר יציאת מצרים".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף פסחים.
