המצווה הס"א ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו שלא לעבור על שבועת ביטוי.
והוא אומרו יתעלה:

"ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב).

ושבועת ביטוי היא שנשבע על דברים שאפשר לנו לעשותם או שלא לעשותם בלי מניעה מצד הדת על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו – הרי אנו חייבים לקיים מה שנשבענו עליו, והוזהרנו מלעבור על אותה השבועה.
שנאמר:

"ולא תשבעו בשמי לשקר".

ובגמרא שבועות אמרו:

"איזוהי שבועת שקר? נשבע להחליף".

ותקנו את זה ואמרו:

"אימא: נשבע והחליף".

כלומר: שנשבע על דבר ועשה הפך ממה שנשבע עליו. ושם נתבאר בפרק ג משבועות וגם במסכת תמורה, ששבועת שקר – היא אי קיום שבועת ביטוי.
והוא אומרם:

"שבועת שקר היכי דמי?"

כלומר: איך היא שבועת שקר שאין בה מעשה? לפי שזוהי כוונת הדברים שקדמו שם:

"אי נימא שלא אוכל – ואכל, התם מעשה עבד;
אלא דאמר: אוכל - ולא אכל, ההוא מי לקי, והא אתאמר עלה וכו'".

העובר על לאו זה, אם הוא מזיד – לוקה; ואם הוא שוגג – מביא קרבן עולה ויורד,
כמו שביארנו במצווה עב ממצוות עשה.

והוא אומרו בפרק ג' משבועות:

"זוהי שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד".

ושם נתבארו דיני מצווה זו.

ודע, שזה שאמרתי במצווה זו שהמזיד בה חייב מלקות, אין זה מורה שיש איזו עברה שחייבים עליה מלקות אפילו בלי זדון, אלא כל מקום שתשמעני אומר על איזו עברה שחייבים עליה מלקות – בין במה שקדם ובין במה שיבוא לקמן – דע שאינו חייב בכך אלא אם הוא מזיד דווקא, בעדים והתראה, כמו שנתבאר מתנאי העדים וההתראה במסכת סנהדרין;

אבל השוגג או האנוס או המוטעה – אינו חייב כלל, לא מלקות ולא כרת, כל שכן מיתת בית דין. וזה נוהג בכל המצוות, ודע זאת.
אבל נבאר במקצת המצוות ונאמר, שהמזיד חייב מלקות או מיתה, לפי שהוא חייב קרבן אם הוא שוגג באותו חטא – לפי שלא כל חטא חייבים על שגגתו קרבן;

אבל כל מה שחייבים עליו כרת או מלקות ומיתת בין דין אין חייבים בכך אלא בעדים והתראה. וידוע שההתראה אינה אלא להבחין בין שוגג למזיד.

ודע כלל זה ואל תבקש ממני לחזור עליו.

רכז. שלא לישבע לשקר - ספר החינוך

שלא נשבע לשקר, שנאמר (ויקרא יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר. ופרשו זכרונם לברכה (שבועות כא, א) שזה הכתוב יזהיר על שבועת ביטוי.
ושבועת ביטוי. היא מה שנאמר בתורה (שם ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא ושתים לשעבר. כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותם, בין להבא או לשעבר.
כיצד לשעבר? אכלתי או לא אכלתי, וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים.
וכיצד להבא? אוכל או לא אוכל, או אזרוק או לא אזרוק.

אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה, אין שבועת ביטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות, שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר להרע או להיטיב, אבל בכל דבר מצוה, חיוב עליו לעשותו. לפיכך אין שבועת ביטוי חלה עליו, בין להבא בין לשעבר. כגון שנשבע לקיים מצוה ולא קיימה, וכן אם נשבע שקיים מצוה והוא לא קיימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא, כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר העניין במקומו בשבועות (כז, א).

ומן הטעם הזה שאמרנו, שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות, פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת ביטוי כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצוה שלא להרע לחברו.
וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שבועות ה, טז) כי יראה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא.
והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חייב משום שבועת ביטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי.
ויתר רובי פרטי השבועות ועניין היתרן, יתבאר הכל יפה במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בעניין מצוה זו והארכתי במצות לא תשא בסדר וישמע יתרו (מצוה לב).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר עליה אם היה מזיד, לוקה, ודוקא בעדים והתראה, כמו שידוע בכל המצות. ואם הוא שוגג, חייב להביא קורבן עולה ויורד. וכן אמרו שם בשבועות (שם ב) זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קורבן עולה ויורד. וזה שאמרו ''זו היא'', אין שם חידוש אחר אלא מצד שהקורבן הוא עולה ויורד.

מצווה רכח: מצוות לא תעשה, שלא לישבע שקר בשביעת ביטוי - ספר מצוות ה'

[לא תעשה קלב] מצוות לא תעשה, שלא לשבע שבועת בטוי לשקר.
שנאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר" ויקרא יט, יב.

מראי מקומות:
שבועות פרק א', פרק ג';
רמב"ם הלכות שבועות פרק א'-ו';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ס"א;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רל"ט;
שו"ע יורה דעה סימן רל"ו;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ח.