המצווה הל"ב ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
האזהרה שהוזהרנו מלכוון מעשינו בבחירת הזמנים על פי מערכות הכוכבים.
והוא שנאמר: יום זה ראוי לפעולה פלונית ונתכוון לעשותו, או יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית ונימנע מלעשותה.
וזה אמרו יתעלה:
"לא ימצא בך וגו' מעונן" (דברים שם).
וכבר נכפל לאו זה ואמר:
"ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו).
ולשון ספרא:
לא תעוננו – אלו נותני העתים.
לפי שהוא נגזר מן "עונה",
כלומר: לא יהיה בכם קובע עתים האומר: עת פלונית טובה ועת פלונית רעה.
וגם העובר על לאו זה – חייב מלקות,
כלומר: המודיע את העונות, לא זה השואל עליהן;
אבל גם השאלה על דבר זה אסורה, נוסף על היותה דבר בלתי אמיתי.
והמכוון מעשיו לזמן מסוים מתוך חישוב שיאשר או יצליח באותה הפעילה – הרי גם זה לוקה, לפי שעשה מעשה.
ועוד בכלל המעשה הזה אסור מעשה אחיזת העינים.
ולשון חכמים:
"מעונן – זה האוחז את העיניים".
והוא סוג גדול מסוגי התחבולות, ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שנדמים לאדם דברים בלתי אמתיים. כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד, שמישהו לוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם, ואחר כך מוציאו נחש; או זורק טבעת לאויר ומוציאה מפי אדם שלפניו וכיוצא בזה ממעשי אחיזת העינים המפורסמים אצל ההמון – כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא
אוחז את העינים, והוא מין ממני הכשפים ולפיכך לוקה.
ועם זה הוא גונב דעת הבריות. וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאוד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות. והבן זאת.
רנ. שלא לעונן - ספר החינוך
שלא לעונן, שנאמר
(ויקרא יט כו) ולא תעוננו.
ופירוש העניין כמו שאמרו בספרא
(ו ב) שהוא לשון עונה, כלומר, שלא נקבע עונות לומר, שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני, ויצליח כל העושה אותו באותה שעה. והעושה אותו בשעה פלונית לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכישוף. ונכפל הלאו בזה העניין בסדר שופטים דכתיב שם
(דברים יח ב) לא ימצא בך וגו' מעונן.
ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה
(סנהרין סה, ב), שהוא מעשה אחיזת עינים שיעשו בני אדם. וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'מעונן זה האוחז את העינים'. ועניין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחבר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבני אדם
שיעשה המתחבל עניינים של פלא, כלומר שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים, ואחרי כן יוציאו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר, ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בעניינים אלו רבים.
וכל אחד מהמעשים הרעים אלו, הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד אינו מין כישוף ממש, שאלו היה האסור בו משום לאו דמכשף, לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף נתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר מכשפה לא תחיה. וקימא לן
(עירובין יז ב) דכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו.
מה שכתבנו בלאו דמנחש בסמוך. ועוד הפסד גדול מאוד נמצא בזה, לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים העניינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים, ויערב לדעותם לקבל הנמנע, והיותו אפשר מבלתי היות העניין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סיבה רעה לכפור בעיקר והכרת נפשם, והבן זה. פרטי המצוה שם בספרא ובמקומות בגמרא ובמדרשות
(ס''ו שם).
והעובר עליה ומגיד לבני אדם עונות שיעשו מעשיהם בהן כדי שיצליחו, וגם הוא עושה מעשיו לפי העונות - חייב מלקות, והאיש השואל אל היודע, אין עליו חיוב מלקות בשאלה לבד, עד שיכוון פעולתו אל העת הידוע ויעשה מלאכתו בה, ואז ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה.
מצווה רנא: מצוות לא תעשה, שלא לעונן - ספר מצוות ה'
[לא תעשה קנא] מצוות לא תעשה, שלא לעונן.
שנאמר: "ולא תעוננו"
ויקרא יט, כו.
מראי מקומות:
סנהדרין דף ס"ה;
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י"א הלכות ח'-ט';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ל"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין נ"ג;
שו"ע סימן קע"ט;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קל"ו.
