המצווה הקס"א ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו בספירת העומר.
והוא אומרו יתעלה:
"וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו)
דע, שכמו שחייב בית דין לספור שני יובל, שנה שנה ושמיטה שמיטה,
כמו שביארנו לעיל, כך חייב כל אחד ואחד מאתנו לספור ימי העומר,
יום יום שבוע שבוע, שהרי אמר:
"תספרו חמישים יום" (שם שם, טז),
ואמר: שבעה שבעת תספור לך" (דברים טז, ט),
כשם שמניין השנים והשמיטים מצווה אחת, כמו שביארנו, כך ספירת העומר מצווה אחת, וכך מנה אותה כל מי שקדמני - כמצווה אחת, ונכון הוא מה שעשו בזה.
ואל יטעך אומרם:
"מצווה למימני יומי, ומצווה למימני שבועי"
עד שתחשוב שהן שתי מצוות - לפי שכל חלק וחלק מחלקי איזו מצווה שיש לה חלקים, מצווה לעשות אותו החלק ממנה.
אבל היו נעשות שתי מצוות אילו אמרו:
מנין הימים מצווה,
ומנין השבועות מצווה.
וזה דבר שלא יעלם ממי שמדקדק בדברים. שהרי אם תאמר: חובה לעשות כך וכך, אין לשון זה מחייב שתהא אותה הפעולה מצווה בפני עצמה. וראיה ברורה על זה, זה שאנו מונים גם את השבועות בכל לילה באומרנו, שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים. ואילו היו שבועות מצווה בפני עצמה, ולא היו מתקינים מניינם אלא בלילי השבועות בלבד, ואז היו להן שתי ברכות:
"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת ימי העומר"
ו"על ספירת שבועי העומר",
ואין הדבר כן. אלא המצווה היא ספירת העומר: ימיו ושבועיו, כמו שציווה.
ואין הנשים חייבות במצווה זו.
שו. מצות ספירת העומר - ספר החינוך
לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר, שהוא יום ששה עשר בניסן. שנאמר
(ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה.
והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר תספרו חמשים יום. ואמר גם כן
(דברים טז ט) שבעה שבועות תספר לך, ובפירוש אמר אביי בגמרא במנחות
(סו, א) "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי".
ויש מן המפרשים, שהיה דעתם, כי כוונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלמים, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהם כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צורך.
ויש מהם שאמרו, כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום. וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המילות. וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
(סהמ''צ שם):
ואל יטעה אותך אומרם זכרונם לברכה מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ותחשוב שהם שתי מצות, שאין הכונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצות, אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה. וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחייב שיעשה כך וכך, לא יתחייב מן המאמר הזה שהעניין ההוא מצוה בפני עצמה. והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן בכל לילה, באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואלו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינם אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר, ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו. עד כאן.
על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב
(ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר ה’ למשה
(שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ופירוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה, שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, ועניין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות. ולכן יעשה ה’ למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר.
ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
וזהו שאנו מונין
לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו
לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקורבן שתי הלחם של עצרת.
ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מעוט הימים הנשארים
?
לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו.
ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון
?
התשובה כי היום הראשון נתיחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה’ יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.
ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן התקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קורבן העומר, שהוא קורבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים, כי ה’ ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם, ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(מנחות סו, א), שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב "תמימות תהיינה". ואמרו זכרונם לברכה, אימתי הן תמימות - בזמן שמתחיל מבערב.
ומכל מקום פרשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב מונה למחר כל היום.
ויש אומרים שם, שמי ששכח ולא מנה יום אחד שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת הם. ומכיון ששכח מהן יום אחד, הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו
מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר 'אמש היו כך' - בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל.
ומצוה מן המובחר למנות מעומד, ומברך אשר קדשנו וכו'. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזור ולמנות בברכה.
ויתר פרטיה, במסכת מנחות
[או''ח סימן תעט].
מדאורייתא בכל מקום בזכרים בזמן הבית שיש שם עומר; ומדרבנן בכל מקום ואפילו שאין עומר קרב. והעובר על זה ולא ספר ימים אלו, ביטל עשה.
מצווה שז: מצוות עשה לספור ספירת העומר ז' שבועות - ספר מצוות ה'
(עשה קטו) מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר.
שנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה"
ויקרא כג, טו.
מראי מקומות:
מנחות דף ס"ו;
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז' הלכות כב'-כה';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קס"א;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ר';
שו"ע אורח חיים סימן תפ"ט;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קמ"ה.
