המצווה הנ"ז ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הוא הציווי שנצטווינו על שחיטת פסח שני למי שנמנע ממנו פסח ראשון.
והוא אומרו יתעלה:

"בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו" (שם).

גם כאן ראוי למפקפק שיפקפק בדברי ויאמר לי:
מדוע תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בכלל השביעי באומרך, שהלכות המצווה אינן נמנות בפני עצמן?
ידע המקשה קושיא זו, שכבר נחלקו חכמים בפסח שני, אם הוא המשך דיני הראשון או שהוא ציווי מיוחד בעצמו, ופסק ההלכה, שהוא ציווי מיוחד בעצמו - ולפיכך ראוי למנותו בפני עצמו.

ובגמרא פסחים אמרו:

"חייב כרת על השני - דברי רבי;
ר' נתן אומר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני;
ר' חנניה בן עקביה אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שני".

אחר כך שאל התלמוד ואמר:

"במאי קא מפלגי?
רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא,
ור' נתן סבר: שני תשלומין לראשון הוא".

הנה נתבאר מה שרמזנו עליו.
ושם נאמר:

"הלכך הזיד בזה ובזה - כלומר לא הקריב פסח ראשון ולא פסח שני בזדון - דברי הכל חייב;
שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור;
הזיד בראשון ושגג בשני לר' ור' נתן חייב, ולר' חנניה בן עקביא פטור".
וכך גם כן אם הזיד בראשון והקריב בשני - הוא חייב לדעת רבי, לפי שאין אצלו השני תשלומין לראשון;

וההלכה בכל זה כרבי. ומצווה זו אין הנשים חייבות בה. לפי שנתבאר שם שאשה בשני רשות.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בגמרא פסחים.

שפ. מצות פסח שני בארבעה עשר באיר - ספר החינוך

שיעשה פסח שני בארבעה עשר באיר, כל מי שלא יכל לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן, כגון מחמת טומאה או שהיה בדרך רחוקה. שנאמר (במדבר ט יא) בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו.
ועוד הורונו חכמים זכרונם לברכה (פסחים עג, א) דלאו דוקא טומאה וריחוק הדרך לבד, אלא כל ששגג, או נאנס, או אפילו הזיד ולא הקריב בראשון מקריב בשני.

משורשי המצוה
לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם. כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכולתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והיא העת הידועה. ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים. ועניין חידוש העולם, הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין להם תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, ידוע הדבר, אין להאריך במפורסם.

על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל, ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחודש הראשון ולא זכה בה עם הקודמים, יעשה אותה בחודש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגיר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבים לעשות פסח שני. (רמב''ם קרבו פסח ו ז).

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה בפסחים פרק מי שהיה טמא (צה, א) מה בין ראשון לשני? הראשון חמץ אסור בבל יראה ובבל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית; והשני אינו נוהג אלא יום אחד; ואין שם יום טוב ואיסור מלאכה; והראשון טעון הלל באכילתו, והשני אין טעון הלל באכילתו; זה וזה טעונין הלל בעשיתו; ושניהם נאכלין צלי על מצות ומרורים, שבפירוש נאמר בכתוב כן. ושניהם דוחין את השבת, ובשניהם אין מותירין ולא שוברין עצם, שבפירוש הזהיר הכתוב גם בזה, ב"לא תותירו" "ועצם לא ישברו בו".

ואם תשאל בני ולמה לא ישוו שניהם בכל דבר, שהרי בפירוש נאמר כאן בפסח שני, ככל חקת הפסח יעשו אתו?
דע, כי כבר עוררו אותנו חכמים זכרונם לברכה בזה, ובארו בפרק מי שהיה טמא (שם), שבמצות שבגופו של פסח הכתוב מדבר, כגון לאכלו על מצות ומרורים, ושלא להשאיר ממנו, ושלא לשבר בו עצם, וכמו שפרשנו. ולמדנו לומר כן, מאשר פרש הכתוב כאן בפסח שני קצת מדיניו, ואלו היה שוה לגמרי עם הראשון, יאמר ככל חקת הפסח וגו' ודיו. וכן אמרו שם מה עצם מיוחד שבגופו, אף כל וכו'.

וכן מעניין המצוה מה שאמרו (שם צג א) גם כן, שהטמא שנדחה לפסח שני, הוא מי שנטמא בטומאה חמורה המעכבתו מלאכול הפסח, כגון זבים וזבות, נדות ויולדות ובועלי נדות, וכן טמא מת שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, וכמו שפרשנו בסדר נשא (מצוה שעו). אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, וכן אם נגע בנבלה ובשרץ וכיוצא בהן, ואפילו ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל, ושוחטין עליו אחר טבילה, ולערב כשיעריב שמשו אוכל פסחו. וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שם בפרק מי שהיה טמא (שם ב), על דרך ההלכה המקוימת, שדרך רחוקה תקרא כל שהוא רחוק מחומות ירושלים חמשה עשר מילין, אבל פחות מכן אין נקרא דרך רחוקה.
ויתר פרטיה במסכת פסחים [ה' קורבן פסח פ''ה].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית
בזכרים בתורת חיוב, ובנקבות בתורת רשות, שכן הורונו זכרונם לברכה (שם צא, ב), שנשים שנדחו לפסח שני מפני טומאה או מפני אחד מהדברים שזכרנו, שעשיית הפסח שני להן רשות: רצו שוחטין, רצו אין שוחטין. ומן הטעם הזה אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת.

והאיש העובר על זה והזיד ובטל עשה זו, ולא הקריב פסח שני כשנאנס ולא יכל להקריב פסח ראשון, חייב כרת. זוהי דעת רבי במשנה (שם צג, א), אבל רבי נתן ורבי חנינא ורבי עקיבא פוטרין אותו מן הכרת, מכיון שלא הזיד בראשון. ואין צריך לומר שאם הזיד ובטל הראשון, ובטל גם השני בין בזדון בין בשגגה, שחייב כרת לדברי הכל, מכיון שהזיד ולא הקריב קורבן ה' במועדו.
וזאת היא אחת משתי מצות עשה שבתורה שמתחייבין עליה כרת, כמו שאמרנו בסדר בא אל פרעה (מצוה ה).

מצווה שפא: מצוות עשה לשחוט פסח שני בי"ד באייר - ספר מצוות ה'

(עשה קנ) מצוות עשה מי שהיה טמא או בדרך רחוקה או נאנס או שגג ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני בי"ד באייר.
שנאמר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' ועשה פסח וגו' בחדש השני בארבעה עשר יום וגו'" במדבר ט, י-יא.

מראי מקומות:
פסחים פרק ט';
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרקים ה'-ז';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה נ"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רכ"ד.