המצווה הרי"ד ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלקחת עומר השכחה,
והוא אומרו:

"ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט).

וכן השכחה חובה לכל בין בתבואה בין באילן. וגם זה נתק לעשה, שאם עבר ולקחה – חייב להחזיר לעניים.
והוא אומרו יתעלה:

"לגר ליתום ולאלמנה" (שם, כא).

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.

ודע שכלל הוא אצלנו: שכל מצוות לא תעשה שיש בה קיום עשה, כל זמן שקיים עשה שבה – אינו לוקה; ואם לא יקיימנו – לוקה, כגון הפאה – שאם קצרה לא יתחייב מלקות בזמן שיקצר אלא יכול לתנה שבלים.

וכן אם דש את החטים וטחנן ולשן – נותן מן העיסה שיעור מה שהיה חייב בו מן הפאה. אבל אם ארע שאבדו אותן החיטים לגמרי או שנשרפו – הרי זה לוקה, כיון שלא קיים עשה שבה; כל שכן אם בטלו בידו, כגון שאכל את כל אותן החיטים.

ואל תחשוב שאומרם בגמרא מכות:

"אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת",

ונתקיים שאותה האחרת היא הפאה, שמשמע שלא יהא דין זה אלא בפאה בלבד – לא, אלא עניין "אחרת" רצונו לומר: הפאה וכל מה שדינו כדין הפאה.

לפי שהפרט ולקט והשכחה והעוללות כל אחד מהם הוא לאו שיש בו מעשה, ואפרש בו מה שאפרש בפאה מעניין קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו. לפי שהכתוב שממנו למדנו לפאה שיש בה קיום עשה הוא אמרו יתעלה: "לעני ולגר תעזב אתם" – וזה נאמר בפאה ובלקט ובפרט ובעוללות.

אמר:

"לא תכלה פאת שדך, ולקט קציך לא תלקט, וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם".

ואמר עוד בעומר השכחה:

"לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה".

וכיון שמצאנו לשון הגמרא שהפאה היא לאו שנתק לעשה ולמדו על עשה שבה ממה שאמר: "לעני ולגר תעזב אתם", משמע שכל אלו חמשת הלאווין לאו שנתק לעשה, וכל זמן שקיים עשה שבה – אינו לוקה, כמו שזכרנו;

ואם נבצר ממנו קיום עשה שבה – לוקה. וכל זמן שאפשר לו לקיימו, אף על פי שלא קיימו עתה – אינו לוקה, אלא נצווהו לקיימו בלבד עד שנדע שכבר אי אפשר ושעבר על הלאו ולא נשארה שום אפשרות לקיום עשה שבו – אז לוקה. ודע עניין זה והבינהו.

מצווה תקצב: מצוות לא תעשה, שלא לשוב ליקח עומר השכחה - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שנו] מצוות לא תעשה, שלא לשוב לקחת עומר ששכח בשדה.
שנאמר: "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" דברים כד, יט.

מראי מקומות:
מסכת פאה פרק ו'; בבא מציעא דף י"א;
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רי"ד;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רפ"ח;
שו"ע יורה דעה סימן של"א.

תקצג. שלא ישוב לקחת השכחה - ספר החינוך

שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר (דברים כד יט) ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו. ומצות השכחה היא גם כן באילן.

וזה הלאו הוא מן הלאוין הניתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וכבר כתבתי בסדר זה בעניין שלוח הקן (מצוה תקמד), שכל לא תעשה הניתק לעשה, קיים עשה שבו אינו לוקה, ואם לא קיימו וגם אי אפשר לו לקיימו עוד, וכגון שאבד או נשרף אותו הדבר - לוקה.

והמשל בזה, הפאה שיש לאו בקצירתה (מצוה ריז), ואם קצר אותה לא יתחייב מלקות על הקצירה, שהרי יכל לתקן את אשר עיוות שיתננה לעניים בשיבולים, ואפילו דש החטה וטחנה ואפאה, יתן מהפת שיעור הפאה לעניים, והרי עדיין בידו לתקן ולא ילקה. אבל אם יקר מקרה שתאבד החיטה ההיא כולה או תשרף, ילקה, שהרי אי אפשר לו עוד לקיים עשה שבו, וכבר עבר על הלאו ולא יוכל לתקן, וזה יקרא בגמרא לא קימו. ואם הוא בידיו אבד החטה או אכלה כלה כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו, כי הוא הגורם לבטל הלאו בטול שאין בו עוד תקנה בידיו.

ומה שאמרו במכות (טז, א) בסוף פרק אלו הן הלוקין גבי מצות שלוח הקן בעניין קימו ולא קימו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונודע שהאחרת ההיא היא פאה, כדמסיק התם אלא זאת ועוד אחרת אהא, כלומר מן הפאה, ונשאר העניין כן, אין הכונה שירצה לומר ששלוח הקן והפאה בלבד הן בדין זה דקיימו ולא קיימו, אבל כונתם לומר הפאה וכל מה שדינו כמוה, כמו הפרט והשכחה והלקט והעוללות, שכל אחד מאלו הוא לאו שיש בו מעשה, ויתכן בהם כל מה שייתכן בפאה מן קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שלמדנו ממנו שיש בפאה קום עשה הוא מה שכתוב בה 'לעני ולגר תעזב אתם' (ויקרא יט י). ובעומר השכחה ובשאר הנזכרים יש בהן כמו כן לגר ליתום ולאלמנה תעזוב אתם, או לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וקבל זה העניין והבינהו, שהוא נעלם קצת מאשר בא בגמרא הלשון סתום במקצת, שאמרו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת.

משורשי המצוה
וענינה כתבתי במצות עשה דשכחה שבסדר זה (מצוה תקצב).